תמרות עשן

שלום לך, מרלבורו אדומה מתקתקה. שלום לך, החברה הכי טובה שלי בשנים האחרונות. ליווית אותי בכל כך הרבה רגעים חשובים בחיים. כשהייתי מדבר בטלפון את היית מצטרפת באמצע השיחה בצורה כל כך חלקה, לא אומרת מילה, אבל לוקחת חלק פעיל וחשוב. ביציאה מהקולנוע, כבר במסדרון היית קופצת לי לפה ומסבירה לי את החלקים שלא הבנתי בסרט, ולפעמים אני הייתי מסביר לך. בנהיגה, באוטו, אהבת לנסוע איתי לצפון ולשמוע מוסיקה בקולי קולות, ולא היה לך אכפת שלא דיברנו, אלא רק הינהנו לקצב המוסיקה יחד.

את זוכרת, מרלבורו אדומה מתקתקה, שהייתי קם בבוקר ודבר ראשון מחפש אותך? ואת, ביישנית שכמותך, לפעמים היית מתחבאת מתחת לעיתון או על השטיח, ליד הרגל של השולחן. וכמה היינו צוחקים כשבכלל הייתי מוצא אותך בתוך מעיל ישן בארון הבגדים. וכמה היינו בוכים כשהייתי פותח את הקופסה שלך ומגלה שעזבת והקופסה ריקה. ועכשיו, גברת בעלת כובע חום, שלום לך, שלום לך ולשיעולי הבוקר הקשים שנתת לי במתנה, שלום לך ולריח העשן המחניק שבו בישמת את גופי, שלום לך ולתלות הקשה שפיתחתי בגללך.

אני רוצה שתדעי שאני לא כועס, אני לא פגוע, וזה אני שמתנצל אם העלבתי אותך או הולכתי אותך שולל בקשר לזוגיות הזאת. נכון שנשבעתי לך אמונים, נכון שהבטחתי לך שנבקר ביפן יחד ונאכל סושי עד שנתפוצץ ושניסע לספארי באפריקה ונראה אריות מקרוב.

אבל משהו בי נשבר, משהו בי לא יכול יותר. כמו שבי. בי. קינג שר, "The Thrill Is Gone". מרלבורו מתקתקה שלי, The Thrill Is Gone. אני לא יכול להמשיך ככה. ואני לא חושב שזה מגיע לנו אחרי כל כך הרבה שנים יפות יחד. הולכים לישון בלי לדבר, כבר שלושה שבועות לא נגענו זה בזה, חוץ מהפעם ההיא אחרי התיקו בדרבי. אבל מה שהכי כואב לי זה שאנחנו כבר לא צוחקים כמו פעם, לא שמחים.

כמו באבל, בבקרים האחרונים אני קם בתחושה שאנחנו עדיין יחד, אבל אז אני מתעורר, מכין לי תה ונזכר שאנחנו כבר לא יחד, ושאת מתה מבחינתי. ומייד מכים בי רק הזיכרונות הרעים, השיעולים, הריח הרע והאוכל הגרוע של אמא שלך.

אז שלום לך, מרלבורו אדומה מתקתקה שלי, זה נגמר בינינו, אני בטוח שתסתדרי. בבקשה אל תנסי לחזור הביתה הערב, החלפתי את המנעול ויש לי מישהו חדש, קוראים לו מסטיק.

* * *

החזקתי את המוצץ בידי. בחנתי אותו מקרוב, את הגומי הצהוב-חצי-שקוף הזה שליווה אותי כל חיי, עד גיל 6. הסתכלתי בו מקרוב והעברתי אצבע על סימני השיניים שהשארתי בו.

"אני לא מבין למה את רוצה שאני אפסיק עם המוצץ", שאלתי את אמא שלי.

"כי עוד מעט אתה מתחיל בית ספר וילדים לא הולכים לבית ספר עם מוצץ", היא אמרה וקישטה בסוכריות כסופות וורודות את העוגה הענקית בצורת מוצץ שהיא הכינה.

לכל יום הולדת שלי אמא שלי הכינה עוגה ענקית בצורה שונה. ליום הולדת 4 היא הכינה לי עוגת רכבת, שכל הקרונות שלה היו עוגה וגם הקטר שלה היה עוגה. רק את הגלגלים לא היה אפשר לאכול, כי הם היו עשויים מפלסטיק.

ליום הולדת 5 היא הכינה לי עוגה בצורת הבית שלנו, שהגג שלה היה עשוי ג'לי אדום עם תותים והחלונות היו מגפרורים. אבל הפעם זאת לא היתה מסיבת יום הולדת, זאת היתה מסיבת פרידה מהמוצץ שלי. אמא שלי הציעה שבמקום שזה יהיה רגע עצוב נהפוך אותו לרגע שמח: "נעשה את זה ממש כמו יום הולדת ואני אכין עוגה ונזמין חברים וכולם יביאו לך מתנות".

למרות התנגדותי העזה לרעיון הגמילה, המחשבה על מסיבת יום הולדת שנייה נשמעה לי קסומה מכדי לשלול אותה על הסף.

במטבח סביבי התכנסו החברים הכי טובים שלי: גיורא ואמא שלו, אלכס ואמא שלו, אמא שלי ואחותי. כולם חייכו אלי בהבנה והביטו בי נפרד מהמוצץ שלי לשלום. אחרי כמה רגעים הרמתי את המוצץ בידי ויצאתי מהמטבח, ואחרי יצאו כולם. בשקט מופתי הם ליוו אותי כשעליתי בגרם המדרגות הקטן לכיוון שירותי האורחים שלנו. מסע הלוויה של שמונה צעדים יצא לדרך. ושם, בשירותי האורחים שלנו, עמדו שבעה אנשים צפופים זה לזה וחיכו. הושטתי את ידי מעל האסלה הלבנה, פתחתי את אגרופי ונתתי למוצץ שלי ליפול פנימה, ובלי לחכות הורדתי עליו את המים, עד שהוא נעלם.

כשהרמתי את מבטי מהאסלה מחאו לי כולם כפיים ובספונטניות החלו לשיר "היום יום הולדת, היום יום הולדת" בחדר השירותים הקטן.

כשחזרתי למטבח הוא היה חשוך. אמא שלי כיבתה את האור והדליקה נרות חנוכה על העוגה בצורת מוצץ. נעמדתי על הכיסא כדי להיות גבוה מעל הלהבות של הנרות. הבטתי בכולם ואף על פי שלא רציתי, כיביתי את הנרות מעל העוגה. וברגע אחד, כשהכל היה חשוך, גדלתי באמת.

idor@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו