חי וקיים

הרבה קעקועים אפשר היה לראות השנה באומן, בחגיגת ראש השנה בקברו של רבי נחמן מאומן. גם עגילי פירסינג היו שם, ומכנסי ג'ינס קרועים, שהתערבבו בכיפות סרוגות ובמלבושים חסידיים מסורתיים. אשכנזים וספרדים, חילונים ודתיים, אזרחים שומרי חוק ועבריינים עם תיקים פליליים עבים - כל אלו הרכיבו את עשרות האלפים שהגיעו לקבר שבדיוק לפני 200 שנה עמד מעליו קומץ חסידים מבולבל ונסער, עם מותו של רבי נחמן בגיל 38.

אין כמעט מי שלא מכיר היום את חסידי ברסלב, שידועים, לאו דווקא בצדק, בשל הצבעוניות והססגוניות של התנהלותם. הזרם חדר כמעט לכל מגזר ושכבה בחברה והשפעתו ניכרת כמעט בכל מקום. אבל לפני 200 שנה היו חסידי ברסלב פסימיים אפילו בקשר לסיכוי שמשהו ישרוד מתורתם. רבי נחמן, בניגוד לנהוג ביתר החצרות החסידיות שמילאו את מזרח אירופה, לא טיפח רבי צעיר כיורש שיחליפו בבוא העת בתפקיד האדמו"ר. אישיותו ותורתו הייחודיות, בצירוף תפיסתו העצמית כצדיק שלא יהיה כמוהו עד בוא המשיח, היו הגורם העיקרי והמרכזי שנתן לחצר את סיבת קיומה, וכעת, מעל קברו הטרי, חשו החסידים יתומים.

מי שנטל על עצמו את הנשמת החסידות היה רבי נתן, תלמידו הקרוב של רבי נחמן. פעולתו הראשונה, שאת תוצאותיה אפשר לראות מדי שנה בשנה במטוסים המתפקעים בדרכם לאומן, היתה לייסד ולעגן את המשך ה"קיבוץ" השנתי באומן, שהתקיים בימי חייו של רבי נחמן מדי ראש השנה: בראש השנה הראשון לאחר מות רבי נחמן הוא הצליח לאסוף ל"קיבוץ" 60 חסידים. גם המחלוקת החריפה, שליוותה את החסידות בשנים האחרונות וגררה את החסידים לעימותים קשים עם חסידי החצרות האחרות, עם העולם היהודי המשכיל ועם קהילות ליטא שהתנגדו לחסידות - נרגעה מעט. חסידי ברסלב היו אז חבורה חבוטה, שנואה ונמוכת רוח, ונראה שאבד הטעם להוסיף ללעוג להם ולנדות אותם. רבי נתן ניצל את ההפוגה להתארגנות מהירה: הוא בנה "קלויז" (בית מדרש) קטן באומן, הקים בביתו בית דפוס מחתרתי, והחל להעלות את שיחותיו של רבי נחמן ואת דרשותיו על הכתב, להדפיסן ולהפיצן בקרב החסידים שנותרו.

הקהילה החלה להתאושש: החסידים הוותיקים למדו את כתביו המודפסים של רבי נחמן ואליהם התווסף טפטוף קבוע של מצטרפים מחוץ לחסידות. התוצאה המיידית היתה התעוררות מחודשת של המאבק של העולם היהודי נגד היבלית הרוחנית שהיא ברסלב: הלשנה לשלטונות הובילה לסגירת בית הדפוס המחתרתי בבית רבי נתן ושלחה אותו לבית הסוהר. חסידי ברסלב נתפסו ברחובות והוכו בידי חסידים אחרים במקלות ובאבנים, וכונו בלעג "טויטע חסידים" (חסידים מתים), על שם רבם המת. רבים מהם נכנעו ופרשו.

ד"ר צבי מרק, חוקר חסידות מאוניברסיטת בר-אילן ומומחה לברסלב, מסביר שלא לכל המעשים האלו נלוו טעם או היגיון. "לא היה רבי, לא היתה חצר, לא היה קו ברור או מוקד כוח, היה אוסף בודדים שהתאספו למניינים קטנים פה ושם. הם היו מעין בן חורג ומנודה בעולם החסידי של אותה תקופה, עד כדי כך שנאסר אפילו להתחתן עימם. במקרה אחד יהודים גזזו חצי משערות ראשו וזקנו של חסיד ברסלב כדי להשפילו. יש ספר זיכרונות של משכיל יהודי, שבאותם ימים היה חסיד צעיר, שבו הוא מספר איך נהג לרדוף אחרי חסידי ברסלב, ליידות בהם אבנים ולהתעלל בהם, אבל ככל שהוא מנסה, הוא לא מצליח להיזכר למה בעצם".

הפריצה הגדולה

עד אמצע המאה ה-19 נמשכה הרדיפה בהנהגת הרב גוטמן מסוורן, אויבה המושבע של ברסלב, שאסר אפילו לאכול משחיטת החסידות. חצי מאה עברה על קומץ החסידים בתלאות שהזכירו את יגונו הפנימי והקבוע של רבם בעודו בחיים. עם מותו של גוטמן פסקו הרדיפות, והקהילה החלה שוב להתאושש. במחצית השנייה של המאה ה-19 נשארה החסידות קטנה, רחוקה בגודלה מהחסידויות הגדולות דוגמת סאטמר, חב"ד או גור, אבל מדי שנה פגשו החסידים בציו-ן, קבר הרבי באומן, את המצטרפים החדשים שנשבו בקסמיהם של כתבי הרבי. אחד מאלו שנפעמו מתורת הרבי היה הפילוסוף היהודי הגרמני הנודע מרטין בובר, שהחל פתאום, בראשית המאה ה-20, לחקור עמוקות את הכתבים וסחף אחריו שורת אנשי רוח יהודים בולטים מאותה תקופה להתייחס לאותו רבי, ספק חסיד ספק מיסטיקן, מושמץ, מנודה ומת.

את ניצניה של חדירת התורה גם למגזרים מפתיעים אפשר היה לראות כבר אז: באחד מאותם ימים התיישבו חברי גרעין של השומר הצעיר, שעתידים היו להתיישב באדמות עמק יזרעאל, ודנו בשם שייקחו לעצמם: קבוצה? חבורה? פלוגה? רעיונות שונים נזרקו לחלל האוהל, עד שנעמד אחד החברים וכפי שכתב בזיכרונותיו החלוץ יהודה יערי: "לא על העתיד דיבר, אלא דווקא על העבר. אותו חבר סיפר איך בהיותו בירושלים נקלע בין קבוצת חסידי ברסלב ופגישתו עימם היתה לו חוויה עמוקה. ימים אחדים עשה עימם החבר. סיפר על אנשים תמימים וישרים שאוכלים לחם צר מיגיע כפיהם, ועל מנהגם להתקבץ מדי ראש השנה לתפילה ולעיון בתורת רבם. להתכנסות זו, אמר החבר, הם קוראים בשם הקיבוץ. למה לא נקרא גם אנו למחננו בשם קיבוץ? שמעו אנשינו את דברי החבר וקיבלו על עצמם לקרוא למחננו בשם קיבוץ השומר הצעיר. לא עברו ימים מעטים עד שכל החבורות, הגדודים, הפלוגות והקבוצות הגדולות קראו לעצמם קיבוץ. יש המשכיות בעם ישראל. ולפעמים היא פועלת את פעולתה בלא יודעין".

הרדיפה והעוינות כלפי עדת ברסלב באירופה פינו בהדרגה את מקומן לפתיחות ולקבלה. תורת ברסלב הופצה ביתר שאת ויהודים שונים החלו להתקרב לחסידות. שטיבלך (בתי כנסת) של ברסלב הוקמו בוורשה, בלובלין, בלודז' ובקרקוב, וראש ישיבת חכמי לובלין אף הרשה לחסידים לערוך בהיכל הישיבה את הקיבוץ השנתי של ראש השנה. אלא שעד מהרה הגיעו ההשמדה הנאצית מצד אחד והמשטר הקומוניסטי האנטי-דתי מצד שני והביאו, שוב, להכחדה כמעט מוחלטת של קהילת ברסלב. על שמירת הגחלת הופקד גרעין חסידים קטן - הפעם בארץ ישראל. על אדמת ה"ציו-ן" באומן נבנו שיכונים והגישה אליו נחסמה. בתום השואה שבה ברסלב לנקודת ההתחלה שלה עם מותו של רבי נחמן, ושוב מנתה מאות בודדות, מפוזרות בין צפת לירושלים ולבני ברק.

למזלם, היה להם רבי לוי יצחק בנדר, שצמח דווקא בבית מתנגד לתנועת החסידות, אך היה תלמיד מובהק של ממשיכי שושלת ה"משפיעים" - מובילי חסידות ברסלב לאחר מות רבי נחמן. בתום השואה הוא אסף את שארית הפליטה, הצמיח תחתיו תלמידים נאמנים שיהפכו בבוא העת לראשי זרמים בברסלב של ימינו והנהיגם אל שנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, אל הרנסנס הפלאי של חסידות ברסלב שהפכה לגל רוחני הסוחף כמעט הכל.

משהו לכל אחד

מהו כוח המשיכה של ברסלב, שמושך אליו אשכנזים וספרדים, דתיים וחילונים, מבוגרים וצעירים, ידוענים ואלמונים? כל אחד מגיע מסיבותיו האישיות, אבל רבים נמשכים אל יסוד השמחה הפשוטה והטבעית שבהיות האדם יהודי, שעליו כתב הרבי כי "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד, ולהתגבר להרחיק העצבות והמרה שחורה בכל כוחו, כי כל החולאין הבאין על האדם, כולם באים רק מקלקול השמחה". אחרים נמשכים אל קבלת כל יהודי באשר הוא כיהודי טוב וטהור, שבכל מצב שבו הוא שרוי, רואה רבי נחמן מברסלב נקודת התחלה טובה לעתיד: "צריך לדון כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה".

יש החשים תסכול לנוכח ההוויה המודרנית, המעמידה כמעט כל דבר על בסיס רציונלי של סיבה ותוצאה, ומוצאים מענה בקריאת התיגר של רבי נחמן על מציאות זו, ונחמה בהליכה בדרכים החדשות והמקבילות שהוא מפלס עבורם, המסייעות להם להתמודד עם החיים בכלים רוחניים ואמוניים קלים ונוחים לשימוש. אחרים נמשכים אחר הרעיונות הקיומיים שחצב רבי נחמן מתוך יגונו ודיכאונו ארוכי השנים, מתוך כוונה להתמודד באמצעותם עם העומס הנפשי הכבד שממנו סבל כל חייו. אנשים רבים שנקלעו למשבר אישי מצאו ברעיונות אלו מזור לכאבם הפרטי, ונמשכו גם הם אחרי תורת ברסלב.

אבל התעצמות תורת ברסלב היא חלק מתהליכים אידיאולוגיים, רוחניים וחברתיים רחבים יותר, שהתרחשו ומוסיפים להתרחש בעשורים האחרונים בישראל ובעולם. דמותו של רבי נחמן ויצירתו זוכות לתהודה הולכת וגוברת בתרבות הישראלית הרחבה, ומוצאות ביטוי לא רק בלימוד מאורגן של כתביו אלא גם בעשייה תרבותית בתחומי המוסיקה, הספרות, הקולנוע והתיאטרון. גם תופעות אלה הן נגזרת של תופעה רחבה יותר של תחייה יהודית רחבה ששוטפת את החברה הישראלית, לצד ההיקסמות מהמיסטיקה בישראל בפרט ובמערב בכלל, כחלק מ"העידן החדש".

כשנפטר הרב בנדר ב-1989 כבר היתה ברסלב, לצד חב"ד, אופציה רוחנית מרכזית עבור כל יהודי מתעניין, ותלמידיו הבולטים של רבי נחמן החלו להצמיח את ענפיו המרובים והמגוונים של עץ ברסלב של ימינו:

חוץ מהזרם המרכזי, "ברסלב מאה שערים", המורכב ממשפחות חסידי ברסלב מדורי דורות, מורכבים כל יתר הזרמים מחסידים חדשים ללא זיקה משפחתית קודמת לחצר, רובם הגדול חוזרים בתשובה ומיעוטם דתיים-לאומיים או חרדים.

הרב אליעזר שיק מנהיג זרם שחלקו בניו יורק וחלקו ביבנאל, ורומז לחסידיו דרך כתביו שהוא ממשיכו הישיר של רבי נחמן, הן מצד תורתו, הן מצד אישיותו. הרב אליעזר ברלנד, תלמידו של בנדר, הקים ברובע המוסלמי בירושלים את ישיבת "שובו בנים", שאליה פונים חוזרים בתשובה ועבריינים לשעבר ובהווה. במשך הזמן הצטרף אליו גם תלמידו הרב שלום ארוש, שהקים את רשת מוסדות "חוט של חסד" המושכת אליה חוזרים בתשובה רבים. תושבי העיר העתיקה בירושלים של שנות ה-80 זוכרים היטב את הטיפוסים מעוררי הרתיעה שהחלו להסתובב באזור הישיבה, שחזותם - שעטנז משונה בין ערסים עבריינים לחסידים אדוקים - שיקפה את התהליך העובר עליהם: כיפת צמר, ניצני פאות על הראש וגורמטים כבדים על הצוואר ועל פרק היד, מעיל חסידי שחור ומכנסי ג'ינס קרועים מבצבצים תחתיו.

באחד מאותם ימים יירטה משטרת ירושלים שיחת טלפון בין הרב ברלנד לבין פושע בכיר מאחת הכנופיות הירושלמיות, הנודעות עד היום לשמצה. "איפה אתה? כבר הרבה זמן לא באת", נשמע הרב ברלנד בהקלטה. "לא יודע אם הרב יודע", עונה לו תלמידו העבריין, "אבל היו לי בזמן האחרון קצת עניינים". "בוא, בוא לפה", עונה הרב, "את האנשים שלך (הכוונה למאבטחים; ח"ע) תשאיר בחוץ ותיכנס ללמוד איתי קצת. ותביא איתך גם 10,000 דולרים בשביל הישיבה".

ויש כמובן הננחים - מאמיני הפתק, חסידי רבי ישראל מאודסר, המאמינים לסיפורו שמצא בתוך אחד מספריו פתק שנשלח אליו ישירות מרבי נחמן, אף על פי שנולד כמעט 80 שנה לאחר פטירת הרבי. החסידים האמינו שבפתק יש הבטחה מרבי נחמן שלפיה אודסר לא ימות לפני שתבוא הגאולה. השנים חלפו ואודסר אכן בושש למות, ובכך העצים את האמונה באמיתות הסיפור. כשמת לבסוף לפני 16 שנה, בגיל 106, חיפשה לעצמה האמונה היוקדת ערוץ חדש ומצאה אותו בתפישה שלפיה אם ירססו על כל קיר פנוי את הכתובת "נ נח נחמ נחמן מאומן", הברות שכביכול הופיעו בפתק, תזדרז הגאולה לבוא. הזרם המרכזי בברסלב מתנער מקבוצה זו לגמרי, ורואה בכל עניין הסיסמה והפתק זיוף, שמוציא שם רע לכל החסידות.

כל עם ישראל

כל אלה גם יחד, טיפוסים מכל סוג אפשרי, שבו לאחר ראש השנה ברכבת אווירית מאומן לישראל לאחר שעשו את החג יחד, לא בלי כמה חיכוכים, כשהם נאחזים בהבטחתו של רבי נחמן, ולפיה מי שיעלה לקברו ויאמר את "התיקון הכללי" לכל החטאים כולם שאותו חיבר, "ישלפהו באופן אישי בפאותיו מתוך הגיהינום". דתיים-לאומיים רבים משלבים בעולמם הרוחני מוטיבים חסידיים שונים, וכמובן גם ברסלביים, ומצטרפים לנסיעה לאומן. ממאמר שפירסם ד"ר משה וינשטוק בכתב העת "אקדמות" עולים הקשיים והלבטים המלווים את הנסיעה: העלות היקרה, העובדה שהם חוגגים ללא המשפחה, התנאים הקשים באומן (בחדרים דחוסים ומעופשים, ללא מים חמים ועם מזון בסיסי ומועט שמובא מישראל), הטיפוסים המפוקפקים שסביבם, התגובה השלילית מצד הסביבה בארץ והקושי התיאולוגי שב"קריאה למתים", הדומה מדי לעבודה זרה.

אבל לאחר מכן מתארים המרואיינים הדתיים-לאומיים את שלבי החוויה: ראשית, נטרול ההתבוננות התבונית המתנגדת למחזה הקיצוני המתרחש לנגד עיניהם; אחר כך, השתלבות הדרגתית וכניסה ל"אזור נטול מוחין", כהגדרת רבי נחמן, מצב שמתרחש באקס טריטוריה גיאוגרפית ותודעתית, שבה אנשים נפתחים זה בפני זה בצורה חריגה, ומוביל לתחושה עילאית של קרבת האדם לאלוהיו דרך הקרבה לעצמו הפנימי והאמיתי. כל אלה, בצירוף המפגשים הכנים והגלויים עם הרבים האחרים באומן, מביא לנפילת המחיצות, ולבסוף גם לשיא החוויה: תפילה עוצמתית, דבקות והתעלות רוחנית. רבים מספרים על הגעה עד כדי בכי תמרורים של ממש, המקשה על אדם לחזור לעצמו אחריו במשך חודשים.

אחד משיאי הקיבוץ באומן הוא ה"תשליך", השלכת עוונות השנה שחלפה למקווה מים. בספרו "התגלות ותיקון - על כתבי רבי נחמן מברסלב", העתיד לצאת לאור בקרוב, מתאר ד"ר צבי מרק את התשליך באומן: "המראה מרהיב: כולם יורדים בריקודים לאגם הלא גדול שליד הקלויז (בית המדרש) החדש, אלפים אלפים מקיפים את האגם בבגדי חג, מי בשטריימל, מי בכיפת צמר גדולה ומי בחולצה הודית לבנה. בצד עומדת חבורת בחורים שניכר מלבושם ותספורתם שאינם חסידים, ועל כתפי אחד מהם נער, האוחז משהו בידו. הנער משליך דבר מה למים ומתחיל לצעוק 'אוי! אוי!'. בבת אחת מצטרפים חבריו לצעקתו, ואחריהם כהד יתר האלפים: 'אוי! אוי!'.

"לשאלתי לפשר הדבר הוסבר לי שהבחור על הכתפיים קיבל לידיו את עגילי הפירסינג של כל החבורה, שהחליטו במאורגן להיפרד מהם ומכל מה שהם מסמלים. הוא זכה לכבוד משום שעגיל היהלום שלו היה היקר ביותר, 1,500 דולר שוויו. תוך כדי זריקתו הבטיח לרבי נחמן שלא יחזור לתרבות העגילים ויהי מה. מאוחר יותר התברר לי שהשלכת הפירסינג למים בזמן התשליך, המתרחשת מדי שנה באומן, היא עבור המשליכים נקודת ההכרעה הברורה והצלולה ביותר בכל המסע לאומן".

אפשר להסתכל על כל העניין כעל אופנה רוחנית חולפת, אפשר לראות בזה אופיום להמונים, אפשר להתפלא ואפשר לבוז. ואפשר גם שברסלב כאן כדי להישאר. הרי כבר לפני קרוב ל-200 שנה כתב רבי נתן, תלמידו הנאמן של רבי נחמן, בכתב ידו מילים מפורשות: "עוד יגיע עת כזאת שיסעו ויבואו מכל העולם בערב ראש השנה להשתטח על ציו-ן רבנו ז"ל, ויהיו עם רב כזה, עד שיצטרכו להעמיד עליהם שומרים ושוטרים להשגיח על הציבור, שלא יתמהמהו ויפנו מקומם להבאים אחריהם".

hananamiur@gmail.com

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו