השבוע לפני 70 שנה: מס חדש נגד אבטלה

ב־1951 תקף את המשק הישראלי משבר כלכלי כבד, שהחל עוד קודם לכן ושהביא את המדינה לסף קריסה. בניסיון להיחלץ ממנו הפעיל שר האוצר, אליעזר קפלן, באישור הממשלה, תוכנית בשם "המדיניות הכלכלית החדשה", שנכנסה לתוקף בפברואר 1952 והתבררה עד מהרה כשגויה.

ב־5 בינואר 1953 הוכתה הממשלה בתדהמה לשמע הודעת שרת העבודה, גולדה מאירסון (מאיר), שדיווחה בקול נכאים: "אתמול קיבלתי לידיי נתון מדאיג מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, וממנו מתברר שהאבטלה הכפילה את עצמה ב־12 החודשים שחלפו".

המצב הקשה בתעסוקה היה ידוע, אלא שהממשלה סירבה להודות בכך עד לינואר 1953. באותו הזמן אספו מפלגות האופוזיציה את החתימות הנדרשות לקיום דיון במצב האבטלה הקשה, ויו"ר מפלגת חרות, מנחם בגין, תקף מעל דוכן הכנסת ללא רחם את הקואליציה ואת העומד בראשה, ראש הממשלה דוד בן־גוריון, באומרו: "אתם נדהמתם פתאום מנתוני האבטלה? ישנתם שנת ישרים, ולפתע פגע בכם הברק שהפיל אתכם אל קרקע המציאות?"

באין ברירה הכריזה הממשלה על "מלווה אבטלה", במגמה לגייס במהירות את הכספים שנדרשו כדי לטפל בצורכי המובטלים הרבים. מלווה זה הוכרז כ"הלוואה" שהאזרחים נתנו למדינה לתקופה של שלוש שנים, והיא היתה אמורה להיות מוחזרת לשיעורין, שליש בכל שנה, מ־1954 ואילך.

החברות במשק נדרשו להעביר למדינה עד אמצע יוני 1953 סך של שישה אחוזים מהמס הצפוי על רווחיהן בשנת 1952/3, שחושבו כמקדמת מס, ואילו השכירים העבירו מקדמת מס של כארבעה אחוזים מהכנסותיהם בשנה שחלפה.

ללא קשר למלווה האבטלה, ובעיקר בזכות התאוששות המשק הישראלי, החלו ממדי האבטלה לרדת כבר לקראת סוף 1953, והמשיכו במגמה זו מדי שנה עד סוף שנות ה־50. כספי ה"הלוואה" שנתנו כביכול האזרחים למדינה לא הוחזרו, ואילו המקדמות הפכו להיות לחלק אינטגרלי בשיטת המיסוי בישראל.