מתי בפעם האחרונה טסת?
"לפני שבועיים. ובעוד שלוש שעות אני טס לפריז. זה ככה כל הזמן, והתקופה האחרונה היא אפילו יותר עמוסה. בחודש וחצי האחרונים הייתי בניו יורק, לוס אנג'לס, רומא, בודפשט ושוב בלוס אנג'לס. אחר כך טסתי ליום לישראל, חזרתי לניו יורק והיום אני טס לפריז. וזה נמשך ככה. זו תקופה מוטרפת. המזל הוא שאני אוהב לטוס. אני זוכר כילד קטן שהעניין הזה של שדה התעופה (אצלנו זה היה בן־גוריון הישן) היה אירוע. אם מישהו מהשכונה היה נוסע, כל החברים, ההורים שלי, וכל החברים של ההורים שלי היינו נכנסים למכוניות ונוסעים ללוות אותו, וגם לקבל את פני האדם שחזר. אני זוכר את זה שאני עומד עם כל החבורה של החברים של ההורים שלי בבן־גוריון ומקבל את פני אבא שלי. מבחינתי כל פעם שאני נוסע לשדה זה עדיין משהו מרגש. אני עדיין נהנה.
"יש תקופות שאין עבודה, ואז אתה יושב בבית ומתרחב קצת, ופתאום יש את התקופות שזה לא מפסיק ואתה חייב לרוץ לפה ולשם. פעם כשהגעתי ללוס אנג'לס הייתי עובד בלוס אנג'לס. אם היה צריך לצלם ברומא, היית הולך לסטודיו והיו מצלמים אותך בסוג של קולוסיאום, או שבסטודיו מצלמים את ים המלח. היום כבר אין את זה. אם אתה צריך לצלם במקום כלשהו, אתה קופץ למטוס ונוסע לשם. אלה ימים חדשים".
מתי בפעם האחרונה ביקרת בבית ילדותך?
"בפעם האחרונה הייתי שם ב־1972, כשעזבנו. צילמתי מסביב לעיר הזאת מכל כיוון אפשרי - בקרקוב, ברומניה ובהונגריה ובכל מיני מקומות שמהם זה היה מרחק לעלות על רכבת ולנסוע לשם. אבל משהו תמיד מנע ממני לעשות את המסע הזה. אני חושש להתאכזב, לגלות שזה יהיה קטן ומלוכלך ושבור ולא מה שאני זוכר. כשהייתי ילד היו לי זיכרונות טובים מהילדות בעיר הזאת, צ'רנוביץ'".
היום אתה מתגורר בסילבר לייק (לוס אנג'לס). איפה הבית מבחינתך?
"הבית זה איפה שהמשפחה, אז נכון לעכשיו זה בסילבר לייק. אנחנו נצא להרפתקה של שנה ונעבור לניו יורק בקרוב, כי הילדה הקטנה שלי, סשה, הולכת ללמוד ב־NYU. הילדה השנייה, דניאלה, תכף בוגרת ברקלי והיא גם תושבת ניו יורק. אז נעשה קפיצה לשם לשנה ונראה מה קורה, ולכן בקרוב הבית יהיה שם".
מתי בפעם האחרונה התגעגעת לישראל?
"אני מתגעגע לישראל, אבל למזלי בשנה וחצי האחרונות אני מצלם הרבה דברים ל'כאל', אז יש לי מין גיחות כאלה לארץ. אני פה וזה נחמד. ואז אני טס חזרה, אבל אני איכשהו על הקו. שאלת מה קורה לגבי צ'רנוביץ', אז הבית הוא ישראל. הבנות שלי דוברות עברית שוטפת, הן מבינות ואפילו קוראות ומבינות גם רוסית. החלטנו כשהבנות נולדו שמאיה אשתי היא הממונה על העברית ואני על הרוסית. עשינו את זה באופן מאוד שיטתי - מאיה דיברה איתן רק עברית, ואני דיברתי איתן רק רוסית. עד היום אני משתדל לדבר איתן רוסית כמה שאפשר. הן לא דוברות באופן שוטף, אבל כן יש להן את השפה".
מתי בפעם האחרונה זיהו אותך ברחוב?
"בסופר, אתמול. זה נחמד שמזהים. יש סדרה של HBO שעשיתי שנקראת 'בארי', שעלתה עונה חדשה שלה. אני חושב שמשם אנשים מזהים אותי. זו הרגשה טובה כשנותנים לך מחמאות. בארץ מכירים אותי הרבה יותר. יש משהו נוח באיזה סוג של אנונימיות. זו לא אנונימיות מוחלטת, כי כן מזהים אבל לא בצורה שמפריעה".
יש הבדל בין התגובות בארץ לתגובות במקומות אחרים?
"כן, וזה בעיניי חלק מהחן של ישראל: אנשים פה הרבה יותר ישירים, לא עושים חשבון, ישר מחבקים אותך לסלפי, לא מבקשים, לא שואלים. לא כולם, אבל הרבה. יש בזה משהו שבאיזשהו מקום אני גם מתגעגע אליו. אני אוהב את הבלתי־אמצעיות, את הסחבקיות הזאת".
מתי בפעם האחרונה קיבלת עצה טובה?
"כשעזבתי את תיאטרון גשר נסעתי להרפתקה, ללמוד בלונדון. למדתי אצל פיליפ גולייה. עכשיו, כשאהיה בפריז, אנסה לראות אותו. עשיתי אצלו קורס עם ילדים בני 18 ו־19. הייתי כבר חמור זקן בן 35. למדתי אצלו ליצנות ולהטוטנות ומשחק, וזה אחרי עשר שנים שלי בגשר ואחרי קריירה, עם משחק ב'רשימת שינדלר' ועוד. עשיתי מין אתחול והצטרפתי לבית ספר למשחק. בשלב הזה לא ידעתי אם אני רוצה להמשיך להיות שחקן. הייתי בתקופה שלא ידעתי לאן אני הולך ומה אני רוצה לעשות. חשבתי לחזור לגשר ולהתחיל לביים שם, זה מה שיבגני אריה רצה שאעשה. בתהליך העבודה עם פיליפ לא היה משפט אחד שהוא אמר לי, אלא כל ההוויה שלו אמרה לי: 'אתה שחקן, ותישאר שחקן'.
"לקח לו כמה חודשים להבין מי אני, כי באתי כשחקן בוגר אחרי הרבה זמן במערכת. לאורך חודשיים הוא כמעט לא נתן לי הערות. לכל התלמידים האחרים כן, ולי לא. ואז עלינו לתרגיל עם מסיכות, ופתאום הוא אמר: 'כולם לרדת מהבמה, מארק - תישאר'. אני נשארתי, ואז הוא התחיל לעבוד איתי. משהו כמו 20 דקות עם המסיכה הזאת. עבדנו על דמות, אבל זה יותר מדמות - זו היתה הוויה. ואז הוא אמר: 'זה אתה, מה שעכשיו ראינו זה אתה, וזה המקום שלך'".
מתי בפעם האחרונה היית על סט?
"הסט האחרון היה בישראל, לצילומים של 'כאל'. לפני זה הייתי בניו יורק, עשיתי פרק איחוד של שלושת ה־FBI (פרק ספיישל של איחוד שלוש סדרות). היה כיף. לא כל העבודות הן אותו דבר. יש עבודות שאתה מחפש ואתה חופר בדמות, מנסה לבנות משהו. פה היה לי מראש מידע: 'אנחנו רוצים גנרל רוסי רע'. ואז אקשן, רודפים אחריך, ואתה מסתובב, ואתה יורה, ואז הם תופסים אותך! אני חושב שכן יצאה שם איזו סצנה שהיה בה גם קצת עומק. כל האירוע הזה מתחיל בחתונה של הבת שלי. פתאום מגיע הצבא האמריקני ומחסל את היחידה שלי שהם אורחים בחתונה, ואני יוצא ורואה עיי חורבות ואת הבת שלי, הכלה, מתה, עם כל האורחים. אבל באופן כללי זה היה מסוג הדברים של אוקיי - אני נוסע לעבודה. הם יודעים מה הם רוצים ממני, אני יודע מה הם רוצים. הכל סבבה ואפשר לבלות".
ואיך היה על הסט של "בבילון" בברלין?
"הצילומים היו ב־2021. זו סדרה שרצה בארה"ב כבר שלוש עונות, ואנשים נורא אוהבים אותה. בכל פעם פוגשים אותי אנשים ומחמיאים לי עליה. גם אתמול דיברתי עם מישהו שעבדתי איתו על דיבוב, והוא אמר, 'דרך אגב, אני ואשתי צופים ב'בבילון'. ראינו שעשית את העונה הרביעית ואנחנו נורא מתרגשים מזה'. זה היה בברלין בתקופה של הקורונה. היה ממש מוטרף לעבוד בסטים האלה עם כל המסיכות והריחוק. העונה החדשה מתרחשת בשנות ה־30 בגרמניה. זה תפקיד של גנגסטר יהודי מניו יורק שהוא במקור מגרמניה. לי זה היה מעניין, כי המשפחה שלי מהאזור הזה, אז היתה לי מעין סגירת חשבון עם הסטודנטים הנאצים, בתור הגנגסטר היהודי. ראיתי בזה חיבור לממד האישי, שאני תמיד אוהב למצוא".
"אנשים בישראל הרבה יותר ישירים, לא עושים חשבון, ישר מחבקים אותך לסלפי, לא מבקשים, לא שואלים. אני אוהב את הבלתי־אמצעיות, את הסחבקיות הזאת"
מתי בפעם האחרונה למדת שפה חדשה?
"גרמנית דיברו בבית. זו היתה שפת האם של שני ההורים שלי ושל הסבים. צ'רנוביץ' היתה עיר אוסטרו־הונגרית, ושפת האם של רוב האנשים שם היתה גרמנית. כשאני נולדתי שמעתי גרמנית בבית. מספרים לי שעד גיל 3 או 4 גם דיברתי גרמנית. אני לא זוכר את זה. גרמנית ויידיש מאוד דומות אז היה לי קל ללמוד. רוסית ואוקראינית למדתי. ואז, כשהגענו לארץ, הגרמנית כבר נשכחה, אבל פה למדתי אנגלית, עברית וערבית. התחלתי עם הערבית בכיתה ד'. בבית הספר היסודי נתנו אפשרות לבחור בין ערבית לצרפתית, ואני זוכר את הבחירה שלי. חשבתי שיש ערבים במדינה ויש טלוויזיה בערבית שאני רואה, ואני רוצה להיות חלק מזה. הייתי עולה חדש ורציתי להיטמע. אז התחלתי ללמוד ערבית, גם בתיכון, והמשכתי. לקחתי שיעורים והתמדתי. אחרי הצבא הלכתי למכון הצרפתי ולמדתי צרפתית. אחר כך גרתי ועבדתי בפריז, אז הצרפתית שלי השתפרה".
מרשים מאוד. קל לך ללמוד שפות?
"זה משהו שמתאים לאופי שלי. אני מאוד מתודי. אני הבן אדם הזה שבכל ערב מתיישב עם מחברת ולומד. כשהתחלתי לעבוד בגרמניה לקחתי מישהי בלוס אנג'לס שאני יכול בכל פעם לקפוץ אליה ולעבור על טקסטים, או סתם לקיים איתה שיחות בגרמנית. אני תלמיד מאוד שקדן בדברים שאני אוהב. הייתי חרא של תלמיד במתמטיקה ובפיזיקה. ואני גם לא פוחד. חלק מהסוד של ללמוד שפה זה להיפטר מהפחד להיות אידיוט, להישמע מטומטם. אין לי את זה, אז אני לא חושש לקעקע שפה של אנשים אחרים תוך שאני מנסה לדבר אותה. ברגע שזה קורה, הרבה יותר קל לך ללמוד את השפה".
מתי בפעם האחרונה הרגשת שהצלחת בגדול?
"צילמתי סרט בניו יורק שנקרא 'כלים שלובים', עם פיליפ סיימור הופמן ז"ל וכריסטופר ווקן, שני אנשים שמבחינתי היו ברשימת השחקנים היותר טובים שראיתי. את רוב הסרטים שלהם ראיתי בגללם - ופתאום אני בחדר אחד איתם. שיחקנו רביעיית כלי מיתר, אז אנחנו מנגנים על כינורות אחד עם השני ומקשקשים ואחר כך יוצאים לעשן סיגריה. זאת היתה הפעם האחרונה שהרגשתי שהצלחתי. היו כמה פעמים לפני כן, אבל זאת היתה הפעם האחרונה שבה הרגשתי ש'וואו, עליתי לליגה הלאומית'".
מתי בפעם האחרונה הציעו לך הצעה מפתה?
"בקיץ אצלם סדרה גרמנית בגרמניה. בדיוק התלבטתי אתמול, הייתי צריך לקבל החלטה בין הסדרה הזאת לבין סדרה אחרת של נטפליקס שנקראת 'קליאו', שהיה בה תפקיד נחמד, אבל שתיהן היו מקבילות. אחרי התלבטות החלטתי לקחת את הסדרה השנייה, כי היא מפתה. לא מבחינה כלכלית, אלא כי הדמות שם אינה דמות של מהגר, שזה בדרך כלל מה שייתנו לי, בגלל המבטא שלי. וגם כי הנושא מאוד מעניין אותי.
"זו סדרה על משפחה יהודית גרמנית שרואים בה תהליך התפוררות של ארבעה דורות. אני מתחיל לצלם באוגוסט, אבל כבר עכשיו כמעט בכל יום אני מקדיש שש-שבע שעות לטקסטים בגרמנית, כדי שכשאגיע בסוף יולי אוכל לעשות את זה שוטף. יש בזה משהו מאוד מאתגר שמעניין אותי ונותן לי את הפוש. הדבר הזה פיתה אותי, כי יש בזה יותר עניין מבחינתי. הבנתי שאני צולל לתוך זה כי אני חייב לעשות את זה. מעניין אותי לעשות את התפקיד הזה יותר מאשר עוד גנרל רוסי".
מתי בפעם האחרונה הכרת חבר חדש?
"כשצילמתי בוונקובר את 'הרחק' עם הילארי סוואנק. היה שם בחור שקוראים לו אטו אסנדו (משחק כעת ב'הדיפלומטית', בנטפליקס), הוא שחקן שחור גבוה. התחברנו על הסט וגם גרנו באותו בניין דירות. הוא גר בניו יורק, אז בכל פעם שאני מגיע לניו יורק אנחנו שותים קפה ומקשקשים. נראה לי שנעשה את הרבה בשנה הקרובה, כשנהיה בניו יורק. הוא יהיה אחד החברים החדשים שלנו. הוא התחבר גם למשפחה וכבר נפגשנו כולנו יחד, איש מקסים ביותר".
אתה אוסף חברים מכל מקום ומצליח לשמור איתם על קשרי חברות?
"אני משתדל. אני כן אוהב חברים חדשים. מובן שאי אפשר עם כולם, אבל נגיד עם אביב (אלוש) בכל פעם שאני מגיע לארץ לשבועיים-שלושה אני מתקשר אליו ואנחנו שותים קפה ומדברים. לאורך השנים באמת במצטבר נוספו לי כמה וכמה אנשים שנכנסו למעגל החברים שלי, אף על פי שבאמת יש כל כך הרבה".
ושאלה פרובינציאלית: שניכם חיים בהוליווד - את גל גדות אתה מכיר?
"כן, לא הרבה שנים. ידענו אחד על השנייה ויש לנו חברים משותפים. לפני שנה עשינו פרויקט יחד בלונדון, והיה לנו מפגש מקסים ביותר גם על הסט וגם מעבר לסט. עשינו משהו משותף וזה היה מקסים. בפעם הראשונה שדיברנו הייתי על הסט עם בעלה ירון והוא התקשר אליה בפייסטיים. היא בדיוק התאפרה כדי להיות מכשפה בסרט 'שלגייה'. דיברנו באיפור ואז נפגשנו בערב. היא באמת משהו מיוחד, בן אדם כל כך אנושי, חם ונעים".
"בפעם הראשונה שדיברתי עם גל גדות הייתי על הסט עם בעלה ירון והוא התקשר אליה בפייסטיים. דיברנו באיפור ואז נפגשנו בערב. היא באמת משהו מיוחד, בן אדם כל כך אנושי, חם ונעים"
מתי בפעם האחרונה התגעגעת?
"בגלל האופן שבו אני עובד וחי, הגעגוע הוא חלק מאוד בסיסי בחיי. אני כל הזמן בנסיעות. לפעמים ממש ארוכות של חודשים שבהם אני לא רואה את המשפחה. זה משהו שטבוע בדנ"א של מערכות היחסים שלנו. אנחנו כל הזמן נוסעים וחוזרים, והגעגוע שם כל הזמן. עכשיו יש לי ילדה שמסיימת את ברקלי ויש לנו פייסטיים ואפשרות לראות את הבן אדם, אבל יש תקופות ארוכות שאתה לא רואה הרבה זמן ומתגעגע. הגעגוע הוא בילט־אין בדרך החיים שלנו".
מתי בפעם האחרונה חשבת על ילדותך בפרדס כץ?
"אתמול, כי אני לקראת המעבר לניו יורק. בין הנסיעות אני פורק דברים בבית, לוקח קופסאות ומעיף דברים. היה איזה ארון שנכנסתי אליו, שיש בו המון תמונות ומחברות, וכשעברתי על התמונות האלה נזכרתי בכל מיני עניינים. יש לי גם חברים מפרדס כץ וחבר ילדות שאני עדיין בתקשורת איתו באופן די קבוע. בכל כמה שבועות אנחנו מדברים, הוא גם נוסע הרבה בגלל עבודתו בהייטק. קורה שאנחנו נפגשים בספונטניות בניו יורק. היום יש כל מיני קבוצות ווטסאפ שצצות ואתה פתאום מקבל אזכורים מהעבר. זה הרבה יותר קל גם בגלל הרשתות החברתיות".
איך היה לגדול שם?
"בדיעבד, אני שמח על הילדות שלי שם. היו הרבה רגעים מאתגרים, כי הייתי מאוד שונה כשהגעתי לשם. כשהייתי בערך בכיתה ז' אותו חבר שדיברתי עליו, שגם הוא מרוסיה במקור, עזב את בית הספר ואני נשארתי האשכנזי היחיד. בהתחלה העניין הזה של ההבדל היה מאתגר, מה גם שהשכונה לא פשוטה. יש כל מיני עניינים שקשורים בפשע, אבל כבר בשנה הראשונה שלי שם היו לי חברים, וגם היתה לי את החבורה. גדלתי בשכונת עולים, שהגיעו מכל מיני מקומות. היה בזה משהו מקסים, מרחב של תרבויות שהיה לנו בתוך השכונה. בתוך החבורה שלי היינו כמה חבר'ה רוסים, גרוזינים. היה אחד בריטי שהמשפחה שלו בכלל הגיעה מהודו. והיו מרוקאים. הכל יחד היה משמש כזה, מאוד מעניין, שגם עזר לי במה שקשור לשפות. בעבודה שלי אני צריך להשתמש בהרבה שפות, ולמדתי המון שיעורים במקום הזה. בילדותי לא היו טלפונים, אנשים היו יוצאים למרפסת וצועקים. אתה שומע הורים שצועקים בספרדית, בגרוזינית, ברוסית ובערבית ולומד מזה המון".
מתי בפעם האחרונה עשית אודישן? אמרת בעבר שאתה אוהב אודישנים, זה עוד תקף?
"עכשיו קצת פחות. היום כבר מכירים אותי וכבר באים עם דברים ספציפיים. בסדרה הגרמנית שאני הולך להצטלם אליה הציעו לי בתחילה את התפקיד המרכזי. ואז, אחרי שיחה עם היוצר־מפיק של הסדרה, פתאום הם באו ואמרו: 'טוב, אנחנו רוצים להציע לך תפקיד אחר, קטן יותר, של מישהו מברית המועצות שמגיע לגרמניה'. הבנתי שרשת השידור הגרמנית קצת חוששת מעניין המבטא שלי, כי הוא אמור להיות גרמני. התקשרתי ליוצר הסדרה ואמרתי לו: 'תקשיב, זה פחות מעניין אותי לעשות עכשיו עוד פעם את הדוד מברית המועצות שמגיע לכמה סצנות. מושך אותי האתגר של לעשות את האיש הזה'. אז הוא ביקש שנעשה סצנה עם הבחורה שתשחק את אשתי, בזום. הוא לא קרא לזה אודישן, אבל רצה שנעשה את הסצנה. הבנתי שזה למעשה אודישן. עשינו את זה. הוא התקשר אלי שעה אחר כך ואמר לי: תשמע, אתה הדמות, זה אתה. זה היה האודישן האחרון שלי ועברתי אותו".
מתי בפעם האחרונה בילית עם המשפחה?
"היום אני עם מאיה אשתי וסשה הבת שלי. נהיה שוב יחד בעוד שבוע בטקס הסיום של מאיה בברקלי. זה האופן שבו אנחנו חיים, זה שאני נוסע ואז יכול להיות שאני קופץ ליום אם יש אירוע. זה היה חלק מהאופן שבו בנינו את החיים שלנו, כשהמשפחה היא במקום הראשון. אני זוכר לפני כמה שנים, כשצילמתי סדרה צרפתית בפריז, לסשה היה יום הולדת. לקחתי טיסה והגעתי ליום ההולדת, הגעתי ביום שישי וטסתי חזרה ביום שבת. והיו לי הרבה כאלה, שפשוט אני רוצה להיות כאן כשקורים דברים משמעותיים.
“מאיה היא מעצבת פנים וזה עבד לנו. הרבה שנים כולנו הצלחנו לחיות עם זה טוב. כשאני הייתי בחוץ מאיה החזיקה את כל המערכת פה, אבל גם היתה מצטרפת ונוסעת אלי, לוקחת את הבנות ומגיעה, ואז היו לנו או עשרה ימים בברלין או שבועיים בפריז וכאלה. וזה היה נחמד והתאים לנו כמשפחה. לגעגוע יש מצד אחד מחיר, אבל מצד שני יש בו גם חיובי".
הבנות הולכות בדרך שלך?
"סשה, שתכף חוגגת 18, רוצה להיות שחקנית. היא כבר הרבה שנים בתיאטרון ילדים ונוער וגם עושה דיבובים לנטפליקס כבר שנתיים. הכיוון שלה הוא משחק, נכון להיום. לך תדע לאן זה יילך".
מתי בפעם האחרונה הרגשת אנטישמיות?
"אני שומע וקורא על זה, אבל אישית לא מרגיש בה. קרה לי מקרה כשצילמתי סרט בהונגריה לפני שש שנים. ישבתי עם מישהי מהסט, יהודייה, שסיפרה שליד הבית שלהם הרביצו לאבא שלה ואיימו עליהם והם היו צריכים לעבור למקום אחר. אני הייתי עם מגן הדוד שלי ושקלתי האם אני צריך להוריד אותו? פאק איט. אני לא רוצה להוריד אותו. ואז, באותו לילה חזרתי מהסט למלון ברגל. רק אני בכביש, חוצה באיזה מעבר חציה. פתאום מגיע בחור שרירי כזה, ניגש אלי ואומר לי משהו בהונגרית, ומצביע על המגן דוד. ואני מבין מתוך מה שהוא אומר שזה 'אתה יהודי?'.
"אני אומר לו 'אני לא מדבר הונגרית'. והוא שואל אותי באנגלית: 'אתה יהודי?' ומתחיל להוריד את התרמיל. אמרתי לו: 'אני רוסי', אבל המוד שאני נכנס לתוכו זה פרדס כץ. כאילו - אה, הולך להיות מכות? אוקיי. והמחשבה הראשונה שעוברת בראש היא - רק לא בפנים, כי אני מצלם, אז אני לא רוצה שיהיה סימן. ואז היה לנו שקט של 40 שניות שבהם אף אחד לא מדבר. אני שומע בראש שלו את הגלגלים מסתובבים. ראיתי שאין שום התחלה של משהו ממנו, אז אמרתי: 'טוב, סליחה, אני צריך ללכת', והמשכתי ללכת. ואז אני שומע אותו צועק לי באנגלית 'עברת באדום!'. התברר שעברתי את מעבר החציה באדום, בכביש שומם. בזה זה נגמר, אבל אני חושב שאם היו שניים-שלושה כמוהו, הייתי יוצא חבול".
מתי בפעם האחרונה הגשמת חלום?
"בכל יום, פחות או יותר, אני מגשים את החלום. עד גיל חמש רציתי להיות צייר, ומאז היה לי ברור שאני רוצה להיות שחקן. היתה תקופה שחשבתי ללמוד רפואה, אבל כשזה הגיע לשלב שבו ממש הייתי צריך לקבל את ההחלטה נהייתי ליצן. אז החלפתי את הרופא בליצן, ונעשיתי שחקן. אבל ככלל, אני חי ביום־יום חיים שמגיל חמש רציתי אותם. וטפו־טפו־טפו זה קורה לי".
יש לך כרגע חלום קונקרטי על תפקיד שאתה מאוד רוצה?
"אין איזה תפקיד ספציפי. יש לי רשימה של אנשים שהייתי שמח לעבוד איתם, ויש שני פרויקטים שקורים השנה שנכנסים לרובריקה הזאת של אנשים שאני גאה ושמח לעבוד איתם, אבל אני לא יכול להגיד שיש תפקיד מסוים שהייתי רוצה עכשיו. אין לי איזה מטרה שאני רוצה לעשות את אותלו, או דמות אחרת".
מתי בפעם הראשונה?
מתי בפעם הראשונה עלית על במה?
"בבית הספר היסודי בפרדס כץ, אם אפשר לקרוא לזה במה. זה היה במלחמת יום כיפור. אבא שלי קנה לי תיאטרון בובות והייתי עושה הרבה הצגות עם התיאטרון. אני זוכר אזעקה במלחמת יום כיפור. כולנו ירדנו למקלט. עברתי בין הכיתות עם הבובות שלי ועשיתי להם תיאטרון בובות. לא ממש דיברתי עברית עדיין, אבל עשיתי להם מופע. מכיתה ג' כבר הייתי מנחה, בלי שדיברתי עברית ממש טוב. פשוט כי רציתי במה. זה קשור כנראה לגנים, באבא שלי היה משהו פרפורמרי, וגם בסבא שלי שהקים את התיאטרון היידי הראשון בצ'רנוביץ'"
השאלון
אם לא היית שחקן, מה היית?
"יכול להיות שהייתי רופא. ב־86' אמרתי לאמי שאהיה להטוטן וליצן, אבל אשחק רופא. ועכשיו, 27 שנים אחרי, שיחקתי רופא, אז לפחות זה התגשם".
ספר אהוב?
"את 'שלושת המוסקטרים"' אהבתי מאוד כילד. הייתי תולעת ספרים. כמבוגר, "כל החיים לפניו", ופחות או יותר כל ספר של מאיר שלו, במיוחד 'רומן רוסי'".
סרט?
"אם אני רוצה ליהנות - 'שיר אשיר בגשם'".
סדרה אהובה?
"'הסופרנוס' או 'שובר שורות'. התחרות קשה. לא יכול להחליט".
חיה אהובה?
"כלבים. בדיוק מתה לנו כלבה שהיתה איתנו 15 שנה, ויש לנו כלבה חדשה מאז הקורונה".
עונה אהובה?
"אביב, אני בדיוק בחצר שלי כעת, היא הבייבי שלי. אני מטפל בפרחים, בשיחים וחבר של הגנן. עכשיו הכל פורח ויפה".
חופשה?
"בגדול, בעיקר חשובה לי החברה, בין שזה בברלין ובין שזה בפריז".
אוכל אהוב?
"פלאפל, מסבחה, דג מרוקאי שאשתי מכינה, ודובדבנים".
מארק איווניר \ בן 54, שחקן, מתגורר בלוס אנג'לס. נשוי ואב לשתיים. נולד בצ'רנוביץ' ועלה לישראל ב־1972. למד משחק בניסן נתיב, שיחק בתיאטרון הקאמרי ובגשר. שיחק בסרטים "רשימת שינדלר", "טרמינל", "מבוקש", "שבעה ימים באנטבה", "עשו", ועוד. שיחק בסדרות טלוויזיה ישראליות וגם בסדרות זרות, ובהן "24, רופא להשכיר", "הומלנד", "האפיפיור החדש" ו"הרחק", שבה גילם תפקיד ראשי לצד הילארי סוואנק. כיום משחק בסדרות "בבילון" ו"FBI", מצטלם בפריז לסרט חדש עם סלינה גומז וזואי סלדנה ומתכונן לצלם בניו יורק סדרה חדשה של "נטפליקס". משמש פרזנטור של "כאל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו