האחות והחצוצרן המזוקן

6 באוקטובר 1973, יום הכיפורים תשל"ד, השעה 10:45 בבוקר. טלפון ממפקדת הגדוד: "הישאר בבית, בתוך שעה באים לאסוף אותך".

קפצתי לטרנטה, לבית ההורים, לקחת את התרמיל מהבוידם. כשחזרתי, כבר חיכו שניים מהגדוד ברכב למטה. בדילוגים, שתיים־שתיים, על המדרגות למעלה, עולים על ב', פרידה קצרה מהאישה, חיבוק ונשיקה לכל ילד, עוד נפנוף לשלום במדרגות, והופ, אנחנו בדרך.

צריך לאסוף חייל נוסף בדרך אבא הלל ברמת גן.

ברכב הקטן דחוסים ארבעה אנשים בני כ־30, שיודעים כבר משהו על קרבות. ופתאום - בפינת רחוב רש"י, נערה קטנטונת, בת 18, אולי 19, באמצע, ממש באמצע הכביש הריק, מנופפת ידיים מעל לראש.

אין מקום ברכב הקטן, אך בכל זאת עוצרים: מה קרה?

"אני אחות! אתם במקרה לצפון?"

כן!

"לאן?"

כנראה לרמת הגולן.

"בבקשה, קחו אותי איתכם..."

מישהו קרא לך?

"לא!"

אז מה פתאום?

"בטוח צריכים כמוני שם".

עד היום כולי צמרמורת, בכל פעם שהמילים צפות ועולות.

* * *

קראו לו אז "הקו הסגול", קו וירטואלי בשטח טרשים ואבני בזלת, שהשתרך מדרום לצפון, ומצפון לדרום. זה היה קו הפסקת האש ברמת הגולן מאז מלחמת ששת הימים, ועל המפות הצבאיות הוא סומן - איך לא - בסגול.

באותם ימים, כל מה שהיה ממזרח לקו הסגול בצפון הרמה נחשב למובלעת שהיתה בשליטת צה"ל - ואשר מעבר לה נהדפו הסורים.

שרידי גדר חלודה ורעועה עוד נראו פה ושם, בעיקר בצומתי דרכים משובשות שהובילו בעבר לדמשק. משובשת כזו היתה הדרך שעליה הורשה רק"ם צה"לי להיכנס למובלעת באותם הימים. שוטרי המשטרה הצבאית עמדו בכניסה, והוצב שם שלט: "אזור קרבות ברמת סיכון גבוהה".

היה שם קשיש, ששיבה זרקה בזקנקנו הצרפתי, מכנסי חאקי קצרים, גרבי חאקי ארוכים מתוחים עד מתחת לברכיו, חולצה באותו צבע, ומשקפיים דקי מסגרת לאפו. דמותו הזכירה במעט את יצחק שדה.

בגילו המופלג כבר לא נותרו בו כישורים פיזיים לנדב למאמץ המלחמה, אולם הוא מצא את דרכו לתרום. היתה לו חצוצרה. וכך, עם כל רכב שחלף על פני המחסום בדרך אל התופת, עלה האיש על תלולית עפר קטנה, והשמיע לאנשיו תרועת הצדעה. על כך נאמר: כל איש אשר ידבנו ליבו ויכולתו.

באמצע אוקטובר, 16, 17 או אולי 18 (אל תתפסו אותי בתאריך, הרי במלחמה הכל מיטשטש, ובעיקר לוחות הזמנים), המובלעת כבר היתה כמה ימים בידינו והסורים עוד במוצב החרמון, במרחק יריקה מראשינו. היו שם בעיקר כוחות שריון ותותחנים, שהחליפו עמדות מעת לעת כדי להטעות את העיניים שמתצפתות שם מלמעלה. מי שלא היה צריך להיות שם, לא היה שם.

וכך, כמו בחלום תעתועים, בינות לטנקים החולפים זה על פני זה ברעש שרשרות מחריש אוזניים על האספלט הקרוע, מופיעה מרצדס שחורה. נהג מבוגר, שערו לבן, מאחורי ההגה, ושתי נערות בגילאי העשרה, אחת חצי גופה "חשוף מתוך צריח הסאן־רוף" של הרכב, והאחרת, מחצית גופה משתרבב מתוך החלון האחורי. אלוהים, איך הגיעו לכאן... מושיטות פאקטים של סיגריות מרלבורו לידיים מושטות מצריחי הטנקים. זו תמונה שלא אשכח לעולם.

הוא עמד שם בבגדי חאקי קצרים, גרביים מתוחים עד מתחת לברכיו. דמותו הזכירה במעט את יצחק שדה.

עם כל רכב שחלף בדרך אל התופת

הוא עלה על תלולית עפר קטנה, והשמיע לאנשיו תרועת הצדעה