איזה מין דבר זה להתאבד? זה דבר מוזר. כולנו יודעים שאנחנו הולכים למות מתישהו, אבל אנחנו שמים את הדגש על מתישהו - מתישהו בעתיד הרחוק. אני מניח שהמחשבה אם לסגור את הבסטה קשה יותר מהמחשבה על לעבור לגור מחוץ לעיר (אף על פי שלגור מחוץ לעיר, עבור חלקנו, משול להתאבדות). ומה ההבדל בין מה שעשה מי שגילה כי חלה במחלה סופנית, לבין אדם שאינו מוצא שום סיבה הגיונית להמשיך בחייו - שסובל עד כדי כך, שקץ חייו עדיף על המשכם- אני לא יודע מה המשמעות של מעשה ההתאבדות - אומץ אדיר או פחד עמוק, מעשה נרקיסיסטי שאין שני לו או מעשה רומנטי נעלה שמעטים יכולים להביא את עצמם לעשות אותו. מתברר שזאת גם שאלה של סגנון. הצורה שבה אנשים מחליטים לעזוב את העולם הזה קשורה לדרך שבה אנחנו מבינים אותם ומלמדת אותנו טיפה על מה שעבר עליהם. אם זה מוות מבולגן ומלוכלך - אנחנו מרגישים את הכעס שלהם; אם זה נעשה בקליניקה בשווייץ - אנחנו מרגישים את הטרגדיה שלהם. אבל השורה התחתונה היא אותה שורה כואבת ועצובה: יש אנשים שבוחרים לא להמשיך את החיים האלה. אנשים שאין להם אור בקצה המנהרה. הבחירה של עדי טלמור לסיים את חייו בשווייץ בקליניקה קטנה טילטלה אותי. לבד, בלי אף חבר או בן משפחה, בין אנשים זרים שלא מדברים עברית. עצב כל כך עמוק לא חשתי המון המון זמן. אולי הנחמה היחידה שאפשר למצוא בבדידות הזאת היא שכמו שאתה בא לעולם, תינוק קטן ומבוהל שסביבו אנשים זרים ומפחידים שעושים לו כל מיני דברים, אולי ככה יותר נוח גם לצאת מהעולם - בין אנשים זרים ולא מוכרים שמדברים בשפה שאתה לא מבין. איך בעצם אפשר להתאבד כשחברים שלך לידך? הרי זה מעשה כל כך לא חברי להתאבד. ומי לא ינסה להניא את חברו מלעשות את זה? איזה חבר שפוי בעולם הזה ייסע לשווייץ עם חבר שלו להתאבד? 07:30 - אוכלים יחד ארוחת בוקר; 10:00 - הולכים יחד לראות את המוזיאון הלאומי; 11:30 - נוסעים יחד לקליניקה של היינריך; 11:45 - חוזר לבד למלון. כנראה להתאבד זה קודם כל לבד, אין יחד, אלא אם אתם חלק מכת, שזה לא נחשב. אי אפשר לעצור את מי שרוצה להתפטר, יש אנשים אבודים שאי אפשר לעזור להם ויש אנשים שאפשר לעזור להם, אבל כמו שאר הדברים בחיים המוזרים האלה, שום דבר לא באמת בשליטתנו. * * * הבטתי על כל הילדים בגן ועל התחפושות השונות שלהם, שלוש נסיכות לילה, ארבע שלגיות, חמישה קאובואים, שלוש פיות ושלושה שוטרים, ובלב שלי אני ידעתי - פראייר מי שלא התחפש לסמוראי. כשאיוון והעוזרות שלה קראו לתחפושות המנצחות לעלות לקבל את התעודות שלהן, התחפושת שלי לא היתה בהן. בפנים עדיין גרסתי שפראייר מי שלא התחפש לסמוראי, אבל לא יכולתי לא להרגיש מבואס, כי איך יכול להיות שלא זכיתי עם תחפושת כל כך מושקעת ומקורית? ניסיתי להבין מה השתבש. המסיבה הסתיימה וההורים והילדים התערבבו ביניהם וכולם צילמו את כולם וכולם התחבקו עם כולם. ניסיתי לזהות את תלתליה הגדולים והגבוהים של אמא שלי בתוך נחיל ההורים ששטף את החדר. לא משנה לאן הלכנו - לים, לסרט או ברחוב - הייתי מזהה מרחוק את רעמת השיער הגדולה והמתולתלת של אמא שלי. אבל עכשיו לא מצאתי אותה בין הראשים של ההורים שתרו אחרי הילדים שלהם שהיו פזורים בחדר. כל הילדים הקטנים התרוצצו בחדר וגילמו את התחפושות שאותן לבשו. איוון הגננת ניגשה אלי וחייכה. "פראייר מי שלא התחפש לסמוראי", אמרתי לה והיא הינהנה כמו שאינדיאנים מהנהנים כשהם מבינים משהו עמוק על החיים. הבטתי שוב לראות אם אמא שלי הגיעה לאסוף אותי, אבל לא ראיתי אותה. בדלת עמדה אישה רזה שהביטה בי. הבטתי בה אבל לא הכרתי אותה. היה לה שיער קצרצר כמו של בנים, ופנים ארוכות שחייכו אלי. לא הבנתי למה האישה הזאת מחייכת אלי. איוון הגננת הניחה עלי את היד שלה ואמרה בחום, "איזה יופי אמא שלך הסתפרה", ואני התחלתי לבכות.
התיישבנו במהירות בכיסאות העץ הקטנים שלנו שהיו מסודרים צמוד לקיר בחדר הגדול של הגן. השעה היתה כמעט שלוש וראינו שההורים כבר מתקבצים מחוץ לדלת חמושים במצלמות, מחכים במסדרון לקחת אותנו הביתה. א-יוו-ן הגננת, שהיתה מחופשת לאינדיאנית, הכריזה על הזוכים בתחרות התחפושות של הגן הקרוי על שמה. איוון היתה אישה גדולה ומלאה עם שיער קצר, ומספר של השואה היה מקועקע על היד שלה. אבל היום בפורים היא היתה אינדיאנית עם שתי צמות ונוצה בודדת שעיטרה את ראשה והמספר הזה. אני התחפשתי לסמוראי קטלני. אמא שלי איפרה את הפנים שלי בלבן וציירה לי גבות כעוסות, ג'ולי השכנה תפרה לי חליפת סמוראים רחבה ומוזהבת ועליה שני דרקונים ירוקים זרחניים ואבא שלי קנה לי חרב סמוראים ענקית מפלסטיק שעכשיו נחה על הברכיים שלי בתוך הנדן שלה. נהגתי לפי קוד הכבוד של הסמוראים, והחרב שלי לא יצאה מהנדן, למעט רגעי סכנה ברורה ומיידית וכשאיוון הגננת היפנתה אלי את המצלמה שלה.
המוות אינו מחוסר עבודה
על בחירתו המטלטלת של עדי טלמור לסיים את חייו בשווייץ • מחשבות על כאב, על בדידות ועל כך ששום דבר בחיים לא באמת נמצא בשליטתנו
, עודכן
Load more...