אבא מת? אבל אני מצייר!

את הציור שציירתי באותו בוקר מוזר אני לא אשכח לעולם. בעצם קצת שכחתי, אבל לא את הצבעים. הצבעים שהכי אהבתי בעולם. צהוב וירוק, כהים וחזקים.

בחוץ השתוללה המלחמה. גם בפנים. המלחמה הפרטית שלי. "תצטרך ללמוד להסתדר בגן, איתיוש. אין ברירה", אמא אמרה, "אני לא אוכל לעשות את זה במקומך". הגעתי לגן שושנה לפני חודש וחצי. אחרי ארבע שנים באותה חממה, עם אותה גננת ואותם עשרה ילדים, פתאום גן ענק בלב הכרך עם שושנה ועוד 34 ילדים.

באותו בוקר הגיע הניצחון הראשון שלי. שושנה הוציאה שולחנות לחצר, וכולנו ישבנו בשמש וציירנו. במבט לאחור, זה היה די סוריאליסטי. כל האבות נלחמים רחוק רחוק במדבר ובהר ובים ובאוויר, ואנחנו, בין הקרוסלות וסוסי העץ, מציירים בצהוב ובירוק.

לידי ישב ילד שחרחר וצייר בריכוז. עם הטוש הצהוב ביד ניסיתי גם אני לצייר, אבל רוב הזמן פזלתי לכיוונו. איזה יופי הוא עושה עם הסגול שלו - הירהרתי, ופתחתי את פי להגיד משהו. לא יצא לי. המשכתי לבהות בדף שלי, אוחז בחוזקה בצהוב. העיניים שוב נמשכו אליו. איזה יופי הוא עושה עם הסגול שלו! - שוב חשבתי. פתחתי את הפה עוד פעם, ושוב לא יצא כלום. הוא הציץ אלי. נו כבר, איתיצ'וק, כעסתי על עצמי, אתה לא רוצה לשתוק כל השנה, נכון?!

איזה יופי אתה עושה עם הסגול שלך, מילמלתי. "מה?" הוא חייך. אוף! צריך יותר בקול! אמרתי לעצמי. איזה יופי אתה עושה עם הסגול שלך, אמרתי לו בפנים אדומות.

"זה הצבע שאני הכי אוהב בעולם", הוא אמר.

אני צהוב וירוק.

"אני גם. אבל הכי - סגול!"

גם אני סגול. אבל הכי - צהוב וירוק.

"אני מצייר טנק", הוא אמר.

אני דשא במדבר, המצאתי מהר.

הוא חייך וגם אני.

שושנה התקרבה אלינו.

שושנה, אני מדבר עם הילד הזה - ניסיתי להגיד, אבל התביישתי.

"איתיוש, אני צריכה שתבוא איתי רגע", ביקשה בקול כבוש.

אבל אני מצייר עם הילד - רציתי לומר. שושנה המתינה. קמתי. הסתכלתי שוב על הצהוב והירוק והסגול. תכף אני חוזר, הבטחתי לילד, אבל אני חושב שהוא לא שמע.

ראית, שושנה, אני מדבר! חשבתי לומר לה. פתאום הרגשתי כל כך אמיץ. הרמתי את הסנטר והראש בלי חשש כמעט. את ואמא יכולות להפסיק לדאוג! רציתי להגיד לה, אבל לא העזתי.

היא נראתה מוטרדת. אפילו כועסת. בכלל לא חייכה. שושנה תמיד מחייכת. ניסיתי לחשוב אם עשיתי משהו רע.

מרחוק, בכניסה לגן, ראיתי את אמא. מה היא עושה כאן, חשבתי, עכשיו רק בוקר. העיניים שלה היו אדומות וגם היא לא חייכה. למה אמא כל כך עצובה, חשבתי. מה עשיתי?

אמא, יש לי חבר חדש! אמרתי וידעתי שזה יעודד אותה.

"איתיצ'וק, אני צריכה שתבוא איתי", אמא סירבה להתעודד.

אנחנו מציירים יחד!

"יופי! אני רוצה לדבר איתך רגע".

הוא הכי אוהב סגול.

"יופי איתיצ'וק! אתה יכול לבוא איתי רגע?"

הוא יראה לי איך מציירים טנק, התעקשתי.

"איתי!" אמא קצת צעקה. נבהלתי. "אני צריכה שתבוא איתי הביתה".

אבל אני מצייר בחצר ויש לי חבר!

"איתיצ'וק, אבא מת". הפנים שלה הסתכלו על האדמה. "אנחנו צריכים ללכת הביתה".

אבל אני באמצע, אמא.

"איתיוש, אבא מת. זה חשוב. אנחנו צריכים ללכת הביתה".

אבל אני מצייר, אמא, עם חבר, זה חשוב גם, אמא - ניסיתי בכל זאת. אולי היא תבין ותחזור אחר הצהריים, כמו כל ההורים.

"איתיצ'וק, יש כבר המון אנשים בבית..." היא שוב התחילה.

אוף, אמא! קטעתי אותה, את לא מבינה. אני עשיתי מה שאמרת לי ודיברתי עם ילד ועכשיו הוא חבר שלי והוא רוצה להראות לי איך מציירים טנק. הוא הכי אוהב סגול. ואם נלך הביתה הוא כבר לא יהיה חבר שלי.

הרגשתי שהפנים שלי חמות, בכלל לא רציתי הביתה. סוף סוף התחיל להיות לי כיף בגן החדש.

אמא התכופפה אלי וחיבקה אותי. הדמעות שלה הרטיבו את הלחי שלי. התרחקתי.

"זה יצטרך לחכות לפעם אחרת, איתיצ'וק", אמרה בקול שקט ואני הבנתי שכבר אין מה להתווכח. גם לא רציתי שתבכה שוב.

אמא לקחה את התיק ואמרה משהו לשושנה. הן התחבקו.

לפני שיצאנו הצצתי אל החבר החדש שלי. הוא שוב חייך אלי. הידיים שלו היו סגולות. הסתכלתי על הדף שלי. ראיתי מרחוק את הצהוב והירוק. רציתי לחזור, רק עוד לרגע אחד קטן, לראות את הצבעים מקרוב, אבל אמא כבר היתה בפתח הגן, מזרזת אותי במבטה.

הלכתי לצידה, היא חיבקה אותי חזק ושוב נרטבתי קצת.

הצצתי פעם אחרונה לאחור. ראיתי סגול וצהוב וירוק מתערבבים במרחק ולאט לאט נעלמים.

אביו של איתי, סמל אילן אבני ז"ל, נהרג ב־22 באוקטובר 1973 מפגיעה ישירה של פגז בטנק שלו בחזית המצרית,

ליד האגם המר. הוא היה בן 30 במותו, והותיר אחריו אישה ושני בנים, הורים, שני אחים ואחות