עמית דובדבני (Duvdev) וארז אייזן (I-zen) משמיעים קולות הנאה. אנחנו עוצרים לאכול סביח אצל עובד בגבעתיים והשניים מודים שהם התגעגעו. הביקור השנתי שלהם בארץ כלל אמנם הופעות בפני משהו כמו 100 אלף איש בפחות משבועיים, אבל העמבה והטחינה היו חשובות לא פחות. אינפקטד מאשרום הוא שם מוכר לכל מי שיצא כאן למסיבות בסוף שנות ה-90 ובתחילת שנות האלפיים. סביר להניח שאם הייתם חלק מהקרחנה אז, כשאתם קוראים את הכתבה הזו אתם בטח אוחזים תינוק בידכם או מסתכלים על הנוף במושב הבורגני שבו בחרתם לחיות. אל תדאגו: גם דובדבני בן ה-38 ואייזן בן ה-32 הפכו לאנשי עסקים לגיטימיים שמגלגלים מיליונים, חיים בלוס אנג'לס ומרקידים, ניחשתם נכון, את הדור הבא של הבליינים בארץ ובאמריקה, שבאיחור של 20 שנה, מגלה את הטראנס. שש הופעות ב-12 ימים ואנחנו בתוך הוואן של הרכב המוסיקה הישראלי המכניס ביותר בעולם. הסבתות מעריצות כבר שמונה שנים הם גרים בלוס אנג'לס, בדרך הם הספיקו לכבוש את דרום אמריקה ומרכזה, שם הם הועלו בכלל לדרגת אלילים בעבור מאות אלפים. בדרום אפריקה היו 100 אלף איש בהופעה אחת מטורפת שרצוי לחפש ביו-טיוב. 120 הופעות בממוצע בשנה, שעל פי גורמים בעולם המוסיקה, מבטיחים מינימום של 40 אלף דולר לכל הופעה. ויש כמובן מכירות דיסקים, הורדות מאייטיונס, מרצ'נדייז ועוד הפקות אחרות. ההערכות מדברות על הכנסות של עשרות מיליוני דולרים, סכומים שאף מוסיקאי ישראלי אחר לא עשה וככל הנראה גם לא יעשה בעתיד. כל אחד מהם קנה בית במיליון דולר בקליפורניה, אבל הגעגוע הכי גדול הוא בכלל לבורקס: "מהבוקר הספקנו לאכול פיתה אצל אייל שני, עוגת פרג אצל ידידה ושניצל אצל ציון". אנחנו בדרך לבאר שבע, להופעה ביום הסטודנט שתחל מתישהו אחרי שכבר יהיה מחר. "תמיד יש ציפייה ורצון לחזור הביתה, אבל לא נראה שנחזור בקרוב", אומר דובדב, על הכביש בדרך ליום הסטודנט בבאר שבע, "זה לא שאני לא רוצה לחיות פה, הייתי שמח לעשות את זה אבל הקירבה בארה"ב לשווקים של הקולנוע, טלוויזיה, משחקי מחשב וכמובן תעשיית המוסיקה, הביאה אותנו לשם מההתחלה ועכשיו אנחנו לפני שדרוג גדול ומושקע של המופע ככה שאין על מה לדבר בכלל", הוא מסביר. אינפקטד מאשרום של היום היא כבר לא שני חבר'ה עם לפטופ על שולחן שניצב על רגלי חמור. חוץ מהצמד משתתפים בהרכב ארז נץ (כבר בן 55), גיבור הגיטרה האגדי שעבד עם כולם; טומי קנינגהאם, גיטריסט נוסף עם תלתלים ולוק שאומר "אני רוקר"; ורוג'ריו הברזילאי על התופים. כבר שמונה שנים הם מביאים את המופע שלהם לכל במה בעולם והחלוקה ברורה: אייזן בעמדה המוגבהת משחק עם המכונות, דובדב בפרונט עם מיקרופון, קצת צורח, קצת שר ובעיקר קופץ. מאחוריהם, לפחות כשהם בישראל, אבי יוסף, המנהל המוסיקלי שהיה הראשון לזהות את הכישרון אי אז ב-1996. בניגוד למצופה, בוואן של דובדב ואייזן אין בירות ואין עשן מתוק. אצל הפטריות יש בעיקר שקט. אייזן משחק באייפון, ודובדב מספר על ההופעה שהיתה אתמול במרכז האוניברסיטאי באריאל, מקום שהפך לנקודת מחלוקת בקרב אמני ארצנו לאחרונה, "זו פעם ראשונה שאנחנו מופיעים שם. אנחנו לא מחרימים אף אחד, אנחנו באים לאן שרוצים אותנו. באיראן למשל היינו מתים להופיע, בכיף", מתלהב דובדב. "יש לנו מלא מעריצים איראנים שבאים להופעות בכל העולם ומדברים איתנו. הם אנשים כמוני וכמוך, מלאי אהבה ואנרגיה טובה שרוצים לרקוד. אמנים ישראלים שמחרימים את אריאל הם דפוקים לדעתנו, מילא כאלו שיש להם אג'נדה פוליטית מאחוריהם אז אני יכול איכשהו להבין, וגם, לא לגמרי. בכל מקום שאנחנו מופיעים בישראל זו שגעת ענק, אלפי אנשים בכל הופעה וזה הכי כיף לבוא לפה, לתת את השואו שלנו ולחזור לאמריקה", ממשיך דובדב, שגם נהנה מתשומת הלב שהוא זוכה לה ברחובות, "פה יש כמה סבתות מאוד מיוחדות שמכירות אותי. אצלנו רק השכנה שלי מכירה אותי, והיא אחלה שכנה, דרך אגב". ההורים שלכם מתחברים למוסיקה הזאת- "תחשוב שאם אמא שלך או סבתא שלך מתחברת למוסיקה שלך, אז איך ילד בן 17 יתחבר אליה? אם אמא שלי אומרת לי 'אהבתי את הדיסק החדש שלך' אני מייד זורק אותו לפח, זה אסון. אולי זה יהיה בשלב הבא, נמלא הופעות בתיאטרון הצפון, נביא אקורדיון, נעשה משהו פסיכדלי כזה למבוגרים". "בשנות ה-90 הייתי דולפין" בעוד שעה הם כבר צריכים להיות על הבמה, אבל הצמד מתעקש על בורקס פינוקים. המשוואה כבר מובנת: סמים זה שנות ה-90, בורקס זה המילניום הנוכחי. "הדור של היום זה יותר דור של וודקה ומשקאות אנרגיה. סצנת הסמים העולמית דעכה והיא נמצאת כנראה במקום אחר, אנדרגראונדי יותר, שלא מדברים עליו ולא מכירים אותו ואולי אנחנו צריכים להיות שם", מחייך דובדב שמתענג להיזכר בימים שהיו לו עוד שערות על הראש, "אבל זה לא דומה לפעם. לא אגיד שאין אקסטזי במועדונים פה ושם, אבל זה לא כמו הטרפת של פעם, וטוב שכך. היו פה בשנות ה-90 יותר מדי ברבורים שהסתובבו חופשי, אני הייתי דולפין והיו לי עוד כמה גלגולים של כל מיני חיות, אבל זה נגמר. "כשהתחלנו לעשות מוסיקה כבר הייתי אחרי תקופת הסמים שלי, וארז אף פעם לא נגע ולא נוגע בכלום, לא בסיגריה, בקושי במסטיק", אומר דובדב ומגלה את השיטה שלו במתכונתה הנוכחית, "עוד מעט נצטייד בכמות האלכוהול הדרושה, שזה בערך חצי מהנוזלים בגוף. אני שותה רק בירה. זה עושה לי יופי בבטן כשאני קופץ על הבמה", מסביר דובדב, ואייזן מוסיף, "בחיים לא לקחתי שום דבר, אני לא שותה אלכוהול ולא מרגיש שאני צריך. אני נהנה לעשות את המוסיקה שלי וזו העבודה. בשביל להיות כתב בעיתון אתה לוקח סמים? לא, נכון? אז ככה אני בעבודה שלי". מגיעים לבאר שבע, והקהל כבר מריע באהבה אמיתית. אבל לשניים יש כרגע משהו חשוב יותר לעשות - שיחת הסקייפ היומית עם הילדים שנולדו כבר באמריקה לנשים הישראליות: "כשהם באים לפה זה קצת מוזר להם ולא הפוך כמו אצלנו", מספר דובדב וחושף כיצד שומרים היום על הישראליות האמיתית בגולה, "אנחנו שמים להם יובל המבולבל, שהוא איש קרוע במיוחד. אם אותנו בתור ילדי אייטיז חרטו עם 'רוצה לקנות אוויר בשקל', יובל עובד עליהם סבבה לגמרי". אפשר להגיד שהגשמתם את החלום האמריקני- "אין לנו דאגות כלכליות, אבל ברגע שיש לנו כסף ששמנו בצד אנחנו תמיד משקיעים בדבר הגדול הבא. עכשיו שמנו מאות אלפי דולרים במערכת מטורפת של תלת-מימד שכבר התחלנו לעבוד איתה בהופעות במקומות סגורים גדולים. זה חלק מהחשיבה על בניית השואו, שכולם יראו ויגידו וואט דה פאק! "אתה חייב להביא היום דברים חדשניים שיגניבו את הקהל גם חזותית. נביא את העניין גם לישראל בשנה הבאה, וגם פה אנשים יוכלו לקבל חוויה לפרצוף", מתלהב דובדב וממשיך, "החיים מאוד יקרים באמריקה, גני ילדים הם שחיטה ואני מאוד התחברתי לכל המחאה החברתית שהיתה פה בקיץ הקודם. אוניברסיטה היא שחיטה עוד יותר גדולה בארה"ב ואם הייתי צריך לשלוח היום את הילדים שלי ללמוד, זה היה פוגע לי בכיס קשות. ילדים הם נטל גדול מאוד, גם אנחנו נטל על ההורים שלנו, מסתובבים בעולם חבורות של נטלים ענקיים. אבל כן, יש לנו בתים יפים עם בריכה בשכונות טובות, אנחנו חיים ברמה גבוהה, ועובדים מאוד קשה בשביל זה". בשנים האחרונות הם שיתפו פעולה כמעט עם כל הכוכבים הגדולים בישראל, וגם עם כמה מחוצה לה. זה התחיל בברי סחרוף, המשיך לנטאשה, היהודים, וגם משינה. הביצוע שעשו ל"שלח לי מלאך" נכנס אפילו לתקליט החדש, ולמי אכפת שרוב המעריצים לא מבינים בכלל עברית. רגע לפני שהוא עולה לבמה אני שואל את דובדב עם מי יהיה שיתוף הפעולה הבא. "בר רפאלי מטריפה אותנו, הייתי שמח לעשות איתה משהו, איזה שיתוף פעולה מגניב. היא לפנינו ברשימת האמנים שעושים כבוד לישראל, אין ספק בכלל". אחרי נאומו של יו"ר הסטודנטים היוצא והברכות החמות לזה הנכנס, עולה הלהקה לבמה החשוכה. אייזן ניגש לעמדה, ונץ מסדר את הגיטרה. מתחילים במלודיה שקטה, כמעט שיר ערש. עד שדובדב עולה. אז נדלקים גם כל האורות, המקום מתרומם בשנייה, עם הסאונד. 20 אלף צעירים קופצים כגוש אחד. סטודנטים, חיילים, עולים חדשים מרוסיה לצד ותיקים מאתיופיה. בדואים צעירים מאבדים עצמם לדעת והרבה בחורות צעירות בשנים היפות של חייהן. אין אלימות בקהל, יש הרבה אהבה ובעיקר מופע מקצועני למדי. אחר כך בוואן, השניים חוזרים לעיסוקים שלהם. מי שמצפה למעריצות ולבלאגן מאחורי הקלעים, יצטרך לחפש את העניין במקום אחר. "ראיתי במלון את הפרק האחרון של 'האוס'". מדווח דובדב. "בכיתי". כשהאוויר החיוור הראשון של הבוקר מתחיל להאיר את רחוב שינקין הפצוע מרוב שיפוצים, עשרה אנשים נשפכים החוצה מתוך האוטו. דובדב דופק על החלון של הסנדוויצ'ייה האגדית "איציק ורותי" ומתקבל בנשיקות וחיבוקים. זה מתחיל בסיבוב מהיר של כריכים עם ביצים וקבנוס לכולם, ונגמר בשלושה סנדוויצ'ים בממוצע לכל אחד, "זו בעצם השיטה הבדוקה להירדמות. זה לא היה קורה עם כל האדרנלין מההופעה", מסביר דובדב, "עכשיו כולנו נירדם כמו תינוקות שישנים על ענני סנדוויצ'ים, כאלה שרק פה יודעים להכין. ומחר זה שחר של יום חדש, שמתחיל כמובן בסביח של עובד".