זהו סיפור על קרב עצוב ומר שבו מתנגשות זו בזו שתי אמיתות מקבילות - אחת רוצה בכל מחיר להתאחד עם האחרת, ואילו האחרת מזדעזעת רק מעצם הרעיון להתאחד, וכמובן דוחה אותו על הסף. ובין שתי העמדות הערכיות האלה, כעל מגש כסף, כמו במשפט שלמה, מונח ליבה הפצוע של האומה, בדמות זכרם של נופלי צה"ל והאזרחים נפגעי הטרור. הוא נחטף פעם לצד הזה של המגש, ופעם לצד האחר. שבע שנים של זחילה מתמדת אל לב הקונצנזוס, לא אחת תחת אש, מסתיימות ביום הזיכרון הקרוב עבור דוב קלמנוביץ' בניצחון גדול. משימת חייו, לאחד בין זכרם של האזרחים חללי הטרור לזכרם של הנופלים לובשי המדים, תושלם בליל יום הזיכרון בבריכת הסולטן בירושלים. טקס הזיכרון המשותף לחיילים ולאזרחים עומד להיות הטקס המרכזי של יום הזיכרון, ואף יועבר בשידור ישיר ברשת ב' ובערוץ 2. בכך יושג מבחינתו של קלמנוביץ' צדק מאוחר עם נפגעי פעולות האיבה, שזכרם לא יופלה עוד לעומת זכרם של חללי צה"ל שנפלו בעודם לובשים מדים. "כל מי שחי בארץ הזאת הוא חלק מהמאבק הלאומי", מסביר קלמנוביץ' את מאבקו להשוואת הדמים, "במודע ושלא במודע". אלא שמה שנראה כהישגם הגדול של אלה, הוא דווקא תרעומתם הגדולה של אחרים. מאבקו העיקש של קלמנוביץ' להאחדת זכרם של החיילים והאזרחים, על המדרגה הערכית השווה המקופלת בו, לא זכה לתמיכת משרד הביטחון, היחידה להנצחת החייל או ארגון יד לבנים, העוסקים בנופלי צה"ל. בהיעדר שותפים טבעיים אלה נאלץ קלמנוביץ' לשחות שבע שנים נגד הזרם בעקשנות, מאז שקיים טקס קטן בתל אביב במימון עצמי, ועד שהצליח לכנס אמנים מובילים וקהל אלפים, לזכות בשידור החי המרכזי בטלוויזיה ולהשתלט בכך על מרכז תודעת הזיכרון הלאומית. גורמים שונים העוסקים בהנצחתם של חללי צה"ל רואים במהלכו של קלמנוביץ' פגמים אתיים, ערכיים וחינוכיים חמורים, ולא מוכנים להסכים שזכרו של לוחם שנפל בקרב וזכרו של אזרח שהתפוצץ בתוך אוטובוס - חד הם. המעט שהסכים לומר בעניין יו"ר ארגון יד לבנים, אלי בן שם, הוא ש"אני לא חושב שראוי או מכובד להיכנס לעימותים עם נפגעי פעולות איבה. בעבר קיימנו עימם אירוע בכנסת תחת הכותרת 'שרים לזכרם', אבל השנה הם לא רצו לקיים את הטקס יחד, אז נעשה בלעדיהם". בערתי כמו לפיד בטבעיות גמורה, על אף הצלקות מכוויותיו הקשות, ומתוך שלווה וביטחון עצמי של מי שהישיר אל המוות מבט והאחרון השפיל מבטו, מספר קלמנוביץ' - שהיה הפצוע הראשון של האינתיפאדה הראשונה - על קורותיו ב-23 השנים האחרונות. אם היה אפשר לחלק אנשים לאלה שחושבים על עצמם לעומת אלה שחושבים על הכלל, היה קלמנוביץ' ללא ספק מתבלט בין החושבים על הכלל. הוא טיפוס נאיבי ובעל לב, רודף אחדות ושלום ורחוק מריב ומדון, ולמרות זאת, פעולתו למען מחיקת ההבדלים בין חללי צה"ל לנפגעי הטרור מעוררת מחלוקת נוקבת, שעל פני הקרקע מתנהלת בנימוס הראוי לנפגעיה של אותה תרעלה, אבל מתחת לפני הקרקע רוחשים רגשות קשים, וציפורי נפש משני הצדדים נרמסות ברגל כבדה עד עפר. נפגעי פעולות האיבה הראשונים בארץ ספגו אבנים ונרצחו בקלשונים ובמוטות מעדרים עוד בימי ראשית הציונות, אבל רק לפני 23 שנים, בינואר 1988, אירע המחולל של התהליך שהביא את ההכרה הממלכתית בהם לשיא של ליל יום הזיכרון הקרוב. היה זה אחר צהריים שגרתי, וקלמנוביץ', אז בן 33, עשה את דרכו ממשרד רואי החשבון שלו בירושלים חזרה לביתו ביישוב בית אל. בפאתי אל-בירה, סמוך לרמאללה, פגע במכוניתו בקבוק תבערה. מיידה הבקבוק, אגב, לא נתפס עד היום. הבקבוק, שבאותה הופעת בכורה בחיינו עוד נקרא בקבוק מולוטוב, ניפץ את חלון המושב שלידו והתלקח על הכיסא, מתיז על קלמנוביץ' אש ורסיסים לוהטים של דבק מגע שהוכנס לבקבוק בכוונה, כדי להחמיר את הפגיעה. קלמנוביץ', מפקד טנק במילואים, החל לפעול על פי התרגולת הצבאית המוכרת לו מהאימונים בחולות הערבה: בלית ברירה הוא תחב את אצבעות ידיו לתוך האש כדי לשחרר את חגורת הבטיחות, שיחרר אותה, אבל נשאר עם גדמי אצבעות. אחר כך מילט את עצמו מהרכב, רץ לעברו השני של הכביש וגילגל עצמו על הקרקע, רק כדי לגלות באיחור שאין בה חול והוא מוסיף לבעור. "כמו לפיד," הוא מתאר, "כשאני בוער כולי, קמתי מהארץ ורצתי בחזרה לצד השני של הכביש, אל ערימת חול באתר בנייה שהיה שם. קפצתי לתוכה והתחלתי להתגלגל". חייל מילואים, שנסע ברכב וראה אותו חוצה את הכביש כשהוא אחוז להבות, עצר מייד ופינה אותו במצב אנוש לבית החולים בירושלים, ושם הוא התנדנד במחלקת טיפול נמרץ כמעט חצי שנה בין חיים למוות, על 75 אחוזים מגופו כוויות בדרגה שלוש. "כל פצוע כוויות", הוא מחייך, "יגיד לך שהחלק הכי קשה הוא החלפת התחבושות. הם היו מחליפים לי בכל בוקר את התחבושות בקומה השביעית והצרחות שלי היו מחרידות את כל הדסה עין כרם, עד לקומה הראשונה. כל תחבושת שהיתה יורדת ממני היתה מקלפת איתה את העור שתחתיה, וככה כל בוקר במשך חודשים. היו פצועי כוויות רבים שנכוו באחוזים יותר נמוכים ממני ולא שרדו, וגם לגביי הרופאים לא היו הכי אופטימיים בלשון המעטה, אבל אני חשבתי כל הזמן על המשפחה שלי שמחכה לי בבית וזה נתן לי כוח להתגבר". נסיבות חיינו מאחדות לאחר השחרור מהטיפול הנמרץ עבר קלמנוביץ' תהליך שיקום ארוך, ובסופו שב לאיתנו, למשפחתו, למשרד רואי החשבון שלו, ועל כל אלה החליט להוסיף כעת גם פעילות ציבורית. הוא הקים את ארגון נפגעי פעולות האיבה, ופעל באמצעותו לשינויי חקיקה שיסדירו את מעמדם וזכויותיהם של אזרחים נפגעי טרור, ואף ישוו אותם לאלה של חללי צה"ל. בנוסף השתתף בוועדות ציבוריות שעסקו בנושא, הופיע בפני מוסדות שונים והגיע עד לבית הנבחרים האמריקני, כדי להביא את דברם של נפגעי הטרור. שאיפתו לאחד בין האנדרטה לחללי צה"ל בהר הרצל לאנדרטה לנפגעי פעולות האיבה נכזבה לעת עתה, ושתי האנדרטאות ניצבות זו לצד זו. אותה אנדרטה לנפגעי הטרור ממחישה במידה רבה את המטען הכבד המונח כעת בין קלמנוביץ' והאזרחים לבין משרד הביטחון, היחידה להנצחת החייל וארגון יד לבנים. על האנדרטה של נפגעי פעולות האיבה, אלה שגם לכבודם ייערך הטקס בבריכת הסולטן, חקוקים גם, מה לעשות, שמותיהם של קורבנות פיגועים ערבים ממזרח ירושלים, חרדים שסירבו להתגייס, פועלי בניין סינים ועובדים זרים רבים אחרים. המחשבה על איחוד בין אלה לבין חללי צה"ל קשה לחלק, אבל קלמנוביץ' רואה את הדברים אחרת. "מדינת ישראל החליטה לכנות את היום הזה בשם הרשמי 'יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה'. מה שמאחד בינינו כאן הן נסיבות חיינו ולא השאלה אם לבשנו או לא לבשנו מדים ברגע מסוים". שנים ארוכות לאחר פציעתו, ובעוד התעצמות הטרור הפלשתיני מוסיפה לרשימת נפגעי פעולות האיבה עוד ועוד שמות חדשים, לעשרות ואף למאות, התהלך קלמנוביץ' בתחושה שאין בארץ מנגנון הנצחה וזיכרון שיעניק לנרצחי הטרור את הכבוד הראוי להם. לקראת יום הזיכרון, לפני שבע שנים, בעודו חש עצמו חלק בלתי נפרד ובה בעת בלתי מיוצג באירועי היום, הוא החליט לעשות מעשה: "ראיתי שאין לנו אפשרות לחיות את יום הזיכרון בדרך שלנו ובשיא שמגיע לנו. אמרתי לעצמי: 'בוא נעשה משהו'. התקשרתי למנהל של בית ציוני אמריקה בתל אביב, שהוא לקוח של המשרד שלי, והוא, על בסיס חברי, נתן לי אולם לטקס. התקבצנו כ-200 איש לטקס זיכרון, אבל קוביית פרסום קטנה בעיתונות הביאה עוד 500 איש, וגרמה לי להחליט להמשיך עם זה, ואפילו לעבור לאולם גדול יותר. שנה לאחר מכן כבר עברתי לבנייני האומה, ובכל שנה הלך העסק וגדל, עד שבשנה שעברה התמלאו כל 3,000 המקומות בתוך 48 שעות, והבנתי שצריך לעבור למקום חדש". הצמצום הקבוע בפער הזיכרון שאותו הוביל קלמנוביץ', לווה במלחמות קשות עם המוסדות והארגונים האחראיים להנצחת נופלי צה"ל. מול השאיפות לאחד בין הטקסים ובין האנדרטאות, ומול הבקשה לקבור את נרצחי הטרור בבתי הקברות הצבאיים, נעמדו ארגוני הנופלים על הרגליים האחוריות ושללו את רעיונותיו של קלמנוביץ' מכל וכל. "הכאב הוא אותו כאב", מסביר גורם בכיר מהצד הצבאי את התנגדותו לאיחוד עם הצד האזרחי, "אבל חשוב מאוד שיהיה מסר ברור בזכות מי כולנו חיים כאן. בסופו של דבר, יש פה עמותה פרטית שמוכרת לאירוע שלה כרטיסים בכסף, ומטעה את הציבור כשהיא מציגה את האירוע כאירוע מרכזי. איך הוא מרכזי אם לא משרד הביטחון, לא היחידה להנצחת החייל ולא ארגון יד לבנים נוטלים בו חלק? אנחנו רואים בשאלה מי לבש מדים ומי לא לבש מדים עניין ערכי וחינוכי ממדרגה ראשונה. בשום מקום אחר בעולם לא לוקחים ילד בן 18 מהבית שלו ומחייבים אותו לשרת שלוש שנים בצבא. זה המסר שאנחנו רוצים להעביר לחברה הישראלית? שאותם נופלים אינם נבדלים במאום מאזרחים שבאמצע שיגרת חייהם פגע בהם הטרור? צריך לכבד את מי שלובש מדים והדרך לעשות זאת היא באמצעות הפרדה ברורה בין זכרם של נופלי צה"ל לזכרם של כל היתר". קלמנוביץ' בתגובה: קודם כל, אצלנו הקהל משלם ולא משלם המיסים. אני הראשון שישמח שמישהו ייתן לי מימון ויפטור אותי מהצורך למכור כרטיסים. בינתיים משרד הביטחון לא מוכן לעזור לי ואני נאלץ להוציא על זה עשרות אלפי שקלים מכיסי הפרטי ולהתרים עוד אנשים פרטיים, שחושבים שחשוב לקיים אירוע כזה. ואני גם חושב שאם שמדובר באירוע בבריכת הסולטן, בהשתתפות קהל אלפים, ובשידור ישיר בטלוויזיה, זה אירוע מרכזי. אם זה לא אירוע מרכזי, אני לא יודע מה כן". אנשי הצד הצבאי טוענים שלא נכון להשוות בין לובשי מדים לבין מי שלא לבש מדים. "כל אחד, מעצם החלטתו לחיות כאן, הופך עצמו לחלק מהמאבק הלאומי. לא משנה אם לבש או פשט מדים. אני עצמי הייתי בשריון ואפילו נפצעתי בשירות. אז מה? יש לנו 364 ימים מפלגים בשנה ורק יום אחד שבו אנחנו מתאחדים כולנו. הניסיון להגיד 'מדים, לא מדים', אין לו מקום ביום המאחד הזה". אבל הסנטימנט הישראלי נוטה בבירור לנופלי צה"ל יותר מאשר לאזרחים שנרצחו, ויש לזה סיבות טובות. "ההיסטוריה של המאבק הלאומי הולכת ומשתנה מול עינינו. כבר לא מלחמות קלאסיות מול צבאות שהורגים חיילים, אלא מול טרוריסטים שהורגים אזרחים. בכוונה תחילה מכוון האויב את מלחמתו נגד האוכלוסייה האזרחית ובכך הוא הופך אותה ללוחמת". כהמחשה לדבריו מספר קלמנוביץ' על הפיגוע בצומת בית ליד. כזכור, מחבל מתאבד התפוצץ בקרבת חיילים שהמתינו בתחנות ההסעה בצומת. מושיטי העזרה וההצלה שמיהרו אל הפצועים יצרו במקום צפיפות חדשה, ובתוכה התפוצץ מחבל שני, שהרג את החיילים שחשו לעזרת חבריהם הפצועים וגם אזרח תושב נתניה שמיהר להגיש לפצועים עזרה ראשונה. "במה שונה אותו אזרח מהחיילים-", תוהה קלמנוביץ', "כל מטרתנו היא להגביר את היחד, במיוחד ביום המאחד ביותר שיש לנו. הרוח שאנחנו מביאים היא רוח חדשה, עם ערך מוסף, עם ייחוד, עם אמירה חדשה שגם בעניין הזיכרון וההנצחה אנחנו מתפתחים עם המדינה, ונותנים חלק וייצוג לכולם. בגלל זה השקענו רבות בהפקה המוסיקלית, והקפדנו על ייצוג לכל סגנונות המוסיקה שתושמע בעצרת שלנו בבריכת הסולטן". ואכן, באירוע שייערך בבריכת הסולטן, שהשנה יוקדש לילדים הנושאים את שמותיהם של חללי צה"ל ואזרחים נרצחי טרור, יופיעו אמנים מכל גוני הקשת הישראלית: מדודו אהרון ועמיר בניון מירכתי מזרח, דרך הראל סקעת ועידן עמדי בתווך, ועד שלמה גרוניך וברי סחרוף בסוף מערב. "לא סתם בחרנו בבריכת הסולטן", מספר קלמנוביץ', "זו בקעה שמחברת בין העיר הישנה לעיר החדשה. זה מקום שבעבר נחשב במשך שנים ארוכות לשטח הפקר, וילדים רבים נהרגו בעת ששיחקו בו, ונפגעו מאש ירדנית מהחומות. יש משמעות לחיבור בין המגדל והחומה מצד אחד לעיר החדשה מצד שני. כולנו בסופו של דבר חלקים מאותו רצף היסטורי, ובסופו של דבר, כולנו כאן בעצם סיפור אחד". בכיר במשרד הביטחון מסר בתגובה כי "את האירוע מובילה עמותה פרטית בסיוע עיריית ירושלים. משרד הביטחון לא תומך כספית באירוע, ולא מעורב בתכניו".
