כל ישראל מתנדבים

לא ייאמן כי יסופר, הזהירו גם אותי ולא האמנתי. גם אני הופתעתי כאשר פרצה המלחמה, למרות שקיבלתי אזהרה מידיד בשגרירות זרה בקהיר. היכרותי עם האיש - מהימים שבהם כיהנו שנינו בקופנהאגן. מאוחר יותר הוא יצא לקהיר ואילו אני חזרתי ארצה; מאז התכתבנו בקביעות באמצעות הדואר הדיפלומטי.

בסתיו 1973 העביר לי אותו ידיד מכתב שבו נכתב במפורש כי בפני ממשלת מצרים עומדות שתי אפשרויות: הראשונה - שישראל תיכנס עימה למו"מ לשלום. השנייה - שמצרים תתקוף. העברתי את המכתב למשרד החוץ ולאמ"ן, אלה וגם אלה הציעו לי לכתוב לידידי כי המצרים משטים בו ואל לו להיכנס לבהלה. לימים פגשתי את האיש בלונדון והוא אמר לי כי כאשר שלח לי את המכתב בסוף אותו קיץ, היה ברור לו כשמש שהמצרים אכן עומדים לתקוף.

*   *   *

מלחמות גורמות אובדן חיי אדם והרס, ומביאות לקידום ולשינויים בחברה. מלחמת יום כיפור גרמה לשינוי מעמדם של מתנדבים בישראל ומעמדה של המועצה להתנדבות, שקמה אך זמן קצר לפני כן. תפקידה המוצהר של המועצה היה לטפל במשפחות ובבני נוער במצוקה; במלחמה נולדו מתנדבים אחרים.

ערב "כל נדרי" הגעתי לבית ידידיי הטובים. האזעקה למחרת תפסה בהפתעה משפחה שלמה של אנשי צבא. ראשונה עזבה את הבית האחות המוסמכת, כדי להצטרף ליחידתה בחיל הרפואה. את התינוקת היא השאירה בזרועות הסבתא ואותי שלחו לקנות אוכל לתינוקת. לאחר מכן עזב אביה של התינוקת, רס"ן בקבע. נשארנו עם התינוקת, צמודים לרדיו ולטלוויזיה. לפתע עלה בדעתי כי בתור יו"ר המועצה להתנדבות, עלי לתפוס יוזמה ולדאוג למתנדבים. חשנו, חברי המועצה, כי משימות מחכות לנו. דבר ראשון עלינו להיות נגישים. בו ברגע הזמנו מבזק 12 קווים וטלמסר פתוח 24 שעות ביממה. בקשות לעזרה הגיעו מייד. איש בזק, שהתקין את הציוד במשרדנו הקטן בלב תל אביב, קלט קריאה לעזרה של קשיש שנשאר ללא תרופות, הוא נזעק לעזרתו והמשיך לטפל בו עד סוף המלחמה.

בתוך ההלם וההמולה גילינו כי שירותי הרווחה אינם ערוכים להגיש סיוע לאוכלוסייה. הגברים גויסו לצבא, ועובדות הרווחה, המורות והמטפלות לא הגיעו לעבודה כי היו שמרטפיות לילדיהן שלהן בהיות מוסדות החינוך סגורים. 

באין תיירים, התייצבו מורי הדרך שאותם שלחנו לזקנים ולנכים במקלטים. שופטים שנותרו ללא מעש התנדבו ברצון לסייע לקציני הערים העמוסים. עולים חדשים, שהתביישו בסימון המיוחד על מכוניותיהם שנקנו ללא מכס, התנדבו להסיע אנשים לעבודה ומשפחות לביקורי פצועים בבתי חולים. 

נשים רבות, שנשארו לבדן עקב גיוס בעליהן, נאלצו להתמודד עם בעיות שבהן לא היו מורגלות. חלקן אפילו לא קמו ממיטותיהן; תלמידי תיכון מילאו תפקיד מפתיע כשהתגייסו במרץ, בתושייה ובהעזה לעזרתן. הן נעזרו בהם אפילו כדי לגבות את התשלומים שהגיעו עבורן לבנק, מקום שמעולם לא ביקרו בו.

כל יום הביא משהו חדש. בבילינסון בישלו כמות כפולה מהרגיל כדי להאכיל גם את המתנדבים. ההנהלה הזעיקה אותנו לעשות סדר בבלאגן. ערכנו רשימות והכינונו מדבקות "מתנדב/ת", גם עבור הנהגים. המדבקות היו לאות כבוד ולמזכרות. גם מתנדב עם טרנזיסטור היה לסמל. לא היו אז טלפונים ניידים. מתנדבים רבים קלטו הודעות מהחזית והעבירו מסרים לבני משפחה ובחזרה.

התברר לנו, מעל לכל ספק, כי ההתנדבות היא ביטוי חשוב של סולידריות בשיגרה ובחירום. נהג מתנדב המסיע משפחת פצוע עדיף על נהג שכיר - כי המתנדב מעורב, משוחח, מדובב. המתנדבות שבאו לשמור על המאושפזים בבתי חולים גרמו גם לחולים וגם לעצמן רוגע. מתנדב חרד פחות ומרגיע את הסביבה. את הפרק הזה בתולדות ההתנדבות למדנו שוב ושוב בכל המלחמות שבאו עלינו מאז, בארבעים השנים הבאות. כאשר עורף הופך לחזית, מתנדבים הופכים לחלק חשוב ממערך ההגנה והניצחון על האויב.

לא זו בלבד שמתנדבים ממלאים תפקידים חיוניים, הם מביעים סולידריות המחזקת את עמידת אוכלוסיית העורף, וחוסנה משמש ערובה לניצחון. תנו כבוד למתנדבים בחירום.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו