רוביק דנילוביץ': נלחם על הבית

רוביק דנילוביץ' הוא רווק רומנטיקן בן 41, ששולח זר פרחים לאחר שהבריז מדייט, ומשרה קסם וכריזמה על הסובבים, ובעיקר הסובבות • אבל רוביק דנילוביץ' הוא גם ראש עיריית באר שבע בתקופה הקשה ביותר שידעה העיר • בין האזעקות שלא פוסקות לביקורי השרים והח"כים, בין תדרוך ביטחוני לראיונות אינסופיים, הוא מספיק לקשקש עם תושבים במרכז המסחרי, ולא שוכח מה הכי חשוב לו: "להגן על התושבים". בעוד שנה, אסור לשכוח, הוא יעמוד לבחירה מחודשת

צילום: יהושע יוסף // רוביק דנילוביץ' על רקע יירוט של כיפת ברזל (עיבוד מחשב). "אני לא מוכן להיות שדרות, ששם יורים ויורים והכל בסדר, ממשיכים כרגיל"

רוביק דנילוביץ' היו תוכניות אחרות ליום חמישי שעבר. הסיכום שלו עם הדייט החדש שלו, סטודנטית לכימיה באוניברסיטת בן-גוריון שאותה פגש לאחרונה, היה שהוא מפנה את הערב והם יוצאים יחד לערב מחוץ לעיר. רק מה לעשות שיממה לפני כן חוסל בעזה אחד, אחמד ג'עברי, ולחמאס היו תוכניות אחרות בשבילם.

כשהחלו האזעקות בבאר שבע והעירייה נכנסה לנוהל חירום, התקשר ראש העיר לבטל את הדייט. ביום חמישי אחר הצהריים, בין ראיון אחד למשנהו בפתח בניין העירייה, הוא ביקש מהצלמים ומהכתבים הרבים שיסלחו לו לרגע, רץ למכוניתו, נטל פתק ועט, וכתב במהירות ברכה רומנטית לבחורה, כדי לצרף לזר הפרחים שהזמין עבורה. אחרי כשעה, כשהגיע הסמס שלה שבו הודתה לו בהתרגשות, עיניו העייפות נצצו.





"אני רומנטיקן", כמעט-מתנצל הרווק בן ה-41. "כאב לי שהיא בבית עם המשפחה שלה, וצבט לי בלב שלא יצא לנו להיות יחד, ואני לא יודע באיזה מצב היא כי אין לי זמן לדבר איתה. אז חשבתי שיהיה נכון להראות שאנחנו בני אדם. לא יודע אם ייצא מזה משהו, אבל את יודעת, שיהיה טוב על הלב. אני קודם כל רוביק, אחר כך ראש עיר. אני בן אדם".

במהלך היומיים שליוויתי את דנילוביץ', בתוך שיגרת האזעקות הקשה, לא ראיתי אותו אוכל. עיניו היו אדומות מחוסר שינה אחרי יממה וחצי שלא עצם עין, קולו צרוד מהראיונות הרבים ("התפקיד העיקרי שלי הוא להסביר"), ולמרות זאת המשיך לדבר ולהסביר. ביום חמישי בצהריים, בין ביקורי השרים והאזעקות, הוא ביקש 40 דקות של שקט. סגר את דלת משרדו המרווח בקומה השנייה בבניין העירייה, הצמיד כיסא לדלת ונשכב על מזרן קטן שהוכן מראש. 40 דקות של טעינת מצברים.

כשדנילוביץ' שמע על המבצע, ביום רביעי אחר הצהריים, הוא נשאר בעירייה לעדכונים ולקבלת החלטות. דיוני העירייה עברו זה כבר לקומה תת-קרקעית ממוגנת, שבה נבנו חדר ישיבות גדול, מוקד עירוני לשעת חירום, כמה משרדים, מטבחון ושירותים. בעת מטח הטילים המאסיבי ששוגר לעיר באותו ערב, הוא כמעט לא יצא מהאזור הממוגן. ב-2 בלילה חזר לביתו, שבו הוא מתגורר לבד, רק כדי להתעורר לאזעקה ברבע לשלוש. כחצי שעה לאחר מכן היתה אזעקה נוספת, ואחרי שעה וחצי - עוד אחת. דנילוביץ' עודכן באופן שוטף בנעשה בעיר. מוקדם בבוקר הוא כבר חזר לעבודה.

"צריך לשבח אותו"

פוליטיקאים לא אוהבים שאומרים את זה, אבל מלחמות, כמו פגעי טבע, הן בסופו של דבר הזדמנות פז בשבילם להתחבר אל הבוחרים. זה חשוב במיוחד כשהבחירות בפתח. תשאלו את ברק אובאמה, שביקוריו המרגשים בשטח בימי הסופה "סנדי" היטו עבורו את הכף בימים המכריעים של המערכה. לדנילוביץ' יש אמנם עוד שנה עד הבחירות המקומיות, אבל גם הוא יודע שאף אחד לא ישכח לו היכן היה ומה עשה כשבאר שבע נכנסה לממ"דים. ואם מישהו ישכח, הוא כבר יהיה שם כדי להזכיר.

הנה הוא מחבק עובדות בקניון. והנה הוא מצטלם על קורקינט ממונע של אחת התושבות. למתבונן מן הצד, החיבור שלו לבאר-שבעים, שנתנו לו לפני ארבע שנים 60 אחוז מקולותיהם, נראה טבעי. אפילו האופוזיציונר הגדול שלו במועצה, יעקב אוחיון, מודה שהתפקוד של ראש העיר בימים האלה מצוין. "ביום-יום יש לנו הרבה חילוקי דעות על התנהלות העיר", אומר אוחיון, "אני לא עושה לו חיים קלים. אבל בתקופה הזאת צריך לשבח אותו שהוא מקבל את האחריות. הוא משקיע בעירייה ובעיר את כל הזמן שבעולם, ואני מצדיע לו על זה. הלוואי שנוכל לחזק את ידיו לא רק בשעות כאלו". כשהתותחים רועמים, הביקורת שותקת.

שיירה ארוכה של מכובדים פוקדת את הממ"ד המפואר במרתף של בניין העירייה. שר הביטחון בא, גם שר האוצר ושר הפנים, ואפילו היו"ר הטרי של "הבית היהודי", נפתלי בנט. דנילוביץ' חוזר על המסר שלו שוב ושוב, בלי להתעייף: תגנו עלינו. אל תיתנו לנו להפוך לברווזים במטווח. יש כאן הזדמנות גדולה לגמור את זה אחת ולתמיד. תעשו כל מה שצריך.

ב-18:30 מתקיימת בעירייה הערכת מצב, שכוללת את ראשי המחלקות ואת נציגי כיבוי האש והביטחון. אנשי הביטחון מודיעים שיש התרעה חמה על שיגורים לכיוון העיר סביב 19:30, אבל האזעקה מקדימה אותם. הדיון נמשך כאילו כרגיל, אבל לכולם, אני מוכנה להישבע, הבטן מתהפכת.

בטלוויזיה משדר אחד הכתבים בזמן האזעקה, ורוביק מתעצבן. "אמרתי לו וגם למערכת שהוא מסכן לא רק את עצמו אלא גם את אלו שרוצים להיות כמוהו ולראות את הצילומים. די, כבר ראינו יירוטים של כיפת ברזל, כבר צילמנו את השמיים עם שובלי העשן. צריך לשמור על בטיחות בתור דבר ראשון". הוא מסמס לעורך של הכתב, ונענה אחרי דקה שהעניין יטופל. בפעמים הבאות שהשידור יעבור לשטח, הכתבים כבר תופסים מחסה בעת האזעקות.

העירייה בעת הזאת נראית כמו כוורת הומה. העובדים מספרים על מזרנים שצריך להעביר למקלטים ועל מאמצים למצוא אלטרנטיבות לילדים, שלא הולכים לבתי הספר. מהמשטרה מבקשים לוודא שמוקדי הבילוי הרבים סגורים הערב. לכולם ברור שהעניין הזה לא עומד להסתיים בקרוב.

על מסך הפלזמה בממ"ד מרצד כיתוב שאף אחד לא מצליח להתעלם ממנו: אזעקה בתל אביב. "אני כועס על אלו שאומרים, 'טיל אחד בתל אביב, וגם הם ירגישו מה זה'", אומר דנילוביץ'. "לא אוהב את ההפרדה הזו. אנחנו לא שוכחים שתל אביב חטפה בשנות ה-90 פיגועים נוראים באוטובוסים, ושבצפון חטפו עוד הרבה לפנינו. בכל פעם מישהו אחר חוטף. מספיק לדבר על פריפריה, כמו שמספיק לדבר על אשכנזים וספרדים. והנה. הטילים הגיעו לתל אביב".

אבל לבאר שבע יש עכשיו את הצרות שלה. שוב אזעקה, ואחריה הודעה שרקטה פגעה בבית מגורים. "אין נפגעים, כי הציבור ממושמע", אומר לי דנילוביץ'. אני שואלת אם הוא לא יוצא למקום הפגיעה. הנוהל אומר שלא. "אני אומר לאנשים לא להתקהל, וברגע שאני מגיע, זה יוצר התקהלות. הרי אני לא איש מקצוע, לא אתחיל לשפץ את הבית או לטפל בנפגעים. מכונת העירייה משומנת בכל מה שקשור לאזרחים. מרכזי הדחק יודעים לטפל בנפגעי הלם בליווי פסיכולוגים. צוותי אחזקה והנדסה מגיעים במהירות למקום הפגיעה כדי לטפל בתקלות. הכל מתוקתק. אז אין צורך שאני אגיע".

הישיבה מסתיימת, סוף סוף. ועוד ביקור. דנילוביץ' יוצא מהממ"ד ומתראיין בטלפון, ושוב אזעקה. הוא צועד במהירות, אוסף את כל מי שבדרכו, אל המרחב המוגן בעירייה. צוחק עם חיילות פיקוד העורף שהגיעו לסייע במוקד. בחוץ, ליד המדרכה, חונה רכב פיקוד ממוגן, שמיועד להתניידות של בכירי העירייה במקרה הצורך. יונה יהב, ראש עיריית חיפה, הילווה לו אותו באותו היום, שיהיה לשעת חירום, עד יעבור זעם.

דנילוביץ' מספר שראש עיריית ראשון לציון התקשר אליו להתייעץ לגבי קיום הלימודים מחר, והוא ענה לו את הנוסחה הפשוטה שלו: "יש טילים - אין לימודים". "אני יודע בדיוק מה הם עוברים עכשיו בראשון לציון, ונחמץ לי הלב", הוא אומר. "כי אני הייתי במקום הזה בדיוק לפני ארבע שנים".

"חלקתי חדר עם אחי הקטן"

רוביק דנילוביץ' נולד בשכונה ג' בבאר שבע, לאמא רחל ז"ל שהיתה עקרת בית ולאבא אלי שהיה פועל בניין והתקדם להיות מנהל עבודה. הם היו אז שלושה - יואל הבכור (היום בן 46), גיא (43) ורוביק, בדירה של 45 מ"ר. עד שנולד האח הרביעי אדיר (35), והמשפחה עברה לדירה גדולה יותר.

"תקופה ארוכה מאוד חלקתי חדר עם אחי הקטן, אדיר. לצד המיטה שלו היה תלוי פוסטר של אביב גפן, שהוציא אז את 'אנחנו דור מזוין'. לצד המיטה שלי היו תלויים פוסטרים של יצחק רבין ושמעון פרס".

לא מאמינה לך.

"את יכולה לשאול אותו. בצעירותי הייתי ראש מטה הצעירים של רבין, הערצתי את האנשים האלה".

אחיו הגדול התמכר לסמים, ובמהלך השנים נכנס למוסדות גמילה, יצא מהם וחזר שוב. רוביק מסייע לו עד היום. "חינכו אותי שאח לא מפקירים, שצריך לתת הזדמנות שנייה. ועם כל הקושי, זה מה שאנחנו עושים".

חלום חייו היה להיות שחקן כדורגל, והוא אפילו התחיל בכיוון הזה. "מגיל 6 הייתי נוסע לאימונים בשני אוטובוסים. הייתי קפטן קבוצת הנוער של הפועל באר שבע. עליתי לבוגרים. בתיכון, במקום ללמוד הייתי ספורטאי מצטיין ויו"ר מועצת התלמידים".

בצבא שירת כמש"ק משמעת בבסיס שדה תימן והמשיך להתאמן בקבוצת הכדורגל המקומית. "אחרי שהשתחררתי הגיע לקבוצה מאמן שהחליט שאני לא מספיק טוב - וניפה אותי. במקביל, הבחורה שהיתה האהבה הראשונה שלי זרקה אותי אחרי שבעה חודשי חברות. מצאתי את עצמי בגיל 21 בלי בגרות, עם לב שבור ועם חלום שהתנפץ".

דנילוביץ' נרשם ללימודים והשלים בגרויות. אחר כך הלך ללמוד במכללת קיי היסטוריה ומדעי המדינה. במתמטיקה היה לו ציון נכשל, אבל זה לא הפריע לו להתקדם.

בהרצאות שהוא מעביר לילדים בבתי הספר הוא מעביר את המסר שכל אחד צריך לחזק את נקודת החוזק, להאמין בעצמו ולא לוותר. "אנשים מנסים להיות קצת מכל דבר, ואז אתה בינוני. אני אומר: קחו את נקודת החוזק, ותעצימו אותה".

במכללת קיי, בגיל 25, הקים את התא הפוליטי-חברתי "אופק". בד בבד היה פעיל במשמרת הצעירה של מפלגת העבודה, וליווה את ראש עיריית באר שבע דאז, יעקב טרנר. שלוש שנים אחר כך מינה אותו טרנר לסגנו. כמעט עשר שנים לאחר מכן, ב-2008, החליט דנילוביץ' לרוץ בעצמו נגד המנטור שלו טרנר, שסיים אז עשר שנים בראשות העיר. דנילוביץ' הביס אותו.

כמעט 200 אלף תושבים יש בבירת הנגב. פעם, באמצע שנות ה-90, היא היתה החמישית בגודלה בישראל, אחרי ירושלים, תל אביב, חיפה וראשון לציון. היום היא השביעית, אשדוד ופתח תקווה עקפו אותה, עם קצב גידול גדול בהרבה. על פי מרשם האוכלוסין, חלק הארי של התושבים, 37 אחוזים, הם בני 45-19. יש בה שכונות חדשות שנחשבות טובות, דוגמת רמות, פלח 7 ונווה זאב, שבה מתגורר דנילוביץ'. אבל יש גם שכונות כמו ג' וד', שהתושבים בהן עדיין גרים במבנים מיושנים ("זה עניין של פינוי-בינוי שצריך לעשות, וגם לזה נגיע", מתנצל דנילוביץ').

הוא מתגאה בכך שבעיר מושקעים יותר מ-3 מיליארד שקלים בפרויקטים עירוניים שונים, ובהם פארק המדע, פארק נחל באר שבע (וכחלק ממנו הקמת אמפיתיאטרון גדול) ופארק ההייטק. במרכזי השכונות הקים מזרקות ממים ממוחזרים, לשוות לעיר מראה של נווה מדבר, ועל כך זכתה העיר בתחילת השנה בפרס על עיצוב.

ב-2011 זכתה באר שבע בפרס התרבות של ישראל משרת התרבות לימור לבנת, על פעילות תיאטרון יוצר, הסינפונייטה, תיאטרון באר שבע ועוד. באותה שנה קיבלה את פרס הנשיא לעיר המתנדבת, על הפעילות ההתנדבותית הגדולה בתחומי הרווחה והחינוך. בשנת הלימודים 2011-2010 זכתה העיר, עם עוד ארבע ערים, בפרס החינוך של משרד החינוך. במסגרת זאת קיבלה השנה ממשרד החינוך 100 אלף שקלים להשקעה בפרויקטים חינוכיים.

מעבר למצב הביטחוני ולכשירות המקלטים, את התושבים מעניין בעיקר הניקיון (או חוסר הניקיון) ברחובות. בשכונות הישנות, ובהן שכונה ג' ליד סורוקה או שכונות א' וב' שנמצאות במרכז העיר, ליד קניון הנגב והתחנה המרכזית, יש תחושה של הזנחה. האוכלוסייה שם היא בעיקר של ותיקי העיר, חלקם הגדול קשי יום. הרחובות מלוכלכים. בשכונה ד', ליד אוניברסיטת בן-גוריון, גרים לא מעט סטודנטים, שמנסים דווקא לטפח את השכונות ולקיים פרויקטים בשיתוף האוכלוסייה, אבל השכונה לא ממש התרוממה. "אי אפשר להאשים רק את העירייה במצב הזה, הרי זה תלוי מאוד בהתנהגות התושבים, אבל אפשר להקפיד על חינוך והסברה ולהשקיע קצת יותר בטיפוח", אומר תושב העיר.

הבאר-שבעים חלוקים לגבי תפקודו הכללי של דנילוביץ', אבל כולם מסכימים שבמערכה הזאת הוא מבצע את עבודתו כראוי. "רוביק עושה עכשיו עבודה נהדרת", אומרת ראומה בן אור, שבאה עם חבריה להפגנת תמיכה בצה"ל ליד בניין העירייה. "קודם כל, הוא מרגיע את התושבים, וזה חשוב. בכל פעם שמראיינים אותו הוא אומר דברים ממש לעניין, וגם זה צד חשוב מאוד".

חבריה, שמנופפים איתה בדגלי ישראל ומתעטפים בהם בגאווה, אומרים שהבעיה במציאות כזאת היא שהחיים עדיין צריכים להתנהל, וזה לא כל כך מובן מאליו. "אסור לקיים התקהלות של יותר מ-100 איש, אבל הקניונים פתוחים. אנשים צריכים לשלם מע"מ, ולא יודעים אם ידחו להם או לא. לא רוצים ללכת לדואר כדי לא להיתקע בחוץ באזעקה".

בגלל המצב הביטחוני רבים מהסטודנטים באוניברסיטה שמתגוררים במרכז מיהרו לחזור הביתה. לדנילוביץ' זה כואב. "אנחנו נמצאים עדיין בעידן של סטיגמה. בגלל המלחמה חשבו שיש עוצר. אבל אין עוצר. התנועה בכבישים דלילה יותר ובמרכזי החנויות אין התנפלויות, כי אנשים ממושמעים - הם הונחו להיות בבתים ואני שמח שאלו התושבים שלנו. כואב לי לראות את מרכזי הקניות ריקים. השוק של ימי שני וחמישי בוטל, ואני חושב שצפויה לנו תקופה לא מבוטלת שבמהלכה לא יהיו לימודים, כי לא נפקיר את הילדים שלנו. אני אומר - אל תהיה מאצ'ו. כשיורים צריך להנמיך פרופיל, העיקר שכולם ייצאו בריאים ושלמים".

יש שרואים בו עדיין את הילד ההוא משכונת המצוקה. בפגישה עם שר הביטחון אהוד ברק הוא העדיף לשתות את המשקה החם האהוב עליו, שוקו. "אני לא מתכחש לאהבות הקטנות של החיים", הוא צוחק. "יש רגעים קטנים של אושר שצריך לשמר אותם. אז אני נהנה מהרגעים האלה, כמו עם השוקו".

גם האימון בחדר הכושר נחשב רגע של אושר. אפילו אם זה מקום ציבורי שבו כל תושב יכול לפנות אליו. "בשבילי זה שסתום לשחרור לחץ. אנשים רואים אותי שם ומדברים איתי, וזה לא מפריע לי. אני הולך לעשות קניות בסופר, ופוגש ככה הרבה תושבים. מי שאין לו סבלנות לתושבים שלו, לא צריך להיות בתפקיד כזה.

"יש לי זמן מוגדר שבו אני כותב סטטוסים בפייסבוק ועונה לתושבים שפונים אלי שם. האינטראקציה הזאת עושה לי טוב. גם אם אני נמצא באירוע אישי, משחק כדורגל, עושה קניות או משתתף בהלוויה, אני נותן לאנשים לדבר איתי על הארנונה או על הזבל. לא תמיד אני יכול לעזור, אבל אני מקשיב".

"היו פרשנים שכיסחו אותי"

הניסיון של באר שבע עם טילים החל בדצמבר 2008, בעת מבצע עופרת יצוקה. דנילוביץ' היה אז ראש עיר טרי, רק שלושה שבועות בתפקיד, ולראשונה בהיסטוריה של העיר נורו אליה טילים מהרצועה.

"אז זה לא היה כמו היום", הוא אומר, "אז לא היה מיגון, ולא היתה פה כיפת ברזל, ולא שמעו את הצופרים בכל העיר. הטילים פשוט נפלו".

הוא זוכר את היום ההוא כאילו זה היה אתמול. "הייתי בניחום אבלים בעומר, ושמעתי ברקע אזעקה מבאר שבע. השעה היתה רבע לשמונה בערב. דהרתי לחדר המצב של העירייה, שהיה אז בצד השני של המבנה. אמרו לי שנפל טיל בגן עירוני. הגעתי לשם, והיו שם המון תושבים ושוטרים ואנשי פיקוד העורף ועיתונאים, המחזה היה מבעית. ראיתי את הכיסאות של הילדים ואת המשחקים שהתפזרו בכל החדר ואת הבובות שהראשים שלהן התפרקו. אחרי כמה רגעים מישהו שאל אותי אם יש לימודים למחרת. אמרתי לעצמי, למה אני צריך להחליט עכשיו? שמונה בערב, יש לי כל כך הרבה אי ודאויות, כל כך הרבה מידע שאני צריך להשלים, ולא צריך להחליט עכשיו.

"חזרתי למשרד, עשיתי כמה טלפונים לפיקוד העורף ולאנשי ביטחון, ודווקא גורמי הביטחון האיצו בי לחזור לשיגרה. אמרו שזה יוצא דופן, שצריך להראות שאני שולט במצב. אבל בתוך תוכי לא הרגשתי שלם עם זה. מערכת הצופרים לא היתה טובה מספיק, המקלטים לא היו מוכנים, הציבור לא היה מתורגל. ב-11 בלילה החלטתי שאין לימודים למחרת.

"היו פרשנים שכיסחו לי את הצורה. קראו לי הססן, אמרו שהייתי צריך להחזיר את החיים לשיגרה. למחרת בבוקר, בשעה 08:10, בלי שום התרעה, נחת טיל בכיתה ט' בתיכון בבאר שבע. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אילו".

בעקבות עופרת יצוקה החלה העירייה במסע לשיפור המוכנות למצב חירום. המקלטים הציבוריים, שרובם לא היו פתוחים ולא היו בהם חשמל ומים, הוכנו ואובזרו. היום, הוא אומר, 256 המקלטים הציבוריים ברחבי העיר פתוחים ומוכנים לשימוש. מערכת הכריזה שופרה. האזעקות נשמעות היטב בכל רחבי העיר, ובמוסדות ציבוריים, נוסף על אזעקות, יש מערכת כריזה שזועקת "צבע אדום" בכל שיגור מהרצועה.

"אני לא מוכן להיות שדרות, ששם יורים ויורים והכל בסדר, ממשיכים כרגיל", הוא אומר. "אני רוצה רק דבר אחד: להגן על התושבים. עיקר המאמץ שלי זה להרגיע אותם. לתת להם מילה טובה והרגשת ביטחון, ולהדגיש שוב את הוראות הבטיחות. העיר מתוקתקת, כולם יודעים את העבודה. אם זה מרכז דחק לאנשים פגועי הלם, אם אלה מרכזי הפעלה בחירום למוסדות חיוניים, למשל המשטרה או בית החולים סורוקה, אם זה אגף ההנדסה והתחזוקה, שנכנסים לפעולה כשטיל נופל במקום מסוים. לתקן ולתחזק, כדי שהציבור יראה שרגע אחר כך אין שום דבר. אנחנו בשליטה, גם אם חוטפים, וגם אם יהיה משהו דרמטי, חלילה.

"התושבים צריכים להבין שהם חלק מהמשימה הלאומית. לעורף יש את התפקיד החשוב ביותר במערכה מסוג זה. מי שצריכים לעמוד באומץ ובנחישות ולגלות איפוק הם התושבים. הרי הם אלה שנפגעים. זה מה שנותן לדרג המדיני ולדרג הצבאי אורך נשימה".

עם מי אתה מתייעץ כשאתה מקבל החלטות גורליות כאלו-

"בתחום האזרחי, ראש העיר מקבל את ההחלטות. אבל בימים כאלה, כשמדובר במצב חירום, פיקוד העורף בעצמו הודיע שאין לימודים ואין התקהלות של יותר מ-100 איש וכדומה. לי מותר רק להחמיר את ההנחיות. יש ישיבות קבועות עם נציגי פיקוד העורף, ובמקרים חמורים ודחופים אני מרים טלפון לאלוף הפיקוד טל רוסו".

מרכז הקניות כמעט ריק

יום שישי, רבע לשמונה בבוקר. אחרי לילה של שקט, שוב אזעקה. דנילוביץ' כבר בחדר המצב הממוגן בעירייה. זה יום שבו העירייה בדרך כלל לא עובדת, אבל עכשיו כל ראשי המחלקות כאן להערכת מצב. דנילוביץ' שוב מתראיין לרשתות הטלוויזיה ומארח את יו"ר מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ'.

אם זה היה יום שישי רגיל, הוא היה הולך לרוץ בחדר הכושר ולעשות קניות בסופר, לעצמו ולאביו. אבל עכשיו שעת חירום, ורוביק יוצא איתנו לסיבוב בעיר. התושבים לוחצים את ידו, מחייכים, מישהו מנצל את ההזדמנות לבקש עזרה בעניין פרטי. רוביק מתנצל שהוא לא יכול לעזור כרגע, אבל מבטיח שיבדוק.

מרכז הקניות "השדרה השביעית" כמעט ריק. לא כל החנויות נפתחו, ובאלו שנפתחו אנחנו רואים מפתחות במנעולי הדלתות: במקרה של אזעקה, הבעלים נועלים ורצים למרחב המוגן בקניון. בבית הקפה היחיד שפתוח בקניון יושבות רונית ועקנין, נטלי אוחנה ומלין זיו, שעובדות בחנויות בקניון. הן אומרות שההופעות הרבות של דנילוביץ' בתקשורת מרגיעות אותן.

"אין עליך, איך ידעת לבטל לימודים ואז הטיל הגיע בדיוק בבוקר", הן צוחקות. אחת מהן מבקשת שידבר עם חברה שלהן, שנמצאת בחודשי הריון מתקדמים ולחוצה מהמצב. "ממה את חוששת-" שואל אותה דנילוביץ'. "האמת היא שבעיקר מהרעש של האזעקה", אומרת ההריונית, צהלה דהן. "זה מלחיץ נורא. אולי תעשו אותו כמו מנגינה של אוטו גלידה-" היא מחייכת. "יש לי את המשפחה שלי בבית, את ההורים שלי בשכונת רמב"ם, ואני דואגת לכולם".

דנילוביץ' אומר לה שגם הוא דואג לאבא שלו, שגר בשכונה ו' החדשה, ולאחיו שגרים בעיר. "יכול להיות שזה ייקח קצת יותר זמן מהרגיל, אבל זה מספיק חשוב כדי שייגמר לתמיד".

מדלגים לעוד קניון. החניה כמעט ריקה. "תביני, בימי שישי אין מה לנסות להיכנס לכאן עם אוטו מרוב שמלא. מצד אחד אני שמח, כי זה אומר שאנשים ממושמעים ומעדיפים להישאר במקומות ממוגנים. מצד שני, חבל לי שאנשים לא יכולים להסתובב בחופשיות ולעשות את הקניות לשישי או לבלות קצת כשהילדים בבית הספר".

בבית הקפה הסמוך יושבים כמה אנשים. פולינה ותהילה, שתיהן בנות 32 מבאר שבע, יצאו לשתות קפה "כדי לנקות קצת את הראש". הן שמחות לראות את ראש העיר ותוהות מתי זה ייגמר. תהילה מספרת שבאחד הלילות, כשהאזעקה פילחה את הלילה, בנה בן השנתיים וחצי התרומם במיטתו, ובעיניים עצומות מילמל: "לא להיבהל, כולם, לא צריך להיבהל", וחזר לישון. מציאות של פעוט קטן, שמצטט את דברי הגננת גם מתוך שינה. דנילוביץ' חוזר על אותן המילים בדיוק.

אחר הצהריים דנילוביץ' נוסע לאביו, ואני יוצאת בדרך חזרה למרכז. בדיוק ביציאה מהחניה שוב אזעקה, ואני חוזרת לבניין העירייה, עם כמה תושבים שעצרו בצד הדרך. אני מצלצלת לדנילוביץ'. הוא מספר לי שיצא עם אביו לחדר המדרגות. אני תוהה אם העובדה שגם לאביו של ראש העיר אין ממ"ד בבית מרגיעה קצת את התושבים שגם להם אין. שהם לא לבד בעניין. הדיווחים שמגיעים לעירייה מדברים על פגיעה ישירה בבית בעיר, רקטה אחת שכיפת ברזל לא הצליחה ליירט.

כשאנחנו בדרך למרכז אני שוב מצלצלת אליו. "שמעת-" הוא אומר לי, "יש אזעקה בתל אביב".

batchene@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר