וידוי סליחה סבא סבי בוודאי היה מתהפך בקברו אם הוא היה קורא את הכתבה הזו. מה לו לרנסנס היהודי ששוטף עכשיו את פולין. האיש שלא חסך במילים קשות נגד הפולנים כל ימי חייו, היה בוודאי מבועת מהעובדה שנכדתו האהובה ביקרה בשנה האחרונה כבר ארבע פעמים במקום שהפך במהלך מלחמת העולם השנייה לבית הקברות היהודי הגדול ביותר בעולם. ואני מודה - נכבשתי. פולין, או פולניה, כמו שקראו לה בבית, המקום שהיה מקולל עבורו, הפך עבורי למקום מאיר פנים ועוטף. למקום שבו אני מתרגשת בכל פעם מהמפגש האותנטי עם צעירים פולנים קתולים, תאבי סקרנות לתרבות היהודית, לשפה, לאוכל ולמוסיקה. ברור לי שחלק מזהותי קבורה במקום הזה, ואין מחנה מוות שלא ביקרתי בו בשנה האחרונה, אבל הלב שלי נמשך בו בזמן גם לרעננות ולחיות הפועמת של פולין החדשה - זו שהתאהבה בישראל וביהדות. גילוי יהדות זה קו-ל הכוסות הקטנות של וודקה זוברובקה עם תפוחים והניחוח המוכר מבית של כיסוני פירוגי עם שמנת חמוצה ממלאים את השולחנות העמוסים במסעדה היהודית מנדרוגה בלב ליבה של לובלין, פולין. ברקע מוסיקה חסידית, ולמרות שהמחשבה הראשונה שצצה במוחי להשלמת התמונה היא חבורה של קשישים סיעודיים, המסעדה תוססת ומלאה בצעירים שמנענעים את גופם עם הקצב. "כזאת מוסיקה אני רוצה בחתונה שלי", אומרת לי תרזה קלימוביץ' בת ה-29, וחיוך גדול מרוח לה על הפנים. היא בכלל פולנייה קתולית ולפרנסתה היא חוקרת היסטוריה ומדריכה במוזיאון מיידנק. את עבודת הגמר שלה עשתה בנושא "הריק היהודי בלובלין שאחרי המלחמה", וכשהיא מדברת על הניסיון העכשווי למלא את החלל שהותירו אחריהם כ-3.5 מיליון היהודים שנעלמו מפולין בתוך שש שנים ארורות של מלחמת העולם השנייה והפתרון הסופי היא מתמלאת בהתרגשות. "אין כמעט יהודים בפולין. לא נשארו, אבל הנוכחות שלכם עדיין קיימת. אתם כמו רוחות רפאים. פולין בלי יהודים היא מדינה ריקה בעיניי". המסעדה בלובלין היא רק אחד מהמעגלים הרבים שנוצרים בפולין בתקופה האחרונה, הקוראים לפולנים לחזור ולשחזר את התרבות היהודית. בתי כנסת במדינה נבנים מחדש ומתמלאים ביהודים ובפולנים כאחד, פסטיבלים בנושאי יהדות סוחפים אליהם עשרות אלפי מקומיים ואורחים, משרד התרבות הפולני ומכון אדם מיצקביץ' סיימו רק באחרונה את הספיחים של חגיגות שנת פולין-ישראל שנמתחה על פני שנתיים תמימות, ובימים אלה מייצגת האמנית הישראלית יעל ברתנא את פולין בביאנלה לאמנות עכשווית בוונציה. זו כבר לא אותה ארץ שסבי צרב בזיכרונו. קרקוב, ורוצלב, ורשה ולובלין כבר אינן אותן ערים דהויות של ימי המלחמה והקומוניזם שבא בעקבותיה. הן ממציאות את עצמן מחדש, תוססות, מתוירות, מדביקות במהירות את הפער משאר ערי האיחוד האירופי שאליו הצטרפה פולין רק ב-2004. בכל פינה מסעדות, גלריות, מועדונים וברים. יש רגעים שבהם נדמה לי שהפולנים מדברים את שפתי, שהם משיקים להומור הישראלי, לא חוסכים בביקורת או בהקנטה ישירה ועוקצנית, גם על עצמם. קאשה וקשישטוף שושקייביץ' בני ה-26 מארחים אותי בדירתם בקרקוב. הם קתולים אדוקים עם גינונים פולניים מובהקים, אבל את ירח הדבש שלהם הם בחרו לעשות בישראל. לטענתם, גם העוברית שבבטנה של קאשה הגיעה לשם במהלך ביקור בישראל ("אני חושבת שזה קרה בירושלים"). "אני אקרא לה הלנה. רגע, אולי שרה כהן", קאשה צוחקת, מלטפת את בטנה ואומרת בעברית לעוברית שלה, "תכירי את גל, היידישע דודה". היא ביקרה בישראל פעמיים ולמדה עברית באולפן. "זו השפה שבה אני מנסה לדבר עם חברים שלומדים בקרקוב לימודי יהדות". כן, זו אותה קרקוב, עיר ללא יהודים. שינוי הגל ששטף את פולין ברובע היהודי של קרקוב, קז'ימייז', כבר כמעט לא גרים יהודים, אבל הוא אחד המקומות הכי חמים בפולין. סטודנטים צעירים השתלטו עליו והוא עמוס בפאבים, במסעדות ובגלריות שוקקות. הרובע מארח גם את הפסטיבל היהודי המסורתי, שמתקיים כבר שני עשורים ובכל שנה צובר עוד ועוד תאוצה. באוטובוס, בדרך לקז'ימייז', אני מתיישבת ליד בחורה פולנייה ומגלה במקרה שגם היא לומדת יהדות. "יש אצלנו בפקולטה יותר מ-100 תלמידים. רובנו נוצרים קתולים. אנחנו מזדהים איתכם, כי אצלנו, כמו אצלכם, הכל כרוך זה בזה: הייסורים, המוות וההרואיות". הרחובות של היום - השטעטלים של פעם - תוססים. תיירים ומקומיים גודשים את העיר. בגלריית השלום נמכרות יצירות של קדישמן ופורטרטים בצבעי שמן של הפנסתרן ארתור רובינשטיין, של המנצח דניאל ברנבוים ועוד. בחנות הספרים והדיסקים ברחוב יוז'פה מוצגים לראווה ספרים ביידיש, בעברית ובפולנית. "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז בגירסה הפולנית מעורר עניין בקרב הבאים. קאשה וקשישטוף מחכים לי בבית הקפה ששמו החדר - אחד מבתי הקפה הכי טרנדיים בעיר. עם שארם של קפה צרפתי, צלילי ג'אז, כליזמר וטעם של צ'ולנט, כבד קצוץ וצימעס בשבתות - זה המקום להיות. ל"חדר" נכנס בסערה מאצ'ק אושיקה, בחור בן 29 שפגשתי לפני כשנה. בשיער בלונדיני ארוך שגולש עד המותניים, פירסינג באף וחולצת טריקו שעליה כתוב בעברית "תוצרת פולניה", הוא הציג אז את עצמו: "קוראים לי מאצ'ק. מתתיהו בשבילך, אם תרצי", ונשק לגב ידי. "אני פטריוט פולני", הוסיף ואמר. "תדעי לך שיש לישראלים שלוש מילים יפות, שהמקור שלהן פה - בלאגן, פרוטקציה וקומבינה. זה מראה כמה יש לנו במשותף". הוא אומר. "חוץ מזה הבנות הפולניות יפות, אבל הבנות בישראל יפות פי אלף", הוא מסכם וקורץ. בבר האלכימיה, אף הוא ברובע קז'ימייז', הבירה נשפכת כוודקה, מוסיקה בקולי קולות, כולל שירים של עפרה חזה, שירי יידיש במקצבי האוס וריקודים עד אור הבוקר. בחוץ יושב איש מבוגר ופולט: "להיות יהודי זה עכשיו במודה. יעבור להם", הוא אומר. מייסד הפסטיבל היהודי בעיר, יאנוש מאקוש, גורס לעומתו שזו "רק ההתחלה. כשהגעתי לקרקוב ב-1988, באתי לקז'ימייז' וגיליתי שכונה נטושה, עם שני בתי כנסת בלי מניין. "כשהתחלנו עם הפסטיבל ב-1988 הסכימו לבוא רק מעטים. ישבנו 25-20 יהודים ופולנים שבאו בתיאטרון קטן ועלוב. חלק מהאנשים חבש כיפה, אף שרובם לא היו יהודים. "בפסטיבל הבא הגיעו מאות, אירגנו הרצאות, הקמנו ישיבה רפורמית ועשינו קידוש עם חלה ונרות. זה היה מדהים". הרנסנס היהודי לא נעצר בקרקוב. בלובלין, שבה נולדה התורה החסידית, הרוח היהודית שבה לכל אחת מסמטאותיה המפותלות של העיר. בוורשה מתעורר לתחייה תיאטרון יהודי פעיל מאוד בשם תיאטר ג'ידובסקי, שם העלה לא מזמן וורליקובסקי, אחד מבמאי פולין המוערכים בעולם, את "קרום" של חנוך לוין שזכה בהתעניינות עצומה. גם ריקודי עם חזרו למודה בבירה הפולנית, ובאחד הערבים אני פוגשת את פאבל שמספר בהתרגשות: "זה נהדר, אתמול צירפנו יותר מ-100 איש למעגל". דימוי החזרה כסמל סיפור האהבה המתחזק בין פולין ליהדות מוצא ביטוי נרחב גם בתחום התרבות והאמנות העכשווית. מתברר כי אמנים רבים מבקשים להשיב למחוזותיהם לא רק את התרבות היהודית אלא גם אותנו, היהודים - לפחות באופן סמלי. האמנים מודעים לכך שגל החיבה האופף את פולין לא היה שוטף את כאבם של אבי וסבי, ולא שטף את העבר הכואב ביחסי שני הלאומים. האמנית הישראלית יעל ברתנא נבחרה לייצג השנה את פולין בביאנלה לאמנות עכשווית בוונציה. מעבר לפיקנטריה בכך שברתנא היא הלא-פולנייה הראשונה המייצגת את המדינה בתערוכה החשובה ביותר בעולם האמנות והישראלית הראשונה שאינה מייצגת את ישראל, התערוכה של ברתנא מהדהדת ובוחנת את יחסי ישראל-פולין המתחדשים. בתערוכה הוצגו עבודות וידיאו ומניפסטים שבהם קוראים הפולנים ליהודים לעזוב את ישראל ולשוב לבתיהם המקוריים בפולין. באחד הסרטים עומד סלוומיר שירקובסקי בן ה-34, צנום, נמוך קומה וחיוור, בתוך איצטדיון ריק ואדיר ממדים, מול 3,000 מושבים ריקים מאדם. הוא קורא ליהודים לחזור. יש משהו אקסטטי במונולוג שלו: "יהודים, איכרים לשעבר, א-נ-ש-י-ם, אתם חושבים שהאישה הזקנה שעדיין ישנה מתחת לשמיכה של רבקה לא רוצה לראות אתכם? שכחה מכם? אתם טועים, היא חולמת עליכם בכל לילה, חולמת ורועדת מפחד, מאז הלילה שבו הלכתם ואמה הושיטה את ידה לקחת את השמיכה שלכם, יש לה סיוטים, חלומות רעים, ורק אתם יכולים להבריח אותם. תנו ל-3 מיליון היהודים שפולין החמיצה לעמוד ליד מיטתה ולהבריח את השדים. חיזרו לפולין, למדינה שלכם". התערוכה מעוררת המחשבה והמחלוקת היא רק חלק מהתארגנות, רובה וירטואלית, הקוראת ל"רנסנס יהודי בפולין". בביאנלה בוונציה ובמוקדים שונים בפולין ובישראל מחתימים אמנים על אמנה הקוראת ליהודים לשוב לפולין. "אנחנו מתגעגעים אליכם", אמרה לי בהתרגשות חברה בפולין שביקשה שאחתום. זה גם המוטו של אתר האינטרנט של רפאל בטלייבסקי, 39, אמן פולני קתולי מוורשה. באתר מציג האמן הפולני את הפרויקט שלו, שאותו הוא מכנה "I Miss You Jew" - ובו הוא מסתובב ברחבי פולין, מציב כיסא ריק ברחובות ובכפרים ומבקש מעוברי אורח להתיישב עליו. "זה כיסא ריק שמסמל את היהודי שאיננו", הוא מסביר לי. הוא מתעקש להגיד "יהודי" ולא "יהודים", "כי אני מתגעגע ליהודי ספציפי, ורוצה שכל אחד יתגעגע ליהודי שהכיר, שעליו שמע או קרא ושאיתו הזדהה. זו הצהרה אישית". אלפים כבר ביקרו באתר, וקבוצת הפייסבוק של "I Miss You Jew" מונה היום יותר מ-7,000 חברים. התגובות אוהדות ברובן, אם כי יש גם תגובות קשות. הוא עצמו "מרוצה מאיך שהדברים מתקדמים". מה גרם לך להתחיל את העיסוק בזה- "הכל התחיל כשקראתי את הספר 'שכנים' של יאן תומש גרוס. הבנתי שמערכת החינוך הפולנית שיקרה לי ושהמיתוס הפולני לוקה בחסר. עד הספר הזה בכלל לא ידעתי שלפולנים היה חלק בטבח. לנוכח המידע הזה החלטתי לצאת למסע". גינוי קורבנות או תליינים המסע הזה שבטלייבסקי מתייחס אליו מאפיין לא מעט פולנים המנסים להתמודד עם השדים מהעבר. הרי גם גל האהדה ליהדות ששוטף את פולין, חזק ושוצף ככל שיהיה, לא יוכל לשטוף את העבר העכור ההוא. בפולין שתי גישות המתנגשות זו בזו. האחת, שהיא הנרטיב השולט, רואה בפולנים חלק מקורבנות מלחמת העולם השנייה ומתנערת לחלוטין מחלקם כמשתפי פעולה אקטיביים עם הנאצים. השנייה מתחילה לגרד את פצעי העבר ומנסה להתמודד עם השלדים בארון. כמעט כל אחד מהמרואיינים בכתבה טרח לציין באוזניי, יותר מפעם אחת, שמספר חסידי אומות העולם הגדול ביותר ביד ושם ניתן לפולנים. כשאני אומרת לאחד מהם שסבי תמיד היה אומר לי ש"הפולנים היו משתפי פעולה. יותר גרועים מהנאצים אפילו", הוא שולף ציפורניים: "הממשלה שלנו ברחה והיתה אחת היחידות שלא שיתפו פעולה עם הנאצים, איך אתם יכולים לקרוא לנו משתפי פעולה-". "אני יודע מה הישראלים חושבים עלינו", אומר לי חבר אחר. "הם מקשרים אותנו רק עם מחנות השמדה. אנחנו 'אנטישמים', 'רוצחים' ו'משתפי פעולה'". "חבל לי שמלמדים את הישראלים לפחד מאיתנו", פותחת קאשה את הפצע שמטריד את הפולנים יותר מכל אנה מאריה אורלה בוקווסקה, מרצה במכון לסוציולוגיה באוניברסיטה היאגלונית של קרקוב, מוסיפה: "כואב לי שאתם כותבים על פולין רק בהקשר של מחנות המוות. צריך לזכור שאלה היו הגרמנים. כואב לי שגם באמריקה וגם אצלכם חושבים שאנחנו ה'אנטישמים' וה'טיפשים', אבל זה לא נכון. חשוב שתכירו את ההיסטוריה גם מהצד שלנו. חשוב לי. חשוב לפולין וחשוב גם לכם". "אני פולני", מסכם מאקוש את התופעה. "אני יודע ש-3.5 מיליון אנשים שגרו כאן, אחים ואחיות שלנו, נרצחו. היו פולנים שעזרו לגרמנים, שהלשינו. ופתאום, נשארנו פה בלי היהודים. את חושבת ש-6 שנים של טרגדיה שנגרמה על ידי הגרמנים צריכות למחוק 800 שנים של חיים משותפים-". את הגישה השנייה, של התמודדות אמיצה עם העבר, מוביל הסופר יאן תומש גרוס. הפולנים מתייחסים אליו כאל אחד האחראים העיקריים לרנסנס היהודי, למודעות, והוא מטרה לביקורת נוקבת מאוד מצד פולנים רבים. גרוס פירסם שלושה ספרים, שעוררו סערה בארצו: "שכנים", שמתאר את הטבח שביצעו הפולנים ביהודים בידוובנה ב-1941; "פחד", שמתאר את הטבח ביהודי קילצה ב-1946; וספרו החדש, "תולדות האנטישמיות הפולנית", שמספר על פולנים המחפשים כסף בקברי יהודים בטרבלינקה אחרי המלחמה, המעורר דיון עצום בפולין כיום. איש לא אדיש שם לשמו, והתגובות הכי קיצוניות מגיעות מצד פולנים לאומנים שמעדיפים להישאר "קדושים מעונים", ומתכחשים לחלקם ברצח היהודים. "לאחרונה", הוא אומר לי, "ניגשים אלי הרבה פולנים, לוחצים לי את היד ומבקשים לדעת עוד ועוד מהאמת". גרוס מספר לי כי אמו, פולנייה נוצרייה, היתה פעילה במחתרת הפולנית, והיא זו שהצילה את בעלה היהודי, אביו של גרוס. הוא עצמו למד באוניברסיטה בפולין, ובשנת 1968 במהלך הפגנות הסטודנטים נשלח לכלא. שנה לאחר מכן, עם גל האנטישמיות, היגר עם הוריו לארה"ב. "פולין היא ארץ ספוגה בדם יהודי, והפולנים חייבים להתאבל על זה. עד שיצא הספר שלי הם לא גילו עניין ולא דיברו על כך. הם העדיפו להאשים את הקומוניזם, ובעיקר טענו שפולנים הצילו יהודים ונהרגו בשבילם, ועשו מספיק בשביל יהודים במשך המלחמה. "נכון, היו גם הרבה פולנים טובים וכתבו עליהם הרבה ספרים וסיפורים. אבל אני מכיר גם כאלה שעד היום אינם מודים שהצילו יהודים כי עדיין פוחדים. אני כותב על מה שלא דובר ולא סופר. אין לי ספק שבזכות ספריי יש יותר ויותר פולנים שמוכנים להתמודד עם העבר, לדבר עליו, ובעיקר - להתפייס איתו ועם היהודים". בגישה זו תומכת גם תרזה קלימוביץ', שמסכמת בגילוי לב: "אני מאמינה שמסיפורים קשים צריך ללמוד כדי להתפייס, אף על פי שאין לי מושג איך אני יכולה לפייס אתכם בשם סבא שלי". ביטוי היהודים החדשים אולגה קרנס בת 17 וחצי ואנה גולינסקה בת 18 הן צעירות שמתנדבות ב-JCC, המרכז היהודי בקרקוב. "המון באים לפה להתנדב או למצוא תעסוקה לקיץ", הן אומרות. בביתה של אנה דיברו על מורשת יהודית. "אף על פי שאנחנו פולנים אדוקים, ידעתי שנשארו בפולין כמה יהודים, והיה לי חלום לפגוש אותם", מספרת אולגה ומגלה שיש בעיר משפחות שעדיין מסתירות את השורשים היהודיים שלהן "כי פה זה כמו לצאת מהארון". "יש כאלה שאין להם אומץ, ויש כאלה שרק מחפשים את השורשים היהודיים שלהם. לאחרונה שמעתי על אישה שרק בגיל 90 סיפרה לנכדתה שהיא יהודייה. "סבתא שלי", אומרת לי בחורה אחרת במרכז, "לא מודה...". אולי היא פשוט לא יהודייה? "היא כן. חקרתי את תולדות המשפחה, אבל יש לה טראומה מהאנטישמיות של פעם, מהמלחמה, ומימי הקומוניסטים. והיא אומרת שיהודי זה אומר בעיות. טוב, בגיל שלה...". יהודי, כך טוענים כולם, כבר אינה מילת גנאי בפולין. "להפך", אומרים לי איבשל ומתאוש, שני צעירים פולנים שגילו לא מכבר את עבר משפחתם. מתאוש אף מספר שעבר ברית מילה, וכי הוא לוקח חלק פעיל בכל החיים היהודיים שמתעוררים פה. ראש המרכז היהודי בקרקוב, יונתן בורנשטיין, הוא יהודי אמריקני שעשה עלייה לישראל, שירת בצבא ומתגורר בפולין כבר עשר שנים. "יש כאן תחייה מחודשת. יש משפחות ששינו שמות, חיו תחת מעטה של נוצריות ועכשיו חוזרות אלינו, וזה מדהים ומסעיר, וזה לא קורה בשום מקום אחר באירופה. "אנטישמיות יש בכל מקום בעולם, אבל דווקא בפולין היא נוכחת פחות ופחות. אובייקטיבית, פולין היא המדינה שחיו בה הכי הרבה יהודים בעולם. רובם נרצחו, וכמעט 40 שנה היה אסור לדבר על זה. היום כשמותר, הם רוצים לדעת מה קרה לאלה שהיו חלק בלתי נפרד מהמדינה שלהם. "היהודים והישראלים חייבים להיות חכמים ולהבין איפה בעולם מצבנו כיהודים טוב יותר. בפולין 2011 להיות יהודי זה טוב. אוי לנו אם לא נמשיך להחזיק בדעה שרק בסקנדינביה עזרו לנו, ולא נבין שדברים השתנו. היהדות צריכה להתאים את עצמה לשינוי. תתעוררו, תראו מה קורה היום בפולין, במרכז הזה. יש פה דור שלם חדש שכבר לא יונק אנטישמיות מחלב אמו". למקום נכנסת בחורה ומקשיבה לדבריו של יו"ר המרכז. קוראים לה ברברה צ'חובסקה והיא בת 26. "זו שאלה של זהות בשבילי. לא מזמן גיליתי שסבתי יהודייה. זה היה בחג הפסחא. קרובת משפחה שלנו מקיימברידג' שהתארחה אצלנו ראתה אותי ואת אמי מתלבשות ומתכוננות ללכת לכנסייה. היא שאלה לאן אנחנו הולכות ונראתה מבולבלת לרגע כשענינו לה את המובן מאליו - שאנחנו הולכות לכנסייה. "היא אמרה לנו: 'אבל אתן יהודיות'. היינו בשוק. לא קלטנו. לא ידענו מה להגיד. לאט לאט זה נראה לנו טבעי כי תמיד הרגשנו משהו שונה, ואני לא יכולה להסביר מה. התברר שסבתי היתה יהודייה ופחדה לספר. ההיסטוריה בפולין גרמה לה להסתיר את זה". סיפורה של ברברה הוא מיקרוקוסמוס למצב החדש בפולין. סבה היה פולני קתולי וסבתה יהודייה. "הם חיו בגליוויצה, עיר בדרום פולין, וסבא שלי היה אנטישמי. סבתי היהודייה אהבה להגיד לו כל הזמן שהיא העונש שלו, והם היו צוחקים על זה. רק היום הבנו למה התכוונה". את עדיין הולכת לכנסייה- "זה הרגל של שנים. קשה להפסיק, בטח לא ביום אחד. אבל אני חושבת להפסיק ולהתחיל ללכת לבית הכנסת". בביקור קודם, לפני כשנה, פגשתי את פיוטר מירסקי, בחור בן 30 עם מראה סלאבי קלאסי. "אני פיוטר מנחם מירסקי", הציג אז את עצמו. "אני רוצה לחזור בתשובה", הוא אמר ואני חשבתי שהוא צוחק. לפני כשבועיים נפגשנו שוב. פיוטר מנחם מירסקי הוא כיום יהודי שומר מצוות, כשרות, שבת וחג. "בהתחלה אנשים חשבו שהשתגעתי, אבל היום מקבלים את זה", הוא מספר. "זה התחיל בגלל המוסיקה היהודית. אצלנו בבית לא היו שיחות ידידותיות על יהודים. להפך. חלק מהמשפחה היו אנטישמיים ולא דיברו על השורשים שלנו, שייתכן מאוד שחלקם יהודיים. אבל לפני כמה שנים שמעתי מוסיקה יהודית והתהפנטתי. התאהבתי באנרגיה, התחלתי להרגיש קשר רוחני למוסיקה הזו ולא ידעתי למה". פיוטר, שכיאה ליהודי פולני אוהב גפילטע פיש, אפילו עבר ברית מילה. "הרוח היהודית שמנשבת פה בתקופה האחרונה הקלה עלי את התהליך", הוא אומר, "אבל עדיין, יש כמה בני משפחה שאני לא מספר להם". איחוי "איכה דודי" את הביקור האחרון בפולין סיימתי בקבלת שבת במוזיאון היהודי שבקרקוב. מנהל המוזיאון, יעקב נוואקובסקי, פולני למהדרין, עומד גאה ומסתכל ברבנית הרפורמית טניה סגל שרה, ובעשרות פולנים, יהודים ולא יהודים, מצטרפים. את "לכה דודי" החליף בטעות הבחור ששר לידי ל"איכה דודי". זה לא נשמע לי כמו שיבוש פונטי, אולי תיקון פואטי לרחשי ליבו. פולין 2011.
ביחסים עם ישראל - המשלחות למחנות. לטענת רוב הפולנים, הנוער הישראלי חווה את פולין כמוזיאון למוות ומקבל נרטיב שלפיו הפולנים לקחו חלק פעיל ואקטיבי בהפעלת מחנות הריכוז וההשמדה. קאשה, ששוקדת בימים אלה על הדוקטורט שלה, העוסק במשלחות הישראליות לפולין, מנסה להציג את פולין כנקייה מאנטישמיות: "תראי, אין בפולין אבטחה בבתי הכנסת כמו בכל אירופה. מאז שאני חיה לא קרה פה כלום".
