אתם יודעים מה אני אוהב במכשיר הסלולרי שלי? שהוא שלי ולא של אף אחד אחר. וכשאני אומר שלי, אני ממש מתכוון לזה. אני משלם את החשבון שלו, אני נתתי בו סימנים, לא אף אחד אחר. ואתם יודעים עוד משהו: מתוקף היותו מכשיר הטלפון שלי, תקראו לי משוגע, אני אוהב להשתמש בו מתי שבא לי ולא מתי שבא למישהו אחר. זה שהתקשרתם לא אומר שאני צריך לעבור לדום, להפסיק את מהלך חיי ולענות. ראיתי שחייגתם. זה בסדר, יש לכם את הזכות לטלפן ולי יש את הזכות לשים על זה קצוץ. שוב אני מממש את העיקרון שזה המכשיר שלי ולא שלכם. במכשיר שלכם תענו מתי שבא לכם. החוצפה הגדולה ביותר בעיניי היא להתקשר לאנשים ממספר חסום. זה כמו לזמזם למישהו באינטרקום, לחכות שהוא ישאל "מי זה-" ואז לא לענות לו ולצפות שהוא יפתח את הדלת. אם התקשרתם ממספר חסום, לא באמת חיפשתם אותי. התמכרנו למכשיר הקטן הזה וזה בסדר, אבל אנחנו חייבים להבין שזאת התמכרות לכל דבר, כמו סיגריות, כמו אלכוהול. והתחושה הזאת של התסכול שנבנה לנו בדם כשאנשים לא עונים לשיחה שלנו או כשאנחנו לא מוצאים את הטלפון, נובעת מההתמכרות. אנחנו כל כך מכורים שאנשים אפילו כבר לא מבקשים באירועים כמו הצגות וסרטים לכבות את המכשיר הסלולרי, אלא רק לשים אותו על מצב שקט. כי אנשים לא מסוגלים פיזית לכבות את המכשיר, זה כמו לבקש מבן אדם להטביע את עצמו, בלתי אפשרי. שלא תטעו, גם אני מכור קשות למכשיר הזה, אבל אני מכור ליכולות שלו. אני מכור לאפשרויות שהוא פותח בפניי - למשל להעיף ציפורים זועמות על חזירים ירוקים עד ארבע וחצי בבוקר במשך חודש או להוסיף לחברים שלי בתמונות 80 ק"ג ולעשות להם קרחת. וגם אני נכנס לפאניקה כשאני לא מוצא אותו. קרה לי יותר מפעם אחת שירדתי ממונית תוך כדי שאני מדבר בטלפון. כל זה לא מנע ממני לעצור באופן פתאומי, להגיד לנהג לא לנסוע, לחפש את הטלפון שלי בפאניקה בתיק ובמושב האחורי ואז להבין שאני בכלל מדבר בו והוא דבוק לי לאוזן. זאת לא יהירות לא לענות לטלפון, זאת לא מיזנתרופיה לא לרצות שישיגו אותך בכל מקום. אני חושב שהסביבה הקרובה אלי כבר הבינה את העניין הזה שאני לא עונה לרוב השיחות, ומצד שני אין בי את היהירות הזאת לחשוב שאם חייגתי למישהו (חייגתי, עלק, אין כזאת פעולה יותר) הוא חייב לענות לי. מבחינתי זאת זכות להתקשר למישהו, ואני שמח כשהוא עונה לי, אבל אני לא מקבל התקף חרדה כשהוא לא. * * * שמעתי מהחדר שלי את הטלפון מצלצל במטבח. הצלצול המשיך, אבל אף אחד לא הרים את השפופרת. יצאתי אל המטבח וראיתי את אבא שלי יושב ליד השולחן וממיין את הדואר שלנו, מילימטר ממנו הטלפון הלבן שלנו צילצל בלי הפסקה. הסתכלתי על אבא שלי, נדהם מהיכולת שלו לשבת בשלוות נפש ליד הטלפון שצילצל וצילצל וצילצל בלי הפסקה. התנועה היחידה שהוא עשה לכיוונו של הטלפון היתה כשהוא לקח סיגריה מחפיסה שנחה על החוגה. "אתה לא שומע שהטלפון מצלצל-", הערתי את תשומת ליבו של אבא שלי. הטלפון המשיך לצלצל עוד שני צלצולים ואז השתתק. "אולי זה נשיא חברת קוקה קולה שרוצה לבוא לחבר לך ברז של קולה במטבח", הוא אמר וחייך אלי. אבא שלי תמיד טען שאני שותה יותר מדי קולה ושיותר זול לחבר לי ברז רק של המשקה השחור והמתוק הזה. אבא שלי כיבה את הסיגריה וביקש ממני לזרוק את כל הדואר שהוא חשב שהוא לא רלוונטי. אני, שלא קיבלתי מכתב אחד בחיים שלי, תמיד הרגשתי שאבא שלי לא מעריך את המזל הגדול שלו בשל המכתבים והמבצעים שהוא קיבל בדואר. הטלפון שוב החל לצלצל, ובצלצול השלישי הבנתי שגם הפעם אבא שלי לא להתכוון לענות. מכיוון שהשיחה הזאת יכולה להיות רק לאמא שלי, לאחותי או לאבא שלי, גם אני לא התכוונתי לענות. אם זה היה גיורא או חבר אחר מהשכונה הוא לא היה מטלפן אלי, הוא היה צורח לי מלמטה. "אולי זאת אמא-", איתגרתי את אבא שלי. "היא צריכה לחזור בכל רגע מהבית חולים", הוא אמר בזמן שהוא הוציא ממעטפה צ'ק על סך 340 שקלים מתמלוגים, אבל לטלפון הוא לא ענה. הוא קיפל את הצ'ק ושם אותו בכיס החולצה שלו. הטלפון הפסיק לצלצל ואבא שלי הלך לחדר השינה. נשארתי לשבת במטבח, מפנטז על המעלות שבברז קולה פרטי. כששמעתי את אמא שלי עולה במדרגות הטלפון התחיל שוב לצלצל, והיא הגבירה את צעדיה. "למה אתה לא עונה-", היא נזפה בי כשהיא נכנסה למטבח. "איך היה אצל סבא-", שאלתי. אמא שלי התעלמה ממני, וענתה לטלפון במהירות ובלחש. אחרי כמה שניות של שקט היא פרצה בקריאת שבר. כשהשפופרת הלבנה מכווצת בתוך ידה היא נשענה על השולחן ובכתה. אני נבהלתי נורא.
הצלצול הוא בשבילי
ראיתי שחייגתם • זה בסדר, לכם יש לכם זכות לטלפן ולי יש זכות לשים על זה קצוץ • זה שהתקשרתם לא אומר שאני צריך להפסיק את מהלך חיי ולענות
, עודכן
Load more...