בשבילכם יוסי מרשק הוא השחקן המצחיק מהפרסומות בטלוויזיה או מהסידרה "הכל דבש", או שאולי הוא השחקן הדרמטי והרגיש מהסידרה "פלפלים צהובים", אבל בשבילי יוסי מרשק הוא קודם כל החבר הכי טוב שלי. כן, צריך לומר את זה: "גילוי נאות" הוא לשון המעטה בשביל הראיון שאתם עומדים לקרוא.
עשר שנים שאנחנו נפגשים כמעט מדי לילה לטיול עם הכלב שלי, שיוסי מצא בתחנת דלק עזובה בדרום הארץ ושלח לי במונית ספיישל (סיפור אמיתי). בטיולים האלה אנחנו משתפים זה את זה בחוויות אותו היום, צוחקים, מתפלספים, מדסקסים את הצרות, מציעים פתרונות. אין דבר שהוא לא יודע עלי ושאני לא יודע עליו.
בפעם הראשונה שפגשתי אותו הוא היה עם מי שלימים תהיה גרושתו, השחקנית מיה דגן. חודשים ספורים לפני כן הוא חזר משהות ארוכה בניו יורק. איתו עשה עלייה גם קוסטיה, הכלב שלו שנקרא על שם גיבור המחזה המפורסם של צ'כוב "השחף". מיה פגשה את יוסי וקוסטיה בגינה הציבורית בזמן שהיו בטיול בוקר. יוסי הקסים אותה, ואת הסוף של הסיפור אתם כבר יודעים.
בסוף אותה פגישה ראשונה שלנו, יוסי ואני קבענו להיפגש לטיול לילי עם הכלבים שלנו. מאז עברו עשר שנים, יוסי הפך להיות שחקן מוערך ואילו קוסטיה הלך לעולמו. אבל דבר אחד לא השתנה: הטיולים הליליים שלנו.
איזה גול!!!
נקודת הפתיחה של הראיון לא קלה. נכון, יוסי הוא חבר טוב אבל מרואיין קשה. תוסיפו על כך את העובדה שבטלוויזיה משודר בדיוק משחק כדורגל של הפועל ת"א (שיוסי אוהד שרוף שלה), ותבינו כמה קשה הולך להיות לי. "יוסי, ספר משהו", אני אומר לו. "מה אתה רוצה שאספר-", הוא שואל.
"אולי תתחיל מהתחלה, תספר איפה נולדת, איפה גדלת", אני מציע. "אתה יודע הכל, אז תכתוב", הוא אומר, ואז: "גול! גול! ראית את ורמוט??? איזה שחקן!!!".
תתרכז רגע.
"טוב, נודניק. נולדתי בארה"ב. אבא שלי עשה שם התמחות ברפואת אף-אוזן-גרון. כשהייתי בן 4 חזרנו לארץ, גרנו ברחובות. אבא שלי עבד בבית חולים ואמא שלי היתה אחות ראשית בחדר ניתוח".
הם עבדו יחד.
"כן, אני לא יודע אם היא היתה האחות שהגישה לו את המספריים בזמן שהוא ניתח, אבל הם עבדו באותו בית חולים. בכלל, כל הילדות שלי היתה בבית חולים. הייתי חוזר מבית הספר והולך לחדר ניתוח להגיד שלום להורים שלי. אתה יודע, הייתי מנופף להם לשלום דרך הזכוכית של הדלת. אחר כך הייתי הולך לאכול איתם צהריים בחדר האוכל של בית החולים, ואחר הצהריים הייתי משחק עם הילדים של שאר הרופאים והאחיות. היינו רצים במסדרונות, צוחקים, עושים שטויות".
פלא שלא יצאת רופא.
"שלא תחשוב שלא ניסו להפוך אותי לכזה. עד לפני כמה שנים אמא שלי עדיין קיוותה שאני אתעשת ואלך ללמוד רפואה. היא טוענת שיש לי ידיים של מנתח, והיא מבינה במנתחים, תאמין לי. אבל הגעתי מספיק קרוב, הייתי חובש קרבי. בינתיים אמא שלי השלימה עם זה שאני שחקן. אני מקווה".
פתאום אני מבין שיש משהו שאני לא יודע על החבר הכי טוב שלי. "תגיד, יוסי, מתי בדיוק החלטת שאתה רוצה להיות שחקן-", אני שואל. "אני לא זוכר רגע מסוים כזה", הוא עונה, "זה לא שהיו לי חלומות להיות שחקן כשהייתי ילד, חוץ מאיזו אפיזודה קצרה בבימת הנוער ברחובות בהצגה שנקראה 'שיווי משקל', שיחקתי חייל שהשתגע. דווקא הייתי הרבה בחוץ, עם חברים, שיחקתי כדורגל בשכונה, אפילו היתה לי תקופה קצרה בתור שוער במכבי רחובות. סיפרתי לך פעם למה פרשתי מכדורגל? זה סיפור מצחיק".
סיפרת, אבל ספר שוב.
"הייתי שוער לא רע, המאמן זכי בן משה אפילו הכתיר אותי בתור יוסי מזרחי הבא. אז יוסי מזרחי היה השוער של בית"ר ירושלים. יום אחד היינו במשחק מול נווה דוד-רמלה, הם היו חבורת מופרעים ואנחנו היינו חננות מרחובות. פתאום היתה מתפרצת של נווה דוד, אני מסתכל על החלוץ שלהם והוא עם רצח בעיניים. אמרתי לעצמי, 'יוסי, את הכדור הזה אתה חייב לעצור'. החלוץ שלהם בעט, וטראאח... עצרתי את הכדור וגם הבאתי השתטחות כזאת יפה עם הכדור על הדשא. הייתי בעננים. אבל החלוץ כל כך התעצבן שהוא בעט לי ביד ושבר לי ציפורן. כאב לי תופת. ירדתי מהמגרש והחלטתי שזה לא בשבילי יותר ופרשתי".
ואז החלטת שאתה רוצה להיות שחקן-
"לא, אמרתי לך, אף פעם לא החלטתי שאני רוצה להיות שחקן. זה קרה מעצמו. סיימתי את הצבא, התברברתי איזה שנה, בירמנתי בבית קפה בשינקין, ואז יום אחד הלכתי לבחינות לבית צבי והתקבלתי. האמת היא שרציתי בכלל ללמוד בניסן נתיב, אבל הוא לא קיבל אותי, הוא חשב שאני לא בשל מספיק. הוא אמר לי, 'תסיים שנה ראשונה בבית צבי ואז תבוא אלי'. אבל בשנה השנייה בבית צבי כבר קיבלתי תפקידים טובים, הרגשתי שמעריכים אותי, היה לי טוב, אז נשארתי. קצת לפני סוף הלימודים החתימו אותי בתיאטרון באר שבע, ואחר כך עברתי לתיאטרון החאן ואז נסעתי לניו יורק ונשארתי שם חמש שנים".
ומה עשית בניו יורק-
"כלום".
מה "כלום"? אז למה עזבת?
"התחילו אצלי ספקות לגבי המקצוע. שאלתי את עצמי אם זה מה שאני רוצה לעשות כל החיים ולא היתה לי תשובה. צריך להבין שהפער בין הרומנטיזציה של התיאטרון לבין המציאות האפורה והיומיומית של השחקנים הוא מאוד גדול. חוץ מזה, כל הספקות שקיננו בי וכל השאלות ששאלתי את עצמי נפלו בדיוק על רצח רבין, היה גועל נפש פה, לא יכולתי לסבול יותר, נחנקתי, הרגשתי שאני צריך מקום אחר, אז קניתי כרטיס, הודעתי לתיאטרון שאני טס לניו יורק וזהו".
"מחושל יותר"
הכלום של יוסי בניו יורק נמשך חמש שנים. בזמן שבני הכיתה שלו מבית צבי, שבהם ליאור אשכנזי ונתי רביץ, ביססו את מעמדם כשחקנים מובילים, יוסי בוסס בשלג של ברוקלין, התפרנס משליחויות ומעבודה בבית קפה, למד קולנוע ובעיקר היה המון לבד בעיר של 8 מיליוני אנשים. רק הוא והכלב קוסטיה.
אחרי ארבע שנים הוא התחיל להתגעגע לבמה. הוא ניגש לאודישן להצגת פרינג' והתקבל. זה היה בשבילו רמז שאולי כדאי לחשוב על לחזור הביתה. הסימן הסופי הגיע כשבוקר אחד הוא התעורר וגילה שמישהו הוריד את מגדלי התאומים. זמן קצר אחר כך הוא כבר שתה קפה בדיזנגוף.
את האמת, אתה לא מצטער על השנים בניו יורק?
"ממש לא. דבר ראשון, אני בדיוק במקום שאני רוצה להיות בו והרבה יותר מזה. דבר שני, אני לא מאמין בקיצורי דרך. אני מאמין בדרך הארוכה, בעבודה קשה, אני לא מתייפייף, לא אומר שלא היו לי רגעים קשים שהכל נראה שחור, שהרגשתי שאני מאבד כיוון, שלא ידעתי יותר מה אני רוצה מעצמי ומה אני עושה עם החיים שלי. אחרי שחזרתי לארץ היו לא מעט בקרים שקמתי ולא היתה לי עבודה ולא היתה פרנסה ותחנונים לבנק וכל מיני כאלה, אבל בדיעבד אני יכול להגיד שהגמול ענקי, עצום, בלתי ניתן לתיאור בכלל. אני אומר תודה כי בסופו של דבר אני מחושל יותר ומאמין בעצמי יותר".
מכל הסיפור הזה לא הבנתי מתי בדיוק החלטת שאתה רוצה להיות שחקן.
"אם אתה מחפש נקודת מפנה מסוימת אז אני אגיד לך ככה: כשהייתי בניו יורק גרו במקביל אלי אורי ודפנה, הם למדו איתי בתיכון, חברים טובים טובים. יום אחד אורי שאל אותי: 'תגיד, איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים-', ולא היתה לי תשובה. אני חושב שזאת היתה הנקודה הכי קרובה לנקודת מפנה שאחריה החלטתי לחזור לשחק.
"אבל כשחזרתי לארץ גיליתי שהתעשייה השתנתה. חשבתי שאני אסתדר מהר אבל לקח כמעט עשר שנים. בינתיים קוששתי כל תפקיד שיכולתי לשים עליו יד, תפקידים קטנים בטלנובלות, פרינג', הצגות ילדים, אתה יודע כמה חיות יש לי ברפרטואר? דרקון, שור, חמור, קוף, פיל ושני צמחים: מר דשא ופרח. יפה, לא? ואז הגיע התפקיד ב'הכל דבש'".
גם את התפקיד ב"הכל דבש" לא קיבלת בקלות.
"לא רצו להיפגש איתי בכלל. למזלי עודד דוידוף, הבמאי, זכר אותי מאיזו פרסומת. הזמינו אותי לאודישן ואז עוד אחד, ועוד אחד עם יעל פוליאקוב ופולי ז"ל, ואז אמרו 'לא', ואז אמרו 'כן', ושוב 'לא', ושוב 'כן', ובסוף קיבלתי את התפקיד.
"חשבתי שאחרי 'הכל דבש' הכל יהיה באמת דבש - אה... אהבת את משחק המילים? תרשום, תרשום, עלי - אבל המלחמה לא נגמרה. שוב אודישנים, שוב דחיות. מה שכן, הגישה שלי השתנתה. הבנתי שאין יותר זמן, שאני חייב להחליט עכשיו אם אני שחקן או לא, אחרת אין לי מה לחפש במקצוע הזה יותר. אז החלטתי שאני שחקן וזהו.
"התכוננתי לכל אודישן כמו מטורף, לא נתתי לשום דבר להסיח את דעתי, ועובדה שזה הוכיח את עצמו. קיבלתי תפקיד מחליף בהבימה בהצגה 'פירורים', קיבלתי תפקיד בעונה השנייה של תוכנית המערכונים 'לא לפני הילדים' - דרך אגב, תוכנית לא מספיק מוערכת, לפי דעתי - ועכשיו 'פלפלים צהובים'".
"מה הבעיה שלך-"
מחצית אחת הסתיימה. הפועל ת"א מובילים ויוסי במצב רוח טוב. הוא מנצל את ההפסקה כדי להכין לנו תה. אני מנסה לחשוב מה עוד צריך לספר לכם על יוסי שאתם לא יודעים. אה, כן, אולי על הידע העצום שלו בתחום הרפואה. אף על פי שהוא מעולם לא למד רפואה, יוסי משמש הרופא הפרטי שלי. בכל פעם שאני חולה אני לא טורח ללכת לרופא אלא מסתפק בלצלצל ליוסי. הוא תמיד יודע לספר איזה כדור חדש יצא לשוק ומה כדאי לעשות כדי למגר את הצינון. נראה שככה זה כשאתה מעביר את הילדות שלך בבית חולים.
"תגיד, איך היה לגדול ברחובות", אני שואל אותו כשהוא חוזר עם שתי כוסות תה. "תענוג", הוא עונה, "לא זוכר שום אירוע מיוחד, עד שההורים שלי התגרשו".
למה הם התגרשו-
"לא יודע, למה אנשים מתגרשים-! מתגרשים וזהו. למה אני התגרשתי-! אתה פוגש בחורה, היא יפה, היא מצחיקה, יש לכם שפה משותפת, אתם עושים חיים משוגעים, היא הופכת להיות החברה הכי טובה שלך, אתה רוצה לבלות את כל החיים איתה, אתם מתחתנים, ואז באיזשהו שלב הדברים כבר לא נראים כמו פעם. אתה רוצה דברים אחרים והיא רוצה דברים אחרים, מתגלים פערים. לפעמים יש רצון לגשר על הפערים האלה ולפעמים לא. במקרה של ההורים שלי, אני לא חושב שהיה רצון או יכולת לגשר על הפערים, והם התגרשו".
ובמקרה שלך ושל מיה-
"מיה ואני זה סיפור ישן. זה מוזר שעוד שואלים אותי על זה, זה כבר מזמן לא קשור לחיים שלי".
אבל בכל זאת, יש קשר בין העובדה שההורים שלך גרושים ובין העובדה שאתה התגרשת-
"מה נהיית לי, פסיכולוג-! לא, אין שום קשר. ההורים שלי לא הסתדרו, נקודה. יודע מה? טוב שהם התגרשו, עדיף לחיות כל החיים במרירות יחד? אני מאמין שכל אחד צריך לעשות מה שטוב לו, לאף אחד לא מגיע לסבול, החיים מספיק מאתגרים גם ככה, לא צריך להקשות עוד יותר.
"עובדה שכל אחד מהם בנה לעצמו חיים אחרים. אמא שלי היתה בזוגיות ארוכת שנים עם איש מקסים שבינתיים הלך לעולמו, ואבא שלי נשוי באושר בפעם השנייה ויש לי אפילו אח ואחות חדשים מהצד שלו - רון ואביה, שניהם סטודנטים, הוא לפילוסופיה והיא לקרימינולוגיה. וזה נוסף על שתי האחיות הביולוגיות שלי, דנה הבכורה שהיא שופטת, ושרון האמצעית שחיה בהולנד".
ככה הוא, יוסי, מרואיין קשה. מתעקש להישאר חיובי בכל מחיר ומסרב להתבכיין. גם על הפלופ של "שבוע סוף החדש", שהוא היה חלק מצוות השחקנים שלו, אני לא מצליח להוציא ממנו פרטים. למי שלא זוכר, היה מדובר בהפקה נוצצת של רשת שהיתה אמורה לתת פייט ל"ארץ נהדרת". צוות עצום של קומיקאים בכירים גויסו למשימה, ובהם אלי יצפאן, מיה דגן, שי אביבי, עפר שכטר, קובי פרג' ועוד רבים וטובים, אבל אחרי ארבעה פרקים בלבד התוכנית ירדה מהמסכים. ההתרסקות היתה עצומה.
יוסי אולי לא מתלהב לדבר על זה, אבל תנו לי לספר לכם שקל זה לא היה. אלא שהוא, בתמימות הילדותית שלו, המשיך לחלום על עתיד ורוד יותר. והעתיד הזה הגיע והביא איתו בין השאר גם את "פלפלים צהובים", סידרת הדרמה של קשת שעוסקת במשפחת מושבניקים מהערבה המתמודדת עם הגילוי שבנם הצעיר אוטיסט.
"אני מת על הסידרה הזאת", מתוודה יוסי, "מאוד רציתי לקבל את התפקיד של יניב מהסיבה הפשוטה שהוא שונה לגמרי מכל מה שעשיתי עד עכשיו. הוא הדמות הכי קרובה אלי שגילמתי אי פעם. הוא בן גילי, מאוד ארצי, יש לו בית, אישה, ילדים.
"בכלל, העבודה על 'פלפלים' היתה נפלאה, צילמנו בחודשי הקיץ בערבה, היה חם, הזענו הרבה אבל היה יופי של צוות, ולתקופה קצרה באמת הפכנו להיות מעין משפחה, עלמה זק, יהודה ברקן, אורי פפר, מיכל שטמלר ומיכאל זפסוצקי, שמשחק את הבן האוטיסט שלי ועושה תפקיד נפלא. מאוד התחברתי לקרן מרגלית שכתבה את הסידרה וביימה אותה בשיתוף עם אמנון קוטלר. אני מעריך ואוהב את קרן מאוד, היא אישה אמיצה ומוכשרת שמציגה סיפור בהשראת החיים האישיים שלה בפריים טיים של מדינת ישראל, ולזה אני קורא מחויבות ואמנות אמיתית".
אבל גם בסידרה הזאת עברת ייסורים עד שקיבלת את התפקיד.
"תגיד, מה הבעיה שלך??? למה אתה תמיד מחפש את השלילי? נכון, עברתי ארבעה אודישנים עד שקיבלתי את התפקיד, אבל לפחות אני יכול להגיד בלב שלם שקיבלתי את התפקיד בזכות ולא בחסד. אתה יודע מה אנשים עוברים עד שהם מצליחים לעשות סידרה או סרט? עד שהם מגשימים את החלום שלהם? בטח בארץ. אנשים נקרעים כדי שזה ייצא לפועל, אז כשמגיע שלב הליהוק מותר להם להתלבט עד שהם מוצאים בדיוק מה שהם חיפשו. זה לגמרי ברור ולגמרי מובן. עוד שאלות או שאפשר כבר לצאת לטיול עם הכלב-".
עוד קצת. איך המעבר מלהיות שחקן קומי לדרמטי?
"אין שום מעבר, תמיד הייתי שניהם, פשוט לא ידעו את זה".
ומה עם זוגיות-
משחק הכדורגל הסתיים והפועל ת"א ניצחה. יוסי בעננים. לא ראיתי אותו שמח ככה אפילו כשהוא קיבל תפקיד בסרט "אל תתעסקו עם הזוהן", סרטו של אדם סנדלר מ-2008.
יוסי, אולי תספר קצת על העבודה עם אדם סנדלר-
"אין מה לספר. זאת היתה חוויה חד-פעמית, הוליווד עם כל הפוזה של הכסף והקרוואן והחיים הטובים, אבל לא היתה לי אפילו חצי מחשבה שאחרי הדבר הזה אני אהיה כוכב הוליוודי. יותר מזה, פחדתי לקחת את זה יותר מדי ברצינות. התייחסתי לזה כמו לחלום, ידעתי שמתישהו אני אתעורר ושוב אמצא את עצמי בדיזנגוף פינת פרישמן, עולה להסעה של הצגת הילדים. מה שכן, אם אדם סנדלר יתקשר אלי ויגיד לי, 'יוסי, בוא, עושים עוד סרט', אני כנראה לא אגיד לו 'לא'".
רוצה לספר על "הזמיר מסביון-".
"אה, כן, טוב שהזכרת לי. 'הזמיר מסביון' היא סידרה שאני כותב עם שני חברים טובים, עדי סופר וירון ארזי ליס. זאת דרמה קומית יומית שמספרת על עלייתו המטאורית של זמר ים-תיכוני. זאת תהיה סידרה מצחיקה בטירוף שתעלה במהלך השנה הקרובה.
"לכתוב סידרה הגיע ממקום שאני כל הזמן שובר את הראש מה עוד אני יכול לעשות כדי להתפרנס. תמיד מקנן בי הפחד שיום אחד כל העסק הזה ייגמר, שאני לא אקבל תפקידים יותר, ואני כבר יותר מדי מפוכח בשביל לשים את כל הביצים בסל אחד. אז אם יש אופציה לעשות עוד דברים, להתפתח, למה לא-".
יש לך עוד מטרות בקריירה?
"כן, להמשיך לעבוד. תכתוב שאני משחק ב'קן הקוקייה' בתיאטרון באר שבע".
כתבתי. מה עם זוגיות-
"מה איתה באמת? יאללה, שתבוא. בלי לשים לב אני כבר בן 41. החלומות שלי מאוד פשוטים: עבודה, משפחה, ילדים. עוד שאלות-".
רק אחת: איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים-
"מטייל איתך ועם הכלב, ואולי גם עם הילדים, בשדרה. יאללה, בוא נצא לטיול".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו