לאסוף את השברים

"שלום, גשי איתנו עכשיו לאוטו בבקשה", הקול בא מעלי.

מיומנות של עשר שנים לא להרים מבט למשמע קול של גבר.

כבר באמת לא שמעתי אף אחד. לא ראיתי אף אחד.

"גברת!" תעודת שוטר נדחפה אל מול פני. מבט מתוכנת של בוז מיומן התקבע בעיניי כשהרמתי אותן להביט בדובר. שלושה בחורים מגודלים עמדו סביבי. "את ניגשת איתנו לרכב עכשיו".

בחורה בריאת גוף ניגשה אלי והובילה אותי למכונית המשטרתית שחנתה שם, בנקודה המדויקת שבה הייתי יורדת בכל יום שלישי מהאוטובוס, בדרך לעבודה. היא התיישבה לידי במושב, חוצצת לשמחתי ביני לבין הבחור. "שימי ידיים כך שאראה אותן, אל תעשי תנועות חדות, ואת לא עונה יותר לטלפון שלך". משום מה, המכשיר התחיל פתאום לצלצל בלי הפסקה.

היה לי ברור שיש כאן איזו טעות. מי בדיוק הם חושבים שאני? הייתי לבושה אז כמו אישה דתייה, אולי נראיתי מורה באולפנה. מה לי ולשוטרים-

המוח, שאצלי מחשבות סוררות פוקדות אותו תדיר, פשוט קפא.

גם עשר דקות לפני כן, כשקיבלתי טלפון מעיתונאית שהתקשרה לדווח לי שקיבלה מידע שגואל נעצר, גם אז, המוח קפא. צחקתי עליה. מכל הלב צחקתי עליה. "מה, את מחפשת עוד סקופ? על מה יעצרו את גואל, תגידי, על מה-" הרי אין פה עבירת פוליגמיה, את זה ידעתי כבר שנים. כולנו ידועות בציבור שלו, מבחירה. אח, הבחירה...

"הוא לא יפגע בזבוב", הטחתי בה. "על מה יעצרו אותו בדיוק?"

כל המנוע שהתפתח אצלי כלפיו היה מבוסס על הוודאות שהוא טוב לב. הגון שאין כדוגמתו. כל כך בטחתי בו.

* * *

גם בחדר החקירות, כששאלו אותנו על אורח החיים שלנו עם גואל, התעורר המנגנון המשומן והמשופשף שהניע את מוחי עשר שנים. האוטוסוגסטיה. טוב, הם צודקים, חשבתי לעצמי, היו עלינו כתבות לא מזמן בטלוויזיה, מתפקידם לוודא שהכל תקין. תיכף הם יראו שהכל חוקי והומני, ובערב כבר אשב עם כל הבנות בסלון ונצחק על הכל.

16 יום אחר כך גיליתי שכל אחת מהאחרות חשבה אותה מחשבה. אף אחת לא ידעה שהיא לא היחידה שנחקרת ולא שיערה איך היום הזה ייגמר, ומה היא עתידה לגלות בעוד כמה שעות על האדם שהפך להיות כל חייה בעשר השנים האחרונות. אף אחת לא קלטה שהחיים מרגע זה לעולם לא ישובו עוד למסלולם הרגיל. ובעיקר, אף אחת לא ידעה שהיא ניצלת כאן מההזיה המשותפת החולה שחיינו בה. הזיה של טראומה מתמשכת.

12 שעות של חקירה. 12 שעות שבהן מנגנון

השכנוע העצמי שלי עובד במלוא עוצמתו ומגונן על גואל, על המערכת שיצר. אצלי בראש רץ התסריט שהוא לא הפסיק לדבר עליו כל השנים, תסריט אפוקליפטי שבו המדינה מפלילה אותו ומאשימה אותו האשמות שווא על לא עוול בכפו. במשך השנים הוא שיכנע אותנו לכתוב לו מכתבים, כדי שהם יגנו עליו כשינסו להפליל אותו, ויעזרו לו לצאת לחופשי ולחזור אלינו. ככל שמישהי כתבה יותר, היא נחשבה אישה טובה יותר. אף אחת לא שיערה שבבוא היום המכתבים שהיא כתבה יהוו עדות נגדו בבית המשפט. הוא היה אומר לנו: "נראה מי תהיה יהודה איש קריות ותמכור אותי. אני בטוח שכולכן תיפלו בפח, יסיתו ויטמטמו אתכן נגדי בקלות. אני רוצה לראות מי תהיה היחידה שלא נופלת בטיפשותה ומפילה אותי".

ו-12 שעות אני לא מפסיקה לחכות שהטעות תתגלה, שיגלו סוף סוף שהוא לא אשם בכלום ושהכל הבל, ואתאחד שוב עם הילדים שלי. אבל היה ברור לי שאז, כשאחזור הביתה, גואל ייפרע ממני על כל מה שאמרתי כאן לשוטרים. ימדוד כל מילה וישקול כמה הייתי בסדר ומה לעשות איתי.

בסופו של דבר, כל מה שהיה צריך זה שיחת טלפון מוקלטת. חור קטן של סיכה שיפוצץ את הבועה שבתוכה חייתי שליש מחיי. לשמוע את קולו באופן מפורש ולהיווכח שהוא עשה דברים מזוויעים, דברים שלא נעשו בין כותלי הבית שלנו, ולא כלפי אחת מהנשים. דברים שהוא ידע להסתיר מאיתנו, שניפצו לי את כל האמונה בו. זה עבר את הקווים האדומים של יכולת העיכול שלי.

כאילו משהו בי רק חיכה לזה. לסיבה, להצדקה מספיקה כדי לקום נגדו, לשבור את הכלים ולחזור לחיים רגילים. אני לא מאמינה שהייתי מגיעה לזה בכוחות עצמי. ללא ההתערבות מבחוץ, עד היום עוד הייתי שם, מוצאת סיבות להצדיק את הכאוס.

משהו בי הבין ולא הבין שהחיים משתנים שם, בתחנת המשטרה. שנפתח לי פתח לחיים אחרים. הסבירו לי שהבית מתפרק, שכל אחת מועברת למקום אחר, שאסור לנו לדבר זו עם זו שבועיים. מתחיל מסלול נפרד לכל אחת.

* * *

ברגע האמת, כששמעתי את ההוכחה המוקלטת, נתקפתי אשמה נוראית ובושה גדולה. על מה? על תחושת ההקלה. שאריות הבועה עוד סימאו את עיניי. ההתפכחות עוד היתה חלקית. יש צעיפים שאי אפשר להסיר לבד.

איך יכול להיות שאני מרגישה הקלה? אני, שלא ראיתי את עצמי מאושרת בלעדיו, אני מרגישה הקלה שהחיים איתו נגמרו? האם אני המעורערת שעליה הוא דיבר, שתוסת נגדו ותמכור אותו בזול? אני הבוגדת שהוא לא הפסיק לדבר בגנותה-

עוד מנגנון משומן היטב. תחושת הבושה-אשמה היתה תוקפת מייד. מכבה כל שריפה, כל נורה אדומה. כל טיפת מחשבה בכיוון של "רגע, הוא לא בסדר", או אפילו "לא טוב לי", דוכאה מייד. כאילו הושתל לי שבב במוח, כמו בספרים של ג'ורג' אורוול. אסור לחשוב מחשבות נגד המשטר. "איך את מעזה לחשוב כך נגד האחד שהציל את נפשך-", צעק לי השבב. "נגד האיש שהראה לך את עולם האמת, שבזכותו יש שלווה וברכה בחייך? את כנראה מעורערת בנפשך שאת חושבת כך עליו". והוא, כידוע, קורא כל אדם כמו ספר פתוח.

כשיצאתי מחדר החקירות, ראיתי במסדרונות כמות בלתי סבירה של עובדות סוציאליות ושוטרים, כמו נמלים רוחשות. השעה היתה שתיים בלילה, והיה ברור שכולם שם רק בגללנו. בבת אחת התחוור לי, איך אני, הקיבוצניקית שנכנסה לפני עשר שנים להרפתקה מאתגרת ומסקרנת, הגעתי להיות חלק ממשהו שהרים את כל המדינה על הרגליים. יותר מזה, הבנתי פתאום איזו חוסר אחריות זאת היתה להביא ילדים חפים מפשע לתוך ההרפתקה הזאת.

2008

צהריים. אוף, כבר מאוחר, צריך לרוץ להביא את הגדולים. רגע, מה הספקתי עד עכשיו... ארוחת צהריים יש, גם ערב הכנתי, אפילו סלט, כי אחר כך יהיה בלתי אפשרי. יופי, יש אפילו קינוח טעים, השותפה שלי דאגה לפנק אותם כהרגלה. מכספה האישי, שבשבילו היא עובדת כל כך קשה, היא עושה הכל כדי שהבית יהיה קצת יותר מפנק, קצת יותר מלטף.

איך לא ראיתי שהיא קולטת מה שאני לא. שהיא חשה את הנוקשות הבלתי נסבלת שהילדים גדלים בה, אפילו שלה אין ילדים משלה. אפילו שהיא, בדיוק כמוני, חלק מהנוקשות הזאת, ושתינו, כולנו, יוצרות אותה במו ידינו. איך לא ראיתי שאולי אפילו בלי להבין היא מנסה בפינוקים החומריים לשכך את הבלתי נסבל.

מהבוקר אני מבשלת. אוף, אני כל כך איטית בזה... קצת כביסה, ניקיונות, יושבת עם הקטנים, אבל רוב היום הם פשוט מול הטלוויזיה, לצערי. נו טוב, עוד חטא על המצפון, גם ככה הוא מפוצץ. טוב, די לשקוע במחשבות, אני חייבת לרוץ! צריכה להחזיר הביתה 11 ילדים מהגן ומבית הספר. של שתי הקומות. האישה מלמטה לא יכולה לצאת, היא שומרת גם על הקטנים שלנו כדי שאני אוכל לצאת להביא את כולם.

חצאית נורמלית מעל שמלה מלאה אקונומיקה, "שמלת בית". חולצה מכובדת, מטפחת - ואני נראית לפחות כמו יושבת ראש של איזה ארגון חרדי. יאללה, להוריד את הילדים. כמה הם כבדים. לא לרוץ במדרגות ככה, שובב קטן! רק שהקטן שלי לא יבכה שאני הולכת.

בקומה התחתונה גרות עוד ארבע נשים. שלוש מהן אמהות. האישה ששומרת על הילדים היא בעצמה עם תינוק, ועם כל הילדים האחרים שלה, ועוד תינוק של השותפה שלה. כואב לי להעמיס עליה.

"רוצה שאני אלך-" היא שואלת אותי. היא יודעת כמה אני לא אוהבת להילחץ עם כולם בכביש. זאת סכנה כל רגע, כל שנייה, והאנשים ברחוב תמיד מסתכלים עלי כאילו יצאתי מאברבנאל כשאני חוצה את הכביש עם כל כך הרבה ילדים. היא מכירה אותי שנים, מאז שהיינו ילדות. היא יודעת מה זה עושה לי.

לא, זה בסדר, אני אומרת לה. יודעת שגם לה לא קל, היא ממש אחרי לידה. לא משנה שעכשיו סיימה לנקות לבדה את כל הבית ולבשל ל-13 ילדים, וכל היום שמרה על שמונה מהם. בלילה היא בקושי ישנה, כי הקטנצ'יק שלה יונק, ועוד אין לו שעות מסודרות. אבל היא חזרה לסבב השמירה, כי היא חייבת לעבוד, והיא צריכה שישמרו גם לה על הילדים. לכן היא לא תהיה לנטל.

ערבות הדדית כזאת לא רואים בכל יום. רק לא להכביד על השאר, לא להטות את כף המאזניים. כולנו תלויות זו בזו, ואף אחת לא תנצל את זה לרעה. חייבת להיות שוויוניות.

* * *

רצה לבית הספר. גם אני לא ישנתי בלילה. שמרתי על הילדים של השותפה שלי, שהלכה אליו לדירה שלו בנווה שאנן. בלילה שלפני אני הלכתי אליו. היא שמרה לי. גם לה יש תינוק קטן. שתינו קמות בלילה בשביל שניים. ככה זה. ערבות הדדית.

לוקחת את הילדים. לא יכולה שלא לראות את המבטים של שאר ההורים. חצי פחד, חצי זלזול. הרבה חוסר יכולת להבין. דווקא המורות והגננות מכבדות אותנו מאוד. אנחנו האמהות הכי משקיעניות פה. בעלות יכולת השיחה הטובה ביותר. הילדים תמיד לבושים יפה, העוגות תמיד הכי מושקעות, התחפושות, עבודות יד שלנו, תמיד זוכות במקום הראשון. לילדים יש גאוות יחידה. אצלנו לא מקללים, שומרים על צניעות, אמא לא מדברת בכלל עם גברים, בנים לא מתקלחים עם בנות.

משתדלת לשנן מה המורות ביקשו שאמסור לאמא של זה ולאמא של זו. חוזרת איתם, ההליכה הזאת היא סיוט איטי ומתמשך. הם עייפים, בקושי גוררים את עצמם. ומעבר החציה... אני כזאת חרדתית. מרגישה איך העצבים שלי נמתחים לאט עד הקצה. הגוף כבר רגיל ללחץ הזה. גם התודעה.

אני מגיעה הביתה גמורה מההליכה הזאת, ואז רק מתחיל היום. כולם נכנסים, מי בבכי, מי בקפיצות צהלה, מי בקונצים או בברוגזים.

מהר לעלות במדרגות, למקלחת. בנים קודם, בנות חכו בסלון. תעשו שיעורים בינתיים. טוב, בנים, אין זמן, בשלשות... נו ואוף ודי כבר. ואין זמן, חבר'ה, אין זמן... בנות, בואו. הבנות מתקלחות אחת אחת, הן גדולות יותר וכבר לא נעים להן. אחת תמיד משתהה יתר על המידה. אני מורידה את השאר למטה לסלון. המדרגות האלה באמצע הבית, סיוט. כל פעם להעלות ולהוריד ארבעה זאטוטים שעדיין לא יורדים לבד.

יאללה, חבר'ה, לאכול. מה למזוג לך? ולך? בלי לקפוץ באמצע האוכל. די, זה כבר נהיה גן חיות פה. ברור שלא אתקשר לשאול מתי היא חוזרת. היא תודיע. היא לא תשאיר אותי ככה. אבל העצבים כבר מתים מזמן. מזמן מתים העצבים. אין לי מערכת עצבית יותר, זהו. הלכו הנוירונים. נמוגו.

כמו שצפיתי, השותפה שלי מתקשרת. שואלת אם היא יכולה להמשיך אליו. ברור שאגיד לה כן. היא תמיד עושה אותו הדבר בשבילי. אני בולעת את הגלולה המרה וממשיכה את היום. מתנחמת בעובדה שכשאני לבד, אני מתקתקת הכל הרבה יותר טוב. גם השותפה השלישית לא תבוא, כי היא איתו בעיר. אני לבד עד הלילה לפחות.

יש ימים שבהם צריך לצאת פעמיים. כשהגדולים מסיימים מאוחר יותר. הייתי רוצה מאוד לקחת את הקטנים לגינה, אבל זה בלתי אפשרי. אין לי דקה אפילו להסתכל עליהם. פעם היינו נדהמות מהנס הזה שהילדים אף פעם לא רבים, שאין אלימות בבית. היום - איפה... אח לאח זאב. הם גדלו, והם במלחמת הישרדות. מרגישים שאם לא יילחמו, לא יקבלו מה שילדים אחרים מקבלים בלי שום מאמץ. אהבה ללא תנאי, תשומת לב, רגע אחד ביום של שקט, לעצמם.

שמונה שנים קודם, כשרק מצאנו את הווילה הזאת בשכונת התקווה, זה היה כמו נס. עד אז חיינו בדירות נפרדות. הווילה, עם שלוש קומות, כאילו חיכתה רק לנו. תפורה בשבילנו. איזה כיף! ידענו שיחד יהיה לנו הרבה יותר קל להתקיים. עושים קניות במשותף, כל קומה לעצמה. והנה, בלי שהרגשנו, גדלנו מדי על מידות הבית הזה. גדלנו מדי על מידותינו שלנו.

את ימות השבוע חילקנו בינינו: בחלק מהימים עובדות, בימים האחרים שומרות על הילדים. אחת בשביל השנייה. עבדנו כעוזרות בית, רק זה תאם את צניעותנו, אבל היינו משוכנעות שזאת העבודה האידיאלית בשבילנו. מימוש עצמי אמיתי הוא תיקון הנשמה, לא קריירה.

* * *

אני משנסת מותניים, חוככת בדעתי איך להכניס ליום הזה קצת נשמה. בואו נלמד עוד שיר, אני מזכירה להם את הימים שהייתי מלמדת אותם שירים. היינו יושבים לאכול ועושים סבב: כל אחד חוזר אחריי במשפט מהשיר. עכשיו הם כבר גדולים, אני מנצלת את זה כדי שיכתבו קצת. מחברת השירים שלנו. כל מילות השירים כתובות בכתב ידם. יופי, אבא יהיה גאה בכם. וגם בי. הם אוהבים את זה. הם צמאים לדברים האלה. אני שמחה שלפחות הפקתי טיפת טוב מהלחץ של היום.

אחרי ארוחת הערב אני משכיבה אותם לישון. הילדים של האמא השנייה כבר רגילים. לפעמים הם קמים בלילה ואוטומטית קוראים לי במקום לה. מבקשים מים. רגילים שאמא לא נמצאת. ילדיי שלי אותו הדבר.

אני מקלחת את הקטן שלי, עושה לו עשר דקות עיסוי, על זה אני מקפידה. יודעת שככל שיהיו לו הרגלי שינה טובים, כך יהיה קל יותר גם לו וגם לי.

כשהכל שקט סוף סוף, אני מתחילה לנקות את שלוש הקומות. אני אוהבת את ההרגשה הזאת שהבית כולו נקי, שקט בחדרים, אני שמה לי את המוסיקה שאני אוהבת. הרגליים כואבות, אבל אני מסוחררת מתחושת הסיפוק שכבשתי עוד יום. לא נותנת את דעתי עד כמה זה מזעזע שרגעי השיא היחידים בחיי עשויים ממקלחת עם סבון קצת יותר איכותי ומפנק, שהשותפה היתה דואגת לקנות לנו. סבון שאני לא יכולתי להרשות לעצמי.

כמה אהבתי את החדר שלי! הוא היה כל עולמי, המקום היחיד בבית שהיה רק שלי. הייתי עוברת את מפתן הדלת, וכבר היתה נכנסת בי שלווה. שם גידלתי את עצמי. שם נשמתי לרווחה בסוף היום, מתקשה לבחור איך לנצל את השעות המעטות והיקרות שנותרו לי לעצמי.

שוכחת לישון, שוכחת שמחר עוד יום...

2010

לפני שנתיים בדיוק התחלתי את החיים החדשים שלי.

בלעדיו.

הגענו למקלט לנשים מוכות באישון לילה. הילדים ישנו. בבוקר אמרתי להם: אנחנו במקום חדש, אבל דומה לבית - יש בו עוד הרבה אמהות וילדים אחרים. אבא כנראה עשה דברים שלא ידענו עליהם, פגע מאוד קשה באנשים, ומי שעושה את זה עובר על החוק ולכן צריך להיות בכלא. העיקר שאנחנו ביחד, ואני לא עוזבת אתכם. מעכשיו יש לנו חיים חדשים - רק אנחנו.

ההתחלה היתה קשה, פחדים עצומים, אבל גם שיכרון חושים. תיאבון לבלוע את העולם, לגלות את החופש. לפצות על כל הזמן האבוד. כמו חייזר מכוכב אחר.

וזה מתחיל מדברים כל כך קטנים, שעבורי ועבור שאר הנשים כל כך לא מובנים מאליהם. להיות מטופחת. להתלבש איך שאני רוצה. להתאפר. לצאת לרקוד. לאכול ולבשל לילדים שלי גם בשר. לקחת אותם לאן שאני רוצה מתי שאני רוצה. בכלל, ליצור להם חוויות ילדות, שלנו בלבד. ובעיקר, בעיקר, לגדל אותם סוף סוף כמו שאני רואה לנכון.

ופתאום אתה שם לב שזמן רב התרגלת לדבר כל הזמן בהטיה של רבים, ומתחיל לאט לאט לחזור ולדבר - ולחשוב - בהטיה של יחיד. כמה שזה נשמע הזוי, במובנים רבים הפכת להיות סוג של איבר מתוך גוף שלם, גדול ממך, ופתאום אתה נהנה לחשוב אחרת, וגם קצת מפחד. צריך ללמוד את עצמך לגמרי מחדש מול העולם.

מאלימות כלכלית לעצמאות כלכלית. חייבים לאסוף את השברים, ללמוד, להתקדם. במשך כל השנים לא צברנו חסכונות, לא צברנו שום ניסיון מקצועי, כך שהמציאות שטופחת לנו על הפנים מכאיבה. לא עוד קבוצה של בנות שתומכות בי כלכלית, לא עוד הידיעה שאם אהיה חולה או תשושה, תמיד תהיה שם מישהי שתכיל ותעטוף את ילדיי. זהו. זה נגמר, עכשיו אני לגמרי לבד, ופתאום אין לי תחליף. אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות חולה, לנוח, להתאוורר. אין אפילו את "הגרוש" שמשלם מזונות ולוקח את הילדים אליו לשבת. עכשיו זה עלי בלבד.

במקלט עבדו איתי על ההתפכחות. על הבנת המקום הפנימי שלי, שאיפשר לדברים להתרחש. הצוות שם עשה עבודה מדהימה. מכל אחת מהמטפלות שאבתי כוחות נפש, מעין מודל ראשוני לעולם החיצון שאליו נזרקתי. במובן מסוים, הן גידלו אותי מחדש.

לאחר שמונה חדשים במקלט חזרתי עם הילדים ליישוב שבו נולדתי וגדלתי. כאן גרים הוריי. היישוב קיבל אותנו בצורה מדהימה, אני לא מפסיקה להרגיש בת מזל על כך. הם באו לקראתנו, במסירות ועם הרבה תמיכה, שיפצו עבורנו בית, ולמרות מצוקת הדיור הקשה כאן, מאפשרים לנו להישאר. הם הכילו אותי ואת הילדים והשתתפו עם משרד הרווחה בתשלומי החינוך היקרים לילדים. המעטפת החמה והמגוננת שנפרשה עלינו ריגשה אותי מאוד. קיבלתי את התחושה שאני לא לבד. שאני בבית.

* * *

הילדים עברו טלטלה קשה. ממצב שבו אבא מוערץ ונאהב על ידי כולם, שבו כשהם היו הולכים איתו ברחוב אנשים היו אומרים, "איזה מלך, איזה תותח, תייעץ לי, תעזור לי" - למצב שכל המדינה בבת אחת שונאת את אבא. ופתאום, גם אמא נגד אבא. פתאום הם כבר לא יודעים אם זה בסדר להתגעגע אליו. הודרכתי לתת לזה לגיטימציה. היום, אחרי הזמן שעבר והטפטוף הנגדי שאני מנסה לתת להם, אומרים לי לא להגיד "אבא רע", אלא "אבא עשה דברים רעים". למרבה האירוניה, הוא מעולם לא הכיר באבהות על הילדים, ומעולם גם לא התחתנו. כך שחוקית, הילדים היו ותמיד יהיו רק שלי.

הילדים הם הדבר שמחזיק את האמונה שלי שחייב להיות בסדר בסוף. אני מאמינה בהם. הם חכמים ונבונים, ומתמודדים בצורה מעוררת הערכה עם השינוי המהותי בחייהם, עם החופש שפתאום נחת עליהם. ברור שיידרשו עוד שנים כדי להשלים את החסכים הגדולים שהם צברו. העובדה שלא הייתי פנויה להשקיע בהם רגשית, החוסר בחום ובהכלה, ההרגשה שלהם - שהם למדו ממה שראו סביבם - שחייבים לעמוד בתנאים מסוימים כדי לקבל אהבה. דינמיקה רווחת בכתות. בגלל זה הם גם צברו פערים לימודיים, כי לא היו להם אנרגיות להקדיש ללימודים.

וכמובן, יש להם חסך גדול בדמות אב. עם כל הקושי והמחיר הכבד, מבחינתי אין פה דילמה: אני מעדיפה שילמדו להתמודד עם החסך הזה מאשר שיגדלו בתפיסת המציאות המעוותת שהיתה להם. עם כל הכאב, הם יודעים היום שאנחנו לא רוצים אותו יותר, שאנחנו בונים חיים חדשים בלעדיו, שהוא מחוק, מוקצה עקב התנהגות בלתי ראויה. הם גם חשים ממה שעובר עליהם, שהרבה יותר טוב להם. שהם הרבה יותר חופשיים, ושאמא הרבה יותר מאושרת, וזה הכי חשוב לילדים. היום הם כבר לא שואלים עליו אלא רק מבקשים "אבא חדש". זה הניצחון הקטן שלי.

ואני, שפתאום צריכה להיות זאת שמובילה את התא המשפחתי שלי, אחרי שנים של שיתוף מלא, לוקחת היום אחריות מלאה מול הילדים ומבהירה להם שלא היה נכון מצידי לאפשר לאבא להחליט על הכל ולמנוע מאיתנו את החופש. אני מנסה להוות דוגמה בעיקר לבנות שלי, שהן הגדולות, שזוכרות הכי הרבה משם. להראות להן איך לשים את הרגליים על הקרקע ואיך נכון לחיות, עם כל העצמאות המחשבתית-רגשית-כלכלית שמשתמעת מזה. אני מתפללת שאצליח לשנות את הכרוניקה הגורלית הזאת, שחוזרת על עצמה כל כך הרבה, שלפיה ילדה תלך בדרך כלל לזוגיות שמוכרת לה, ולאו דווקא לזו שנכונה לה.

עכשיו, סוף סוף, יש לי ולילדים בית שהוא רק שלנו. מדהים לראות אותם מגלים את עצמם ומתוודעים כל אחד לייחודיות שלו, לכישרונות שלו ולתחומי העניין שלו. הילדים ביישוב קיבלו אותם בפתיחות ובחמימות, לא מתייחסים אליהם כאל "הילדים של גואל רצון", אלא פשוט כאל "הילדים של אלה". זה מאפשר להם לגדול כמו ילדים לכל דבר, ללא הצל של הסטיגמה שרודף אותם. בעיניי, ילדים הם תמיד מראה מובהקת של ההורים שלהם, ואני בטוחה ששידרו להם לקבל אותנו כאחד האדם ומלאת התפעמות והכרת תודה על כך. זה לא מובן מאליו בשבילי.

* * *

כשפיזרו את הקבוצה, הבטיחו לכל אחת מהנשים שיקום מקצועי, כיסוי של חלק מהחובות והסרת הקעקועים בלייזר. בסופו של דבר, בנושא השיקום המקצועי לא היתה שום התקדמות. דיברו איתי על בחירת מסלול בקורס תעודה, אבל בסופו של דבר הבקשה שלי לא אושרה. על פי מיטב ידיעתי, אף אחת מהנשים לא קיבלה שום הכשרה מקצועית. אני החלטתי לא לחכות עם הסרת הקעקועים. מאחר שאני בלאו הכי חוששת מהצלקות שישאיר הלייזר, עשיתי ציור על ציור, קעקוע שיעלים את הקעקוע הקודם. לא נותר זכר.

בחצי השנה האחרונה אני מתפרנסת מהרצאות שאני מעבירה, על הדברים שעברתי כנפגעת של כת. ההרצאות הן מקור הפרנסה היחיד שלי, אני מאושרת שיש לי אותו. מכיוון שרובן מתקיימות בערב, אני חייבת פתאום לסמוך על בייביסיטרית שתשכיב את הילדים לישון במקומי. וזה קשה, גם להם וגם לי. לא הכרתי את זה קודם. הילדים חווים פתאום אמא עסוקה, עסוקה מדי, הזמן שנותר לי להעניק להם מעצמי מועט מאוד. וזה הדבר שהם זקוקים לו יותר מכל - זמן שבו אין בינינו שום דבר, אף אחד, רק אני והם.

במקביל, התחלתי ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, במימון של קרן רש"י. משרד הרווחה עשה עבורי שני דברים מדהימים: הוא התחלק עם היישוב בתשלומי החינוך של הילדים, ובלי זה לא הייתי יכולה לשלב אותם במסגרות החינוכיות ביישוב; והוא מממן לי ולילדים הגדולים שלי טיפול פסיכולוגי. עצם ההבנה שלהם שנחוץ כאן טיפול שונה במהותו מטיפול רגיל, חשובה לאין שיעור. הסיוע הכספי אמור להיפסק בחודש יוני, אבל העובדות הסוציאליות מגישות למשרד הרווחה בקשה להמשיך אותו, מתוך היכרות קרובה של ההשלכות שיהיו לזה עלינו.

* * *

הפסיכולוגים שמטפלים בנו אומרים שמאחר שניתקתי את עצמי רגשית "ממנו" בחדות כזאת, הנפש עדיין לא קיבלה את הזמן שלה לעבד את האבל, כי אתה לא יכול להתאבל על משהו שאתה בז לו כל כך. לכן התהליך עוד רחוק מלהיות שלם, והדרך עוד ארוכה. כבר שנה וחצי שאני מטופלת, במימון משרד הרווחה, במכון גרין שמתמחה בטיפול בנפגעי כתות. ההבנה שלהם את מה שאני עוברת היא חיונית, קריטית וראויה להערכה. עבודת נמלים נדרשת כדי לחבר מחדש את כל החוטים שנקרעו ביני לבין העולם הרגשי שלי.

החיים איתו גרמו לי להפסיק להקשיב למאוויים שלי. לרגשות. לקשיים. שוכנעתי לחשוב שכל אלה יצריים ורעים מן היסוד. לכן קשה לי כל כך לכתוב על זה היום: הפער ביני לבין ההקשבה לרגש שבתוכי הוא עדיין עצום. לפעמים עדיין מציפה אותי תחושה של כלא, שאני עדיין כמו אז, עדיין נאלצת לרמוס את צרכיי האישיים כדי לעמוד בחיים החדשים, ואין לי זמן לעצמי ולעולם האישי שלי. כשמגיע הערב וכולם ישנים, אני מוצאת שהישיבה על חומרי הלימודים שלי היא הפעולה שהכי מקרבת אותי לעצמי ומעניקה לי שלווה.

בלי להתכוון, נוצר אצלי שביל של חקירה עצמית. ברגע שאתה מבין שהיית בלו-פ מטורף, זה בלתי נמנע שתשאף להבין מה בדיוק עבר עליך, ואיך. התחלתי להרגיש שאני הופכת את עצמי למעבדה מהלכת של ניסוי פסיכולוגי. שיטה טובה למתן את הכאב העצום שכרוך בהכל. הרי במשך עשר שנים הורגלתי להיות רציונלית כדי שהנפש לא תשקע, אז עכשיו זאת המציאות האמיתית. עכשיו אני עם הרגליים על הקרקע, ואותו מנגנון שהפיל אותי פנימה עוזר לי לקום ולצאת, ולווסת את הכאב על האובדן. אובדן של עצמי.

נוצר שביל. אבן אחרי אבן של ידע והבנה, תוך כדי שיחות עם האנשים שנפלו לכתות הרבה לפניי ויצאו מהן כדי לספר, תוך כדי הקשבה למומחים שחקרו את הנושא, וקריאה של ספרות בתחום. לאט לאט מתחילה להתבהר תמונה. ומטלטל לקרוא על תופעות קליניות ולהישאר בפה פעור - הרי הם מדברים פה עלי, על התהליכים שעברתי אני, אחד לאחד...

ואז הגיעו ההרצאות. הן התחילו ממקום הישרדותי לחלוטין: בלי השכלה, בלי קורות חיים, נאלצתי פשוט לקחת את הדבר שאני עושה הכי טוב, הדבר שכל השנים הוא לעג לי לגביו - כושר הדיבור, ולתרגם אותו לפרנסה. מתוך ההרצאות, מתוך השאלות שאני נשאלת והתגובות של האנשים, נבנית הבנה יותר ויותר מעמיקה של הדברים שעברתי. התגובות של האנשים מגוונות ומעניינות והנושא כל כך מורכב, שכשאני מספרת על התהליך הפנימי שעובר אדם בתוך כת, לאנשים אין עוד מקום למגננות.

* * *

המחיר הרגשי על העבר כבד מנשוא. והוא רק מוסיף ומתגלה. אולי זה רק שלב זמני, אולי זה משהו שרק אני חווה, אבל הכעס על שהכנסתי את עצמי להזיה הזאת עדיין מפעם בי ומקשה את ההשלמה עם מה שהיה. אני לא יכולה להרשות לעצמי לקרוס, לתפוס את הראש בין הידיים ולצעוק לשמיים, "מה לעזאזל עשיתי??-" אז אני עושה את זה במינונים קטנים. נשברת טיפה, כל פעם קצת, כשאף אחד מהילדים לא רואה, וחוזרת מהר לתפקד. יכול מאוד להיות שהקריסות האלה ישנו צורה ונוסח עם הזמן, אבל כרגע אני עמוק בשלב של הלקאה עצמית.

מדהים איך נפש האדם היא מנגנון פלאי, שמאפשר לעצמו להתרסק במנות קטנות, בהתאם למציאות, ולעבד לאט את האבל הזה על השנים שאבדו, על כל האפשרויות שפוספסו. זה בא בתנועת מטוטלת. מצד אחד אבל וצער, ומצד שני שמחה גדולה על כל צעד קטן קדימה. הרגשה של אושר עילאי על כל רגע של נחת עם הילדים, על כל אבן בניין נוספת בדרך אל הנורמליות.

אלה בת 31. היא היתה מנשותיו של רצון במשך כעשר שנים, עד גיל 29, וילדה לו חמישה ילדים. היום הם בני שנתיים וחצי עד 11.

*   *   *

בחרה בחיים

אלה היא אישה אמיצה. נפגשנו לפני כשנתיים, זמן לא רב אחרי היציאה שלה מבית הכלא של גואל רצון. היה לה אז תינוק בן חצי שנה ועוד ארבעה ילדים קטנים. היא נראתה רצוצה. שיערה לא היה מוקפד, עיניה הכחולות החודרות אדומות מחוסר שינה. בקושי הצליחה להתמצא במרחב החדש.

ניהלנו שיחות רבות, כנות וכואבות, ובעיקר מפוכחות מאוד. ראיתי אותה בוחרת בחיים, מעניקה לילדיה ולעצמה משמעות אחרת לגמרי ממה שהכירו עד שנגאלו מייסוריהם אצל גואל. ראיתי את השמחה הגדולה של הוריה על כך שבתם חזרה הביתה, לקיבוץ, ואת דאגתם הגדולה איך ייראו חייה וחיי ילדיה מכאן והלאה.

כשהצעתי לה שתכתוב את שעבר עליה, היא התחבטה. בתחילה התקשתה, לא ידעה מה להוציא, ואיך: איך משקפים את 12 השנים שעברו עליה איתו, ואת החיים שאחרי. לבסוף התיישבה מול המקלדת, וכתבה. כתבה המון, כמעט במכה אחת, בלי הפסקה. סיפור מטלטל ומדהים על צעירה עם כוחות נפש גדולים, שלא נשברה. היא בחרה בחיים.

*   *   *

המשפט עדיין מתנהל

גואל רצון (62) נעצר ב-11 בינואר 2010. המשטרה הוציאה מהדירות השונות שלו בדרום תל אביב 17 צעירות ששימשו נשותיו, ועוד 38 ילדים מגיל חצי שנה ועד 12 וחצי. מבצע המעצר הענק כונה "גואל מרצון", והשתתפו בו מאות אנשי משטרה, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ועוד.

הכת של רצון היתה מוכרת לשירותי הרווחה קרוב לעשור. הם חשדו כי במתחמים השונים שבהם הוא מחזיק את נשותיו וילדיו מתנהל אורח חיים שפוגע בהן ובילדים, אולם בהיעדר תשתית ראייתית מוצקה להתעללות, להזנחה או לאינוס לא היתה אפשרות להיכנס לתוך הבית. חקירות משטרה שנעשו במהלך השנים הסתיימו ללא תוצאות.

הנשים לא היו נשואות לרצון באופן רשמי. נאמנותן אליו היתה מוחלטת ועיוורת: הן פנו אליו בשם "הכהן" ונשאו על זרועותיהן קעקועים עם ציור של פניו ושמו. לפי עדויות שונות, היו לו במהלך השנים 32 נשים כאלה ו-89 ילדים. רבים מהילדים נקראו על שמו.

בשנת 2009 התעורר הד תקשורתי סביב הכת, בעקבות כתבה ששודרה בערוץ 10. ביולי הגיעה אחת מנשותיו של רצון לשירותי הרווחה וסיפרה את שעובר עליה. כך החל להתגלגל המבצע ללכידתו של רצון. במשטרה ובשירותי הרווחה חששו כי חלק מהנשים ינסו להתאבד אם רצון ייעצר או ייפגע, ולכן עורבו במבצע עובדים סוציאליים ופסיכולוגים.

ב-14 בפברואר 2010 הגישה פרקליטות מחוז תל אביב כתב אישום חמור, שבו הואשם רצון בעבירות מין, אונס, מעשי סדום, בעילה אסורה בהסכמה, החזקה בתנאי עבדות, מירמה ועוד. בכתב האישום מוזכרות 21 נשים, שנפלו קורבן למעשים. "רצון יצר לעצמו מעמד של כל יכול ובעל יכולות של ריפוי, הרס וקללה", נכתב שם.

המשפט עדיין מתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בדלתיים סגורות. עד כה כבר העידו, בזה אחר זה, עשרות עדים ועדות.

ערן נבון

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו