הלקח של נסיך האופל

בקלחת האירועים בארצות ערב, קל לשכוח שבתחילת המאה ה-21 כבר חזה המזרח התיכון בנפילת רודן אכזרי. הכוונה היא לשליט עיראק, סדאם חוסיין, שאמנם לא הודח בידי בני ארצו אלא בידי האמריקנים, אולם נדמה שמדובר במקרה מבחן מעניין שדרכו אפשר להשליך על העתיד לבוא במדינות בוערות אחרות באזורנו. למרות הרצון הטוב של חלקים באוכלוסייה העיראקית, ולמרות הנוכחות הצבאית האמריקנית, לא הצליחה עיראק לייצב את עצמה בשנים שאחרי הפלת הדיקטטור. רעיון הדמוקרטיה השברירי עדיין לא "נושם" בכוחות עצמו במדינה, וסביר להניח שרק אחרי הנסיגה הסופית של האמריקנים, בעוד זמן לא רב, אפשר יהיה לראות אם המדינה תיקלע לגל נוסף של שפיכות דמים.

מוקדם להסיק שזה יהיה המצב בשאר ארצות האיסלאם שעוברות כעת זעזועים ושינויים של תום עידן, אולם כדאי להביט במצב שהשתרר בעיראק בשנים שאחרי הפלת סדאם וללמוד את הלקחים. אחת הדמויות הבולטות בעיראק בעידן פוסט סדאם, דמות שמגלמת במידה רבה את סיפור המדינה השסועה בשנים האחרונות, היה אבו מוסעב א-זרקאווי. אפשר שסיפורו יכול להזהיר ולסמן את הכיוונים האפשריים שאליהם עלולות מדינות האיסלאם להיקלע.

בית קברות ובית כלא

האוויר בבגדד היה חם ומחניק בשעות אחר הצהריים של 7 ביולי 2006. שייח' עבד אל-רחמן יצא מביתו והחל לנוע במכוניתו באיטיות צפונה, דרך הרחובות המיוזעים וגשרי נהר החידקל בטבורה של העיר. כשיצא מבגדד הסואנת החל נפרש מולו נוף כפרי של חוות חקלאיות, בדיוק כמו החווה הקטנה שאליה היו מועדים פניו בכפר הקטן חיבחיב, כ-80 קילומטרים מצפון לבגדד. השייח' לא היה יכול לדעת שבאותם רגעים חגה מעליו, בגובה אלפי מטרים ובדממה קפואה, ציפור טרף: מטוס ללא טייס מדגם פרדטור ("טורף") של הצי האמריקני. ציפור עוקבת זו הלכה וסגרה את טפריה עליו ועל "נסיך אל-קאעידה" - האיש שאליו הוא נוסע. השמש שהלכה ושקעה עמדה להוריד את המסך על סיפור חייו של טרוריסט אכזרי שעקבותיו נוטפים נחילי דם.

ילד שנוהג לשחק באופן קבוע בין מצבות בית הקברות העירוני עלול לשאת בנפשו ובחייו את חותם המקום אפוף המוות. כך קרה לילד אחמד פדיל א-נזאל אל-ח'ליילה, שייקרא בעתיד אבו מוסעב א-זרקאווי, שמגרש המשחקים שלו היה בית העלמין באחת משכונות העוני של העיר זרקא בעבר הירדן.

הוא נולד ב-1966 בזרקא, שהיתה כבר אז בסיס וכר פעולה למוסלמים קיצונים, ולא לחינם הקפיד בשנים הבאות להיקרא "א-זרקאווי", עדות למקור שממנו ינק לראשונה את האידיאולוגיה שלו. כבר מגיל צעיר הוא בילה שעות מעטות בלבד בבית הספר, ובשנות התבגרותו הוא החל גם לספוג השפעה של רעיונות איסלאמיים קיצוניים מבית מדרשם של אבו קתאדה (עמר מחמוד אבו עמר), שמכונה כיום "יד ימינו של אוסאמה בן לאדן באירופה"; אבו מוחמד אל-מקדיסי (עיסאם מוחמד זאהר אל-ברקאוי); ועבדאללה עזאם - שיקים שנים מאוחר יותר את ארגון אל-קאעידה. שלושת אנשי הדת האלה, פלשתינים במוצאם, פיתחו באותה תקופה רעיונות ותפישות קיצוניות בתחומי ממלכת ירדן, רעיונות שעתידים להשפיע בעשורים הבאים על העולם כולו.

עד מהרה הפך הנער המרדן לעבריין צעיר, ומכאן היתה הדרך קצרה לבית הכלא - המקום שבו גיבש וחישל את זהותו האיסלאמית. כשהשתחרר, בשנות ה-80, ידע אנה מועדות פניו: לאפגניסטן, שם ביקש להילחם בצבא הסובייטי שפלש למדינה. הוא האזין בצמא לירדנים אחרים ששבו מאפגניסטן וגוללו סיפורי קרבות הרואיים באוזני קהל מאזינים מרותק במסגדים בממלכה.

א-זרקאווי הגיע ב-1989 לאפגניסטן. השלטונות הירדניים, מצידם, שמחו להיפטר מהצעיר הנמרץ. כמו שליטי מדינות מוסלמיות אחרות, המלך חוסיין נהג לשגר לאפגניסטן צעירים בעלי נטיות איסלאמיות ג'יהאדיסטיות, כדי ש"ישחררו קיטור" בלחימה מול הסובייטים. איש לא שיער ש"רוח אפגניסטן", שאותה יביאו השבים מארץ המלחמה, תשוב ותנשב בעוצמה רבה בליבן של ארצות האיסלאם, וגלי ההדף שתחולל יורגשו גם שנים רבות אחרי גירוש הצבא הסובייטי השבור.

באפגניסטן הגיע א-זרקאווי למקום שהפך לאבן השואבת ולבסיס המוג'הידין שלחמו נגד צבא בריה"מ: העיר פשאוור. שם העמיק את אמונתו האיסלאמית, בעיקר בהשפעת אבו מוחמד אל-מקדיסי, שהשתכן במקום אחרי שעזב גם הוא את ירדן בעידוד השלטונות. את ההכשרה המבצעית לביצוע פעולות צבאיות קיבל א-זרקאווי במחנה סאדא שהוקם בידי דמות מפתח אחרת שעזבה את ירדן - השייח' עבדאללה עזאם, שהקים באותן שנים עם סעודי צעיר ששמו אוסאמה בן לאדן את אל-קאעידה באפגניסטן. למרות הקשר שנוצר ביניהם העדיף א-זרקאווי לא להצטרף לאל-קאעידה ולפעול לבדו.

אחרי שחרור אפגניסטן ונסיגת הצבא הפולש שיפר א-זרקאווי את יכולותיו הצבאיות וחיזק את זהותו האיסלאמית במחנות האימונים שפעלו אז באפגניסטן באין מפריע. ב-1993 הוא חש שהגיעה העת לחזור לירדן כדי ליישם בה את מה שלמד. מייד עם שובו הצטרף לפעילות ארגונים איסלאמיים בירדן, בעיקר בתחום המחאה על הקשרים ההולכים ומתהדקים בין ירדן לישראל. עד מהרה הוא הושלך שוב לכלא, אחרי שנידון ל-15 שנות מאסר עם אל-מקדיסי. שם, בין חומות בית הסוהר, החל להיווצר המיתוס סביב דמותו כפי שהיא מוכרת היום.

"בתקופת מאסר זו עבר א-זרקאווי שינוי בכמה תחומים", אומר ד"ר יורם קהתי, מרצה ועמית מחקר במכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי בהרצליה וסגן מנהל וחוקר בכיר במרכז המידע למודיעין וטרור ע"ש אלוף מאיר עמית ז"ל במרכז למורשת המודיעין בגלילות. "הוא השקיע את כל מרצו בחישול פנימי וחיצוני. החישול הפנימי התבטא בלימודי קוראן ואיסלאם, והחיצוני - באימונים גופניים מפרכים".

בכלא התחיל א-זרקאווי לטוות אט אט את הרשת שהיתה הבסיס לארגון שיקים - "אל-תווחיד ואל-ג'יהאד" (הייחוד ומלחמת הקודש). האידיאולוגיה הקיצונית של הארגון, שהתבססה על הגותו של מורהו וידידו משכבר הימים אל-מקדיסי, קבעה שיש ליצור חברה איסלאמית שתתבסס על הנהגת שריעה (הלכה) איסלאמית בכל תחומי החיים. כל מי שיתנגד לכך ייחשב לכופר שדינו מוות. "השנים בכלא שינו אותו מדמות פוליטית לדמות אידיאולוגית", מסביר ד"ר קהתי, "מה שאחרים למדו באוניברסיטאות איסלאמיות הוא למד לבד, והפך לדמות משפיעה שאנשים הלכו אחריה".

א-זרקאווי השתחרר ב-1999, אחרי ריצוי חמש שנים בלבד. סיבת השחרור המוקדם היתה מותו של המלך חוסיין, שבעקבותיו הוכרזה חנינה כללית לרבים מהאסירים הפוליטיים בממלכה. ושוב היעד היה אפגניסטן. הפעם התכוון א-זרקאווי להשלים את שהחסיר בעשור החולף - בהצטרפות לג'יהאד העקוב מדם שניהלו המוסלמים הצ'צ'נים נגד רוסיה.

ב-2000, באפגניסטן, הוא נפגש עם מי שהפך אז למטאור בשמי הטרור העולמי - בן לאדן. הלה, שזיהה את הפוטנציאל, הציע לירדני הנמרץ להצטרף לשורות אל-קאעידה ולג'יהאד נגד ארה"ב שצבר תאוצה. אבל א-זרקאווי סירב. ד"ר קהתי: "באותה תקופה הוא היה מרוכז ברצונו לפעול נגד בית המלוכה הירדני, כמו גם בהתעניינותו בג'יהאד בצ'צ'ניה".

למרות הסירוב קיבל א-זרקאווי את הצעתו של סייף אל-עאדל (מוחמד מכאוי), שהיה ממונה על אבטחת בן לאדן, להקים מחנה אימונים לאנשיו ולנוהים אחריו באזור העיר הראט. במחנה זה הקים א-זרקאווי את הגוף הלוחם שלו, שנקרא "ג'ונד אל-שם" (צבא סוריה הגדולה). את הגוף הרכיבו כורדים, סורים, עיראקים ולוחמים אחרים שראו לנגד עיניהם את המטרה - יציאה לג'יהאד המובטח בצ'צ'ניה. בד בבד החל שמו להיכרך בפעולות טרור שבוצעו בירדן: רצח הישראלי יצחק שני ב-2001 ובעיקר רצח הדיפלומט האמריקני לורנס פולי ב-2002 הביאו לשפיטת א-זרקאווי בהיעדרו למאסר עולם בממלכה.

למגר את הכובשים הנוצרים

אבל ב-11 בספטמבר 2001 נטרפו התוכניות. חודש אחד אחרי הפלת מגדלי התאומים תקפו האמריקנים באפגניסטן. אחד היעדים שהותקפו היה המחנה של א-זרקאווי, אחרי שהאמריקנים הצליחו כנראה ליירט שיחות סלולריות שהצביעו על זהות הנוכחים במקום. הפצצה זו היתה נקודת הזינוק של המיתוס סביב א-זרקאווי, שנפצע באותה תקיפה.

"למרות פציעתו הוא אירגן חילוץ ל-300 איש, כולל נשים וילדים שהיו במחנה", מספר ד"ר קהתי, "החילוץ הדרמטי הזה הפך אותו לאדם ידוע ונערץ מאוד". אובדן מחנה הבסיס שלו היה גם נקודת התחלה לנדודים שערך א-זרקאווי ברחבי העולם האיסלאמי. הוא שהה בפקיסטן וכנראה גם באיראן, אלא שב-2003 פלשה ארה"ב לעיראק במטרה למגר את שלטון סדאם - עובדה שהפכה לשעת הכושר הגדולה שלו.

א-זרקאווי הוזכר כאחד הגורמים שהביאו לפלישה האמריקנית לעיראק. כך לפחות טען קולין פאוול, מזכיר המדינה האמריקני, בנאומו המפורסם באו"ם בפברואר 2003, שבו נפרטו הסיבות לפלישה האמריקנית. פאוול הזכיר את א-זרקאווי כטרוריסט מסוכן שקשור לאל-קאעידה ופועל בחסות הממשל העיראקי, ובכך הציג לשיטתו את הקשר בין הארגון לבין סדאם. עד מהרה הפך א-זרקאווי להיות הפנים של המלחמה: מצד אחד המלחמה נגד האמריקנים, אך לא פחות חשוב מכך - המלחמה הפנימית בעיראק.

"א-זרקאווי הגיע לעיראק אחרי שארה"ב הפילה את משטר סדאם", מסביר ד"ר קהתי, "ומהרגע הראשון היא הפכה כר פעולה נוח עבורו, משום שבדומה לאפגניסטן לא היה שלטון מרכזי או רשויות אוכפות חוק. הוא התחיל לפעול שם בראש ארגונו, "אל-תווחיד ואל-ג'יהאד", ולבצע פיגועים בכוחות האמריקניים - וחיש קל הפך לגורם הטרור המרכזי בעיראק שהכריז ג'יהאד על הכובשים הנוצרים".

אלא שהמלחמה באמריקנים היתה רק פן אחד בפעילות של א-זרקאווי. הפן השני, החשוב יותר לניסיון להבין את הכיוונים האפשריים שעומדים בפני מדינות ערב כיום, היתה המלחמה שהכריז על תושביה השיעים של עיראק.

"מטרתו של א-זרקאווי היתה ליצור כאוס. הוא התכוון להגיע למצב שבו לא ייתכן שלטון מסודר ולא תקום בעיראק של אחרי סדאם מדינה שפועלת כמדינה רגילה", אומר ד"ר קהתי, "המכשיר שבאמצעותו התכוון א-זרקאווי לעשות זאת היה מלחמת אזרחים".

ואכן, בהיעדר ממשל מרכזי חזק, ובדומה לנעשה היום בחלק מארצות ערב, נפתחה הדרך עבור א-זרקאווי ליישום תפיסת עולמו. "זו תפיסה שפיתחו איימן אל-זוואהירי, מקים הג'יהאד האיסלאמי המצרי, ועבדאללה עזאם, מייסד אל-קאעידה", מסביר ד"ר קהתי, "תפיסה זו מאפשרת, מעבר לג'יהאד נגד הכובש הנוצרי, גם להרוג כל מוסלמי שמשתף פעולה עם הכופרים, למשל שליטי מדינות ערב, וגם כל מוסלמי אחר שמסרב להכיר בחובתו להצטרף לג'יהאד".

את תפיסת עולמו של א-זרקאווי אפשר לראות ולהבין בצורה המזוקקת ביותר בשתי איגרות מפורסמות שנשלחו לאוסאמה בן לאדן ולאיימן אל-זוואהירי. אחת מהן התגלתה מאוחר יותר במחשבו האישי של א-זרקאווי ואילו השנייה פורסמה באינטרנט. לא ברור אם אכן א-זרקאווי עצמו כתב אותן, משום שהאיגרות מנוסחות בשפה גבוהה מאוד, שעושה שימוש בביטויים מספרות איסלאמית ובמונחים דתיים רבים. ייתכן שאבו אנס אל-שאמי, יד ימינו של א-זרקאווי שנהרג בקרבות פלוג'ה בעיראק ב-2004, הוא שכתב אותן. אולם מה שחשוב לענייננו הוא תוכן האיגרות, שמשקף נאמנה את הסיכונים העומדים בפני מדינות ערב כיום, אחרי סילוק הרודנים, אך ללא תוכנית ברורה להמשך.

"חלאת המין האנושי, רעל קטלני, נחש ארסי", אלה רק חלק מהכינויים שבהם משתמש א-זרקאווי באיגרותיו בהתייחסו לאוכלוסייה השיעית בעיראק. הוא מפרט בצורה יסודית את הגורמים המניעים אותו למלחמת חורמה בשיעים. היה זה רקע אידיאולוגי שעמד בבסיס מסע מלחמה חסר מעצורים. א-זרקאווי ואנשיו פעלו בעיקר בשני אזורים: "משולש הברזל", שבמרכזו העיר פלוג'ה, וגם בעיר הבירה בגדד.

מכוניות התופת, מטעני הצד והמארבים הקטלניים חולקו שווה בשווה בין הכוחות האמריקניים ובין המרכזים השיעיים. אחד משיאי פעילות זו התרחש באוגוסט 2003, עת שלח א-זרקאווי את אבי אשתו השנייה לנהוג מכונית תופת לתוך מסגד האימאם עלי. בפיגוע הנורא, שבו נהרגו יותר מ-120 איש, חוסל גם האייתוללה מוחמד באקר אל-חכים, אחד מאנשי הדת השיעים החשובים בעיראק.

פעילות זו גרמה לכך שבעוד א-זרקאווי מיצב עצמו כטרוריסט המוביל במלחמת הגרילה נגד האמריקנים, הוא הקים לעצמו אויב רב עוצמה נוסף בדמות האוכלוסייה השיעית בעיראק. עכשיו הוא היה זקוק לסיוע. "א-זרקאווי הבין בשלב מסוים שהוא זקוק לשיתוף פעולה עם כוח נוסף", אומר ד"ר קהתי, "זה היה הרקע לפנייתו לאוסאמה בן לאדן. הוא הציע שיתוף פעולה, מה שהיה בעצם אינטרס משותף של שני הצדדים". וכך, שנים אחרי שסירב להצעת בן לאדן להצטרף לאל-קאעידה, השלים א-זרקאווי את סיבוב הפרסה וחבר לגדול הטרוריסטים - שקיבל אותו מצידו בברכה.

"נסיך אל-קאעידה בעיראק", כך קרא בן לאדן לא-זרקאווי בדצמבר 2004, והפך אותו בכך לחבר שווה זכויות במסדר האבירות של הטרור העולמי. הילד ששיחק בבית הקברות הפך לשחקן מרכזי על הבמה המדממת של עולם האיסלאם. גם האמריקנים שרדפו אותו ללא הפסק תרמו לכך: הפרס שהוקצב על ראשו - 25 מיליון דולר - היה שווה לפרס שהוקצב אז על ראש בן לאדן. לא היה סימן ברור יותר למעמדו של אבו מוסעב א-זרקאווי.

וא-זרקאווי לא עצר. הוא פירסם קלטות שבהן המשיך להפיץ את משנתו, ויישם במו ידיו את עיקריה. ב-2004 שוחררה קלטת וידיאו שבה הוא נראה עורף במו ידיו את ראשו של ניקולס ברג, בן ערובה אמריקני. כעת הוא היה נודע לשמצה כמעט כמו בן לאדן, ואפשר שמעמדו הנישא הביא עימו את חטא הגאווה (היבריס) שעליו נענשים החוטאים בו.

ב-9 בנובמבר 2005 בוצעו שלושה פיגועים בו בזמן בבתי מלון ברבת עמון, בירת ירדן, שגבו את חייהם של כ-70 איש. א-זרקאווי, שאנשיו הם שביצעו את ההתקפות כיישום קריאתו לתקיפת משטרים איסלאמיים כופרים, הלך צעד אחד רחוק מדי. אחת ממבצעות הפיגועים נפלה בידי המודיעין הירדני. חקירתה הביאה לפריצת דרך ראשונה בדרך הארוכה אליו. לקראת סוף אפריל 2006 עשה א-זרקאווי טעות גורלית נוספת. הוא שיחרר קלטת שבה הוא נראה יורה במקלע, אלא שבפעם הראשונה הוא הצטלם בנוף הפתוח ולא כהרגלו בתוך מבנה סגור שמקשה זיהוי. לפי מקורות ביון מערביים, ניתוח הנוף שבו עמד א-זרקאווי הצביע על שלושה אתרים אפשריים. הכוחות האמריקניים פרשו במקומות אלה רשת של מודיעים בשכר, תצפיות והאזנה. בד בבד עלה שירות המודיעין הירדני על שמו של השייח' עבד אל-רחמן, כמי שמשמש איש הדת הצמוד לא-זרקאווי. האמריקנים הצליחו להשיג מקור בתוך פמליית השייח', וזה היה הנתיב שהוביל את הפרדטור האמריקני לחוג בדממה מעל מכוניתו באותו יום חם, 7 ביולי 2006.

ברגע שהתקרב השייח' לחווה הקטנה הוזנק לאוויר הכוח האמריקני המיוחד שעסק במרדף ארוך השנים אחרי א-זרקאווי. בעוד המסוקים צוללים לעבר החווה, חלפו לידם באוויר שתי פצצות מונחות GPS ולייזר, כל אחת במשקל 250 ק"ג, אשר שוגרו מצמד מטוסי F-16. כמה שניות אחרי הישמע הפיצוץ האדיר נחתו המסוקים - ואנשי הכוחות המיוחדים פרצו למבנים ההרוסים.

א-זרקאווי, שהתגלה פצוע קשה באתר המופצץ, שרד עוד כמעט שעה בחיים. אנשי הכוח נטלו דגימות מדמו, טביעות מאצבעותיו וצילמו את שיניו. המידע הועבר באופן דיגיטלי למטה ה-FBI, וכעבור שעתיים התקבל האישור. נסיך עיראק של אל-קאעידה, האיש שחלם להצית את ארץ שני הנהרות, סיים את חייו העקובים מדם באופן שבו חי אותם.

חייו ופעילותו של א-זרקאווי הם דוגמה ובעיקר אזהרה מהדהדת למציאות במדינה שבה נופל שלטון עריצות רב שנים ומותיר אחריו ואקום, שמועד למילוי בידי גורמים קיצוניים שאינם בוחלים באמצעים. ראוי לזכור אזהרה זו בזמן הקרוב, בייחוד כשרעיונות רומנטיים של דמוקרטיה מרחפים מעל האדמה הבוערת במזרח התיכון.

lior.estline@gmail.com

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו