מעולם לא פגשתי גיבור פנים אל פנים. אדם שלא יודע פחד. שאומץ הלב והנחישות שלו, הדבקות במטרה והאמונה השלמה שלו בעצמו ובדרכו ניצבים מעל הכל. עד שפגשתי את יצחק (איציק) נגרקר.
הוא יושב מולי, גוו זקוף, שפתיו מעוקלות מעט במעין חצי חיוך תמידי, ועיניו משדרות עוצמה. לא מסגירות את שעבר עליו לפני 40 שנה, מהרגע שיצא מהבונקר בתל־סאקי ומסר עצמו לידי הסורים, ולמעשה הציל את חייהם של שלושים החיילים ששהו איתו בבונקר, שאת רובם כלל לא הכיר. שמונה חודשים היה נגרקר שבוי בסוריה ועבר עינויים קשים, פיזיים ונפשיים, עד ששוחרר, ב־6 ביוני 1974.
בן 61 ("השנה זה יוצא בדיוק ביום כיפור"), נולד בהודו ועלה ארצה עם משפחתו בגיל 11. תחילה התגוררו בבאר שבע ולאחר מכן ביבנה, שם גדל. הוא נשוי לאילנה, אהובתו מימי המלחמה, שחיכתה לו בזמן שהיה בשבי ונישאה לו אחריה. הוא אב לארבעה בנים - יואב (38), יוגב (34), תומר (28) ושגיב (24), וסב לארבעה נכדים. "בני הבכור נקרא על שם מפקדי הנערץ יואב יקיר ז"ל. כשהוא נהרג נדרתי שאם אצא בשלום מהמלחמה, אתחתן ואקרא לבני הבכור על שמו, שתמיד יזכיר לי איזה אדם נערץ הוא היה".
יצחק ואילנה גרים בקצרין. "עוד לפני המלחמה, בסדיר, כשהיינו נשארים בכוננויות בבסיס בשבתות, היינו לוקחים את מכשירי הקשר על הגב ויוצאים לטייל בין נחלי הגולן. אמרתי לעצמי שאני רוצה להתגורר בגולן. זאת היתה השאיפה הכי גדולה שלי. אבל התחתנתי עם בחורה מדימונה, וגרנו יחד ביבנה. רק אחרי חמש שנים הצלחתי לשכנע אותה לעבור לגולן, אחרי שטירטרתי לה במוח יום ולילה. יום אחד היא אמרה לי: 'טוב, בסדר, רק תעזוב אותי בשקט'. כבר 30 שנה אני כאן", הוא אומר בגאווה.
הוא מדבר בטון ענייני ורגוע, אבל מדי פעם משתנה הנימה והופכת למבודחת, מבט שובבי ניצת בעיניו והוא מספר בדיחה, אולי כדי לרכך קצת את האווירה, ואולי הוא פשוט אדם כזה, שלמרות שעברו מלווה אותו יום־יום ("הדרך שלי לעבודה היתה עוברת בתל־סאקי"), הוא זוכר גם שהחיים ממשיכים.
***
בן 21 היה אז, חצי שנה לפני השחרור, טען־קשר בגדוד 74 של חטיבת השריון 188, שתפסה קו בצפון הרמה, מתחת לתל פארס. במשך כיממה נלחמו הוא וחבריו, מעטים מול רבים, כשהתחמושת הולכת ואוזלת ואין סיוע באופק, מנסים לעצור נגד כל הסיכויים את התקדמות הסורים. פעמיים במהלך אותה יממה ניצל ממוות בטוח: תחילה, כשרץ תחת מטחי אש לקחת פגזים מטנק שיצא מכלל שימוש, תוך כדי שהוא נאלץ להתפלש בגופות חבריו שנהרגו בתוך הטנק כדי למצוא מסתור מהירי המשתולל מעל ראשו; ואחר כך, כשהתנדב לקפוץ מהטנק כדי להושיט עזרה לחייל אלמוני ששכב פצוע לאחר שנורה בבטנו, מעיו שפוכים וידו כמעט קרועה מגופו. נגרקר חבש אותו בשטח פתוח, בעת ששיירה של עשרה טנקים סוריים חולפת במרחק מאות מטרים ספורים מהם, והם חשופים, ללא כל מחסה ("לכל חמשת האחים שלי יש רעמת שיער שופעת על הראש, אני היחיד שיש לו קרחת, בגלל אותה שיירת טנקים", הוא צוחק).
כשקיבלו נגרקר וחבריו פקודה לעלות אל הבונקר בתל־סאקי כדי לחבור לחיילים ששהו שם, הוא התנגד. "רציתי להמשיך להילחם מתוך הטנק שלי. העדפתי להיהרג בטנק מאשר בתוך הבונקר כמו עכבר". לבסוף הצטרף לכוח. בבונקר הצר, שמידותיו כ־3x3 מטרים, הם מצאו כ־30 חיילים מחטיבת הנח"ל, ושני חיילים נוספים שמרו בחוץ.
"פתאום היה פיצוץ, ובבונקר עלה ענן עשן, כתוצאה מרימון שנזרק פנימה. כולם נשכבו על הרצפה, ואני היחיד שנשאר לעמוד. הייתי מבולבל ולא ידעתי מה לעשות. באותו רגע לא הרגשתי אבל מהפיצוץ הקרסול שלי התרסק וחטפתי רסיס לתוך העין. חיכיתי להוראות, ופתאום שמעתי את סגן מנחם אנסבכר, מפקד התצפיתנים הפצוע, שהיה הקצין היחיד בבונקר ולכן גם קיבל את ההחלטות, אומר: 'חבר'ה, מי שיכול לצאת החוצה, שייצא ויגיד לסורים שאנחנו נכנעים'. היחיד שעמד זה אני, וידעתי שאם אתעכב, הסורים ישחילו פנימה עוד רימונים. אז הורדתי מעלי את מעט התחמושת שהיתה עלי - הנשק שלי ושישה רימונים - ויצאתי בידיים מורמות.
"עקפתי את הנגמ"ש שעמד בפתח הבונקר, ממול היו סלעים, ולא ראיתי את החיילים הסורים, אז צעקתי להם: 'איפה אתם? איפה אתם?' פתאום צצו מולי שני חיילים סורים, וחיילים נוספים חיפו עליהם מאחורי הסלעים. חייל אחד עמד במרחק 6-5 מטרים ממני, מכוון אלי את הנשק, וחייל שני במרחק 10 מטרים. ראיתי שהחייל שעמד קרוב אלי היה מפוחד, הוא גילגל עיניים לכל כיוון, כאילו חיפש איזה מארב שאני מכין לו, והנשק שלו רועד בידיים. פתאום היפנה אלי את המבט ועשה לי תנועה עם היד להתקרב. עמדתי קרוב מאוד אליו ולא היה לי יותר לאן להתקרב. הבנתי שהוא מפוחד.
"הסתכלתי על האצבע שלו, שהיתה על ההדק של הקלצ'ניקוב, וראיתי שהיא מתחילה לזוז, לסחוט את ההדק. מייד הזזתי את חצי הגוף העליון שלי שמאלה, והצרור עבר בדיוק במקום שעמדתי, ופגע בנגמ"ש. גם החייל השני ירה אלי, הזזתי את חצי הגוף העליון לאחור, והקליעים עברו לי מול הפרצוף. האינסטינקטים שלי היו די חדים, וככה הצלחתי להתחמק מהם. הם המשיכו לירות, אז רצתי להסתתר מאחורי הנגמ"ש, ונעמדתי בין הנגמ"ש לפתח של הבונקר. המתנתי שהם יפסיקו לירות, ולא העזתי להיכנס חזרה לתוך הבונקר, כי ידעתי שאם אני אכנס לתוך הבונקר, הם יזרקו פנימה רימונים ויחסלו את כל החבר'ה שבפנים, וגם אותי איתם.
"כשהפסיקו את הירי יצאתי מהמסתור ונעמדתי מול אותו חייל סורי, הקלצ'ניקוב שלו עדיין היה מכוון אלי, ובתנועות ידיים הוא שאל אותי כמה אנשים יש בתוך הבונקר. לא ידעתי ערבית, ולא יכולתי לסמן לו בתנועות ידיים שיש בפנים 30 חיילים, בפרט שהם פצועים. גם לא רציתי, כי הייתי בטוח שהם לא ייקחו 30 חיילים לשבי. אני ראיתי אותם ב־100 קרבות, ולמדתי שהם קודם כל יורים ורק אחר כך שואלים שאלות. לכן ניסיתי לחשוב בראש על איזשהו מספר הגיוני, והמספר היחיד שעלה לי בראש היה ארבע - זה המספר שהיה לי בדם: מספר האנשים בצוות טנק. אמרתי להם: 'תלאתה - חלאס ('שלושה נהרגו'). אחד - אני'. אני לא יודע אם הם האמינו לי או לא, אבל באותו רגע הם סימנו לי לרדת איתם למטה אל מתחת לתל ולקחו אותי בשבי".
אם היית יכול לחזור אחורה, אתה חושב שהיית מתנהג אותו דבר? היית יוצא מהבונקר?
"כן. אני טיפוס כזה שאכפת לו, שמתנדב לכל דבר. קופץ ראשון. אני לא יכול להתעלם משום דבר. במבחני דינמיקה שעשו לי בעבודה, יצא שאני טיפוס שמנהל את העניינים. במלחמה עשיתי את מה שהיה צריך".
* * *
משפחתו של נגרקר לא ידעה מה עלה בגורלו, אבל אביו ז"ל סיפר שידע בבטחה שהוא לא נהרג. "כשאבא שלי משה היה הולך ברחוב ביבנה, אנשים שהיו פוגשים אותו היו אומרים לו: 'אנחנו משתתפים בצערך'. אבל הוא האמין שאני חי, ומכיוון שנקראתי על שם יצחק אבינו, היה אומר להם: 'עקדה שנייה לא תהיה, הבן שלי חי'". ואכן, לאחר כשבועיים התפרסמה תמונה של כמה מהשבויים בעיתון "ג'רוזלם פוסט", ואביו של יצחק זיהה את בנו, אף על פי שגידל זקן עבות בשבי. "מכיוון ששנתיים לפני כן אמא שלי נפטרה, אז גם בזמן השבעה לא התגלחתי, וככה הוא זיהה אותי בקלות".
איך קיבלו אתכם בצבא כשחזרתם מהשבי?
"החוקר של השב"כ אמר לי: 'אתם בושה למדינת ישראל, שלא נלחמתם עד הכדור האחרון'. אבל אני לא התביישתי. בהתחלה אולי כן, כשנפלתי בשבי, וחשבתי לעצמי שזה לא כבוד גדול. היה עדיף לי למות מאשר ליפול בשבי. הייתי בטוח שכל האחרים בבונקר נהרגו, ושאני נשארתי לבד. כשעברנו עם הנגמ"ש הסורי דרך זירת הקרב, וראיתי באור יום את תוצאות הלחימה מהלילה, את כל הטנקים הסוריים מפויחים ואת מאות החיילים הסורים ששכבו גוססים, הרגשתי קצת גאווה. אמרתי לעצמי, 'לפחות עשיתי משהו'.
"מצד שני, אני יכול להבין את חוקר השב"כ. צה"ל התנהל אז לפי המיתוס של אורי אילן, שהתאבד בשבי הסורי ב־1955 והשאיר פתק בבגדים שלו שבו כתב: 'לא בגדתי'. אני בשלב הזה בכלל הייתי אפאתי, לא עניין אותי מה שהוא אומר, כי הייתי מוטרד שאצטרך לפגוש את המשפחות של החברים שלי, שחשבתי שכולם נהרגו בגללי. אחר כך, כשראיתי אותם והבנתי שהם בחיים, ושאני הצלתי את החיים של החברים שלי, אמרתי לעצמי: 'זהו, אני את שלי עשיתי. עכשיו שיגידו כמה שבא להם שאני בוגד, שהייתי צריך להילחם, שהייתי צריך לחזור בארון מתים. שיגידו מה שהם רוצים. אני את המקסימום שנדרש ממני - עשיתי'. הייתי גאה. גם בלמתי את החטיבה הסורית בקו הבלימה הראשון, וגם הצלתי את החבר'ה שלי, וגם ניצלתי כמה וכמה פעמים ממוות, וגם חבשתי חייל בשדה הקרב בשטח פתוח תחת אש. לא נרתעתי מכלום. מה שיכולתי לעשות עשיתי, כך שאף אחד לא יכול להגיד לי 'בוגד' ולא שום דבר. המצפון שלי נקי".
דיברת בחקירות שלך בשבי?
"לא סיפרתי כלום כי לא ידעתי כמעט כלום, אבל יכול להיות שאם הייתי יודע הייתי מדבר, כי העינויים היו קשים מנשוא, לא היה אפשר לעמוד בהם".
ואז לקחו אותך למתקן החקירות בזכרון יעקב.
"כן, שבוע לאחר שחזרתי. שהיתי שם שבועיים, והמזל הוא שפגשתי שם את כל החבר'ה מהשבי. במשך הזמן גם קיבלנו טיפול רפואי, אבל לא נפגשנו עם פסיכולוגים. מה שכן, ייאמר לזכות משרד הביטחון שדאגו לנו לתעסוקה. עשו לנו מבחנים, ואני נמצאתי מתאים לעבודה בתחום הטכני, בבקרת איכות תעופתית. נשלחתי ללימודים, אבל הראש שלי לא היה בלימודים, הוא עדיין היה בשבי. משרד הביטחון תמך בי עד שסיימתי את הלימודים ויצאתי לעבוד במפעל. כשעברנו לרמת הגולן עבדתי בתעשיות גולן, מפעל של התעשייה האווירית. מבחינת ההכרה בנכות נפשית, עד 1998 מדינת ישראל הזניחה אותנו, כי היינו 'בושה לעם ישראל'".
מה קרה ב־98' שגרם לשינוי בגישה?
"חלק מהחבר'ה שלי התחילו להתמוטט ואושפזו במחלקות לבריאות הנפש. אחד החבר'ה שלח לאיציק מרדכי, שהיה אז שר הביטחון, מכתב מרגש מאוד שבו כתב לו: 'עד מתי תמשיכו להתעלם מאיתנו? עד מתי אתם רוצים שנתבייש? בסדר, התביישנו, אבל עכשיו אנחנו מתמוטטים'. מרדכי לקח את העניינים לידיים ונתן הוראה מפורשת למשרד הביטחון לטפל בנו ולאפשר לנו פגישות עם פסיכולוגים. אבל אני לא ידעתי מזה. נודע לי על כך רק אחרי שנתיים, כשפניתי לרופא של אגף השיקום בקשר לפציעה ברגל, שהיתה לי עוד מהבונקר. הרופא אמר לי שאני זכאי לפסיכולוג ושאמלא טופס הצהרה על פוסט טראומה, אבל לא רציתי, כי פחדתי שיסלקו אותי מהעבודה בגלל זה. גם לא חשבתי שאני צריך את הפגישות עם הפסיכולוגים, חשבתי שאני סופרמן. אבל אחרי שהתחלתי לעבור טיפולים פסיכולוגיים, הבנתי שנפגעתי ושזה גרם לי לעשות טעויות במשך השנים. ב־98' גם הוקמה עמותת 'ערים בלילה' שמטפלת בפדויי שבי, וגם היא הביאה לשינוי בגישה של המדינה. ראית איך התייחסו לגלעד שליט? הרמטכ"ל הצדיע לו. לנו אמרו שאנחנו בושה לעם ישראל".
* * *
הפעם הראשונה שהוא יצא מהלם השבי היתה ארבעה חודשים וחצי אחרי שובו לארץ. "מדריכים מהמתנ"ס של יבנה באו לאחים שלי, כי הם פחדו לגשת ישירות אלי, ושאלו אותם אם אסכים לספר את הסיפור שלי. קצת חששתי, כי אני לא יודע לספר סיפורים. אמרתי להם שיכינו שאלות, אני אענה להם, ואחר כך שיעבירו את הסיפור הלאה. עשינו פגישת הכנה. הגעתי למתנ"ס, היו שם 300 איש בקהל. נבהלתי, לא האמנתי שאצליח לדבר מול כל כך הרבה אנשים. ואז המדריכים העבירו את הסיפור שלי מהתשובות שנתתי להם בפגישת
ההכנה, והתחילו לשאול אותי שאלות מהקהל. שאלה ראשונה עניתי, ואחר כך שאלה שנייה, שלישית, רביעית. הספיקו לשאול אותי חמש שאלות - וזהו. את השישית כבר לא היה צריך לשאול, הסיפור זרם ממני והתחלתי לשפוך הכל. דיברתי במשך ארבע שעות וחצי. זאת היתה הפעם הראשונה ששפכתי את כל הסיפור. מאז אני מתנדב במפקדת קצין חינוך ראשי, מזמינים אותי לספר את הסיפור של החטיבה שלי ושל השבי".
יוצא לך לשמוע עדויות לא נכונות על הקרב בתל־סאקי ועל השבי?
"כן. יש לפעמים סתירות".
קיבלת איזשהו צל"ש על התפקוד שלך בקרב?
"לא, יש עיקרון במדינת ישראל ובצה"ל - שלשבויים לא נותנים צל"ש. נדמה לי שיש יוצא דופן אחד, טייס, אבל חוץ ממנו אף אחד. אני לא כועס על זה. אני חי, זה מה שחשוב לי. גם המודעה שהחבר'ה שלי פירסמו אחרי שחזרתי על החאפלה אצל אנסבכר - זה מבחינתי מעיד שאני את שלי עשיתי. אני לא צריך שום דבר יותר מזה".
ממה אתה מפחד היום?
"קודם כל, אני לא מפחד מכלום. טריקת דלתות עדיין מטרידה אותי, מזכירה לי את דלתות הפלדה הכבדות בכלא הסורי. חוץ מזה אני מפחד רק ממה שקורה במדינה. אני לא שקט. מתחילים ומפסיקים מלחמה מתוך הפקרות. לוקחים שטח, נהרגים חיילים, ואז מחזירים אותו. לפעמים אני פשוט רוצה לקחת את הפקלאות שלי וללכת, כי אין טעם. אנחנו מתמודדים נגד הטרור ונגד המדינות הערביות שרוצות לחסל אותנו. אם המצב היה הפוך - היו מחזירים לנו שטחים? אסירים? לא. אז למה אנחנו מחזירים להם רוצחים? אני מרגיש שדם חבריי נשפך סתם כך, אחרי שישראל החזירה את ה־36 ק"מ שכבשנו מתוך סוריה. לערבים ולעולם כולו צריך להיות ברור - שטח כבוש לא מוחזר. ובזה זה נגמר".
saritd@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו