על הצוואר של שי צברי שרשרת עם תליון כסף מוארך, עליו חרוטות כל אותיות האל"ף־בי"ת. מעשה צורפות שנעשה עבורו בהשראת סיפור חסידי, על אותו יהודי שבערב יום כיפור מאבד את דרכו ביער. השמש שוקעת, היער מסתיר שביליו, והיהודי פורץ בבכי גדול, כי ברור לו שלא יספיק להגיע לבית הכנסת. לא יוכל להתפלל מהסידור ביום הקדוש בשנה. ומתחזקת הרוח ועולה הבכי כשמבזיק במוחו רעיון. "אלוהים", קורא החסיד אל השמיים, "אתה הכל יכול, היודע הכל, ואני יהודי פשוט, יודע רק את ה־א'־ב'. אני אתפלל את האותיות מהתחלה עד הסוף ואתה תסדר לי מהן תפילות".
עברו הרבה שנים מאז ששמע את הסיפור הזה בהופעה של חוה אלברשטיין. "זה סיפור שתפס לי את הלב", אמר לי כשנפגשנו לדבר ולחגוג את "בוא הביתה", האלבום השני שלו, שיצא השבוע. "ההסכמה לא לדעת, לא לאחוז בכל התשובות, מחזירה אותנו לפעמים למקום הראשוני הזה של האותיות, ואת התכשיט הזה קיבלתי כדי שגם אם אלך לאיבוד יהיו לי אותיות לתפילה", הוא אומר, ומהמילים שלו עולה בי זיכרון ליל קיץ פולני.
יולי 2015, אירוע הנעילה של הפסטיבל היהודי בעיר. על הבמה שי צברי עם נבחרת הגרוב של המזרח התיכון. "המלך תביאני חדריך", פתח שי שערי שמיים, כש־30 אלף צעירים רקדו את עצמם עד הקצה. "המילים לא כל כך חשובות", הסבירה לי שם צעירה מהונגריה שהתעייפה מהניסיונות שלי לתרגם. "יש באיש הזה משהו שמזכיר מלך קדום, כזה שהיה פה לפני שנבראו השפות, לפני שאלוהים החליט לצחוק עלינו עם כל מיני מילים ודתות".
אל הבמה נכנסת אהובה עוזרי. היא מתיישבת מאחורי הבולבול טרנג שלה, כשהחברה מהונגריה שואלת אותי אם זו האמא של הזמר.
הם נפגשו בשנות ה־90, כשעבד כמזכיר של ניצן זעירא, המפיק המוזיקלי והבעלים של "נענע דיסק". צברי הכין שם קפה לטובי המוזיקאים, שחור חלש עם חלב לאהובה. ראה איך זעירא מחזר אחריה, פורס לרגליה את מיטב הנגנים, עד שנענתה, וב־1999 יצא לאור "צלצולי פעמונים" - אלבום שהכיר אותה לקהל שלא נחשף עד אז ליוצרת המסעירה שצמחה בכרם התימנים ובמוזיקה שלה היה מתימן, הודו, ספרד וערב.
"ראיתי איך האילמות מעדנת את הדמות שלה, שהיתה מורכבת", הוא אומר לי כשאנחנו מתחילים לנסוע דרומה ובחלונות שדות נדל"ן מתחלפים בשדות חיטה, "לפעמים היתה בוטה, לפעמים היתה גברית. באיזשהו אופן, היא היתה מאיימת עבור רוב האנשים. גם מזרחים וגם אשכנזים לא הצליחו לקבל אותה. כשנהיתה אילמת ואחרים שרו בשבילה זה ריכך אותה, העמיק את הקבלה שלה".
ב־2013, שנים אחרי שהסרטן לקח ממנה את הקול, הוציאו בנענע דיסק אלבום שבו אמנים ביצעו שירים של עוזרי. אהובה סירבה להצעה לשלב את צברי בפרויקט. זכרה אותו בתור הבחור שהכין לה קפה והיתה בטוחה שעושים עליה סיבוב. אבל שיר יודע להתעקש על הדרך שלו, וכשמירי מסיקה הבריזה מפגישה איתה, שי קיבל את הפלייבק שכבר הוקלט. אמרו לו שאם הקול שלו יגיע לגובה הנדרש אז "מעלי דממה", שיר הנושא של האלבום, יהיה שלו.
מאז הלכו יחד, הוא ואהובה והוא והשיר, שנכלל ב"שחרית", האלבום הראשון שאותו הוציא עם נבחרת הגרוב של המזרח התיכון. אסף תלמודי, שניגן בהרכב המופלא הזה, היה גם המפיק המוזיקלי. המבקרים עפו, האלבום התפוצץ ברדיו ועל הבמות, הקהל התאהב בצברי ובאנרגיה שמגיעה עם כנות הנתינה שלו. יורד לשיר מתוכו, מחפש נקודות חיכוך, מאוהב בבלתי צפוי. לא נבהל אם מישהו עולה פתאום לבמה, צועק משל ביקש לקיים דיאלוג או לקרוא לאלוהיו כמו חסיד אבוד ביער. קופץ ורוקד גם את המילים הכי עצובות בעולם, וכמה שמחפשים אי אפשר למצוא את עקבות הטוקבק שנכתב לפני שנים על "שי צברי שעומד נבוך על הבמה וזה לא משהו שנעים לראות".
"לא חיפשתי להתבלט"
זה היה ב־2007, כשניצן זעירא התקשר אליו להציע לו לעשות קולות ב"אדומי השפתות", המופע של ברי סחרוף ורע מוכיח שהוקדש לשירי אבן גבירול.
"זה היה הרכב עם תשעה נגנים הכי טובים שיש. העילית של העילית, והיה את ברי והיה את רע. לא האמנתי שזה קורה. לפעמים בחזרות, מההתרגשות, הייתי שורק, צועק, מוחא כפיים, ואז, רבע שעה לפני ההופעה הראשונה, ברי בא ולחש לי 'נכון בחזרות צעקת ושרקת? תעשה את זה בהופעה. זה טוב' - ואין לך מושג מאיפה תביא את זה. אבל זו אחת החוזקות של ברי, הוא יודע לפניך.
"בשיר השלישי, אחרי שהרגליים והידיים הפשירו מההתרגשות, אמרתי לעצמי שהם חושבים שהם עשו את הפרויקט בשבילם אבל הם עשו את זה בשבילי. בשביל שאני אבין מה לעשות. שאבין שמוזיקה יכולה להיות מורכבת ויפה ומותר עברית גבוהה".
עברית גבוהה, עברית רזה, עברית של קודש או של חול. כל כך הרבה רבדים יש ביחסים שלו עם השפה. אבא שלו, אבשלום צברי, מורי שלימד אותו קריאה בתורה בכל רגע שהתאפשר, בבית או בנסיעה במכונית.
"תורה אותה יש לדעת לקרוא בניקוד מסוים, בהגייה תימנית שזו לא ההגייה שמדברים פה. צריך לדעת את הפיסוק, את הטעמים, מה להדגיש ומה לא להדגיש. אתה צריך להיות מדויק, אחרת יקרעו אותך. כל בית הכנסת יעיר לך. זה מלחיץ, אבל זה נתן לי הרבה תשומת לב לפרטים, למה שאני אומר".
והיו גם המילים שיצאו שחור על גבי לבן ממכונות בית הדפוס של מעריב, שם אבא שלו עבד כדפס. והעברית בשירים ששמע ברדיו או בתקליטים, והעברית שאותה פגש בספרים שאליהם צביה צברי, אמא שלו, שלחה את שלושת בניה, כי "מי שמשחק ברחוב הוא ילד רחוב". היה בן שש כשהיה הולך איתה שני ק"מ לספרייה בשכונה מרוחקת, כי בשכונה שלהם לא הסכימו שילד בכיתה א' יחליף ספרים. אחר כך, כשהבשילו התנאים והספרייה ליד הבית פתחה שעריה, היה קורא ספר ביום או יומיים.
בבית הספר היתה העברית שעינתה אותו. ילד עם הפרעות קשב שאף אחד לא אבחן, שבחטיבת הביניים היו לו 14 שליליים, וכשהמסמרים שבבטן לא נתנו לו מנוחה היה בורח מהכיתה לירושלים, יורד לכותל להתפלל על החיים שלו, שיבין אותו העולם.
"יש בארץ הרבה הגירה פנימית בין חברות וקהילות. אנשים יוצאים בשאלה וחוזרים בתשובה, משנים מעמד סוציו־אקונומי. יש להם ממש מאפיינים של מהגרים, מין צורך להתאחד ולנסח את המקום שלהם. אני קצת כזה, קצת מהגר, נווד"
חיים שלמים הוא מסתובב בשדותיה של השפה, למצוא בהם את המילים שיזקקו את הכוונה. להבין ולהיות מובן. מרשה לעצמו ללכת לאיבוד עד שימצא דרך חזרה. "אני לא הזמר הזה שכל מה שהוא עושה זה כדי שבסוף יהיה שיר ברדיו", הוא אומר. "חשוב לי להיות אדם מלא, שמח, ללמוד, לחוות".
בדרכו המתארכת בין שני האלבומים התנסה וניסה, עד ש"בסוף החלטתי לחתוך רגע הצידה, להתחיל להיפגש עם אנשים שלא קשורים למוזיקה. קלטתי שאני תקוע, והרעיון של שבט חזר אלי מכל מיני כיוונים, עד שהבנתי שזה הסיפור של האלבום השני.
"אני מרגיש שאני שייך להרבה שבטים - למשל השכונה והקהילה שגדלתי בה שהיא קהילה תימנית דתית בבת ים, או השבט של המוזיקה שהיום אני יותר ויותר שייך לו. אנשים שעבדתי איתם, כאלה שאני עובד איתם לאורך השנים, מוזיקאים ששיתפתי איתם פעולה. השבט שממנו אתה בא הוא כמו גזירה - אתה נולד לתוכו ולא בוחר בו או את כלליו. התפקיד שלך בשבט כאילו מונח על כתפיך. בתור מי שהיה כבשה שחורה בשבט, הדמות שמנסה לפרוץ גבולות, זה לא תמיד נעים ונוח".
כמה הקול שלך מיקם אותך בתוך השבט שגדלת בו, זה שידעת לשיר ככה?
"לא היתה לזה משמעות בכלל. זה בית כנסת של תימנים, כולם שרים יפה, וגם לא חיפשתי להתבלט. בבית הכנסת הבנתי שהדבר שלי קשור גם למה שקורה בחוץ. כאילו תמיד שרתי אותי".
"מה זה טעון טיפוח?"
הרבה אנשים מעורבים בשבט יצירת השירים ב"בוא הביתה". שותפים להלחנה ולכתיבה ומפיקים מוזיקליים מתחלפים, אבל כשמקשיבים לאלבום זה מרגיש כאילו השירים כולם יצאו מהרחם שלו. שירים שהבחירה בהם מתמסרת כמעט כולה לרעיון השבט שאליו הוא בא וממנו הוא מבקש להיפרד. שירים שיש בהם נשיכת כאב והבטחה ש"בלב החושך עוד פועם אוצר של אור" .
"'דע' הוא שיר חניכה שכתב אבישי חורי והלחנתי עם אלון לוטרינגר לכבוד בר־המצווה של אביתר, הבן הבכור שלי. 'מכור לאהבה' הוא שיר שכתבתי על שוטה השכונה, 'בוא הביתה' הוא שיר נחמה, 'הלילה' הוא שיר חפלה".
ויש גם את "גבעת עמל" של אלי אליהו, אותו הלחין עם ריג'וייסר (יובי חבקין). "וַאֲנִי רָאִיתִי אֶת חַסְרֵי הַיֶּשַׁע / וְאֶת הַמְּגֹרָשִׁים מִבֵּיתָם וְיָדַעְתִּי / כִּי לִפְעָמִים הַחֹק הוּא הַפֶּשַׁע / וְלֹא כָּל הַשָּׁפוּךְ הוּא דָּם".
כמה כוח יש בשיר הזה, איך מתחדש הכעס בכל פעם שמקשיבים למילים. כמה התכוונות יש בדרך שבה הוא מגיש אותו. לא נותן לאוזן לחמוק מהקשבה לעוולה החברתית, שם נמצא הלהט הפוליטי שלו. סביב המחאה הוא כמעט שלא מתבטא.
אתה לא מבוהל מהמהפכה, מכל מה שזה מציף?
"אני חושב שזה תהליך בריא, זה שאנשים אומרים מה שהם חושבים באמת, שיש להם את הביטחון להגיד מי הם ומה הם. אני מאמין בכוח שלנו כחברה להתמודד עם זה. אני מאמין שנצא מזה חברה ומדינה יותר חזקות. התרבות שלנו היא תרבות של התחככות, של דיאלוג, של דיון שלפעמים הוא סוער. בסופו של דבר, אף אחד לא רוצה לשבור את הכלים. זה נס שקרה פה, ואני חושב שבעומק של הדברים אנשים מבינים את זה. יש הרבה מה לשנות, לתקן ולשפר. אני תמיד הצבעתי בעד מי שדואג למוחלשים, בכל המגזרים.
"אני חושב שאנשים שיש להם את הזכות לחיות על הגבול מחויבים לגשר ולחבר. יש לי אח מתנחל עם שישה ילדים שהם החברים הכי טובים של הילדים שלי, ואח שחי חיים בורגניים ונוטה שמאלה. אני ממש באמצע, ביניהם. גם מבחינת הגיל".
כשאני שואלת אותו אם הוא מוצא את עצמו בשיח של ישראל השנייה לעומת הראשונה, הוא אומר ש"ישראל היא מקום עם יותר מדי מורכבויות. לרדד את זה לשיח הזה זה לעשות לעצמך חיים קלים. מגיל שמונה זה היה נראה לי אידיוטי. כאילו, באתם מכל העולם לפה בשביל להתעסק בטמטום הזה? בכמה אתם שונים אחד מהשני? אתם גם לא כל כך שונים, אל תתלהבו מעצמכם.
"יכולתי לראות את האפליה ואת ההתנשאות, ברור. כשהייתי ילד שלחו אותי לרמת השרון לפסיכולוג כי הייתי גרוע בלימודים. ירדתי מהאוטובוס, והבן של הפסיכולוג הלך לפניי ושמעתי אותו מדבר על השחורים שגרים בשכונת מורשה. זו היתה פעם ראשונה ששמעתי מישהו מתייחס למזרחים ככה. כמה שנים אחרי זה, בקיטנה לנוער שוחר מדע, ראיתי באיזה טופס שכתבו שזה תחת תקציב של נוער טעון טיפוח, ואז אמרתי 'פאק יו, מה זה טעון טיפוח?!'. הבית שלי הוא בית שלימד לקרוא ולכתוב, לבקר דברים. את האהבה לדקדוק ולידע ספגתי בבית. זה גם לא היה בית עני. ההורים יכלו לקנות בית בתל אביב, אבל אבא רצה להישאר לגור ליד אמא שלו".
תל אביב והוא, אגב, כבר מזמן לא ביחסים. "היא הפכה ליקרה באופן בלתי נסבל, וזה מעקר ממנה את כל הליבידו היצירתי, משטיח ומחרב את כל העשייה התרבותית בתוכה", הוא אומר את שיודעים כולם.
בירושלים הוא מרגיש בבית. העיר שאל חיקה ברח מבית ספר מחבקת אותו ואת המוזיקה שלו. "בעיר החדשה והעתיקה אני מרגיש את הרוחניות והחיפוש של האנשים. אני חושב שהחיכוך הבלתי פוסק בין כל כך הרבה קהילות מחייב אותך לקחת דגל ולעמוד מאחוריו. להילחם על העקרונות שלך. אני חושב שזה מה שירושלים עושה, וזה מייצר מקום שבו אנשים מחוברים למקום שבו הם נמצאים, לא משנה מאיזה צד הם מגיעים.
"בישראל ללמוד מוזיקה נחשב דבר אליטיסטי. בגוספל, כמו בבית הכנסת, ככה עובדים את אלוהים. האנשים הכי עניים בברזיל, בתימן או במרוקו יודעים לנגן. זה לא דבר שעשירים נותנים לילדים, זו מוזיקה שנטמעת בילד כשמתפללים"
"שיח הזהויות הפך לאיזה קרדום לחפור בו. אנשים מדברים על הזהות שלהם ורוצים שמייד יהיה להם גם רווח מזה. אני חושב שהמטרה של שיח כזה היא שנחיה בחברה פלורליסטית, לא שאם תביע את דעתך זה אומר שאני לא אביע את דעתי. אם אתם משתמשים במזרחיות או באשכנזיות שלכם כדי להשיג איזה רווח פוליטי או איזה הון כלכלי או תרבותי, זה לא מעניין אותי. זה כמו שלא מעניין אותי כשאומרים שאני עושה מוזיקה תימנית. זה חלק מהאישיות, לא כל האישיות שלי".
זו בורות לסכם את העשייה שלך כ"מוזיקה תימנית".
"זה דבר שקרה לא פעם ולא פעמיים. אני אוהב שמקשיבים לדברים שאני אומר או עושה. מי שבא להופעות שלי מבין שאפשר לשאת מורכבות".
"רוצה לשיר בחוץ"
מאז שהוא זוכר את עצמו הוא היה בתוך המוזיקה. "מוזיקה שקופה", הוא קורא למוזיקה שעלתה משיעורי התורה של אבא, למוזיקה שנוגנה בשכונה ולזו בבית הכנסת. כשאחיו לא היה בבית, היה נכנס אליו לחדר, מקשיב לריתם־אנד־בלוז, לרוק ולמוזיקה עברית.
"היה איזה חג שאבא שלי הביא הביתה עיתון ובתוכו הסתתר שירון של שירים עבריים מאותה תקופה", הוא נזכר. "התיישבתי במרפסת, סגרתי את הדלת כדי לא להפריע למנוחת הצהריים של כולם ושרתי לעצמי את השירים. אני זוכר שאבא פתח את הדלת בסערה כי היה בטוח שאני מחלל את החג, מקשיב למוזיקה ברדיו".
תמיד שר, אבל יעברו שנים עד שיחלוק את זה עם העולם. בגיל 16 עזב את בית הספר והלך להתנדב במד"א מהבוקר עד הערב, נחשף לדם ולמוות. "הייתי ממליץ לבנים שלי לחפש משמעות במקום אחר", הוא מספר, ומוסיף ששם פגש כל מיני חבר'ה שהתעסקו בצילום והדליקו בו חלום. כשהתגייס לצבא התקבל לעיתון "במחנה", אבל כמפיק. אז התחיל להגיד לעצמו שהוא רוצה לשיר בחוץ.
"אנשים שיש להם זכות לחיות על הגבול, יש להם חובה לגשר ולחבר. יש לי אח מתנחל עם שישה ילדים שהם החברים הכי טובים של הילדים שלי, ויש לי אח שחי חיים בורגניים ונוטה שמאלה. אני באמצע, ביניהם. גם מבחינת הגיל"
מייד אחרי הצבא הלך ללמוד ב"רימון", ועד היום אפשר למצוא ביצוע יפהפה שלו ל"כל הליל אני בגנך" של אלון אולארצ'יק, השיר שהביא אותו למקום הראשון בתחרות של בית הספר. ילד ביישן עם תלתלים מכונס בתוך השיר שלו, שר ב־ח' ו־ע', שעד היום בכל פעם שהוא מתרגש הן חוזרות להתיישב אצלו בגרון כמו אז בבית הכנסת. "לא מזמן פגשתי מישהו שלמד איתי אבל לא היינו קרובים", הוא מספר, "והוא אמר לי שהיה בטוח שאני ערבי".
אחרי שנה ברימון המשיך הלאה לכל מיני עבודות מזדמנות. היה מזכיר של זעירא, בישל במסעדות, נסע לגור בצפון להשלים בגרויות. פתח את הבוקר מול ירוק של נחל ולבן של חרמון. לאן שלא הלך, מה שלא עשה, כל לילה לפני השינה באה לו המוזיקה במחשבות, התעקשה על שלה.
למה לקח לך כל כך הרבה זמן לצאת עם המוזיקה?
"כי זה לא היה התלם שלי. יש בעולם הזה גם משהו מאיים טיפה. קחי בחשבון שכשלמדתי ברימון אף אחד לא באמת הבין מה אני עושה. ראו בזה משהו מעניין ומסקרן, אבל לא באמת הפנו לזה את המבט".
אחר כך יגיד שהוא מרגיש מהגר. "כולם מדברים על עלייה לישראל כאילו היא משהו שמשפר את המצב שלך, אבל להגירה יש הרבה מאפיינים והרבה מאוד מורכבויות בחיים של הרבה מאוד אנשים. טראומות של אובדן תרבות, של הצורך למצוא משמעות חדשה.
"בתוך ישראל יש גם הרבה הגירה פנימית בין חברות וקהילות. אנשים יוצאים בשאלה וחוזרים בתשובה, משנים מעמד סוציו־אקונומי. יש להם ממש מאפיינים של מהגרים, מין שותפות גורל מאחדת. צורך להתאחד ולנסח כל הזמן את המקום שלהם. אני מרגיש שאני קצת כזה - אני קצת מהגר, נווד, מונע מצורך הזה לנסות, להתנסות, לעבור גבולות".
"מלצרים הציעו לי דיאט"
מכל סימני הפיסוק שביניהם גדל בבית אבא, נדמה שלסימני קריאה הוא מתחבר פחות. נמנע מנחרצות ומדעתנות מתלהמת, למרות שברור לו לגמרי שזה צו השעה. "אנשים חושבים כמו אלגוריתמים ברשתות החברתיות. בקיצוניות ובווליום גבוה כדי להתבלט. הכל נהיה כל כך רדוד. זה מתסכל, לא הגיוני".
הוא מתעקש למצוא עניין ויופי בכל מה שהפך מוקצה במציאות המדוגמנת. "השבר הוא לא דבר להיאבק בו, גם הקנאה. רגשות שליליים יכולים להיות מבורכים, כי הם אותנטיות בעולם שבו רוצים כל הזמן שתהיה יחצ"ן של עצמך. אנשים מעלים תמונות מחייכים או בוכים פוטוגנית. יותם, הבן הקטן שלי שהוא בן 13, אמר לי שזה מוזר שאנשים מעלים הכל, לא שומרים לעצמם כלום".
שני בנים יש לו - אביתר, בן 17, ויותם שאיתו נסע לא מזמן לטיול בר־מצווה, שהתחיל בשלוש הופעות של שי בשיקגו, ומשם המשיכו יחד לניו יורק.
"אמרתי לו שהוא יכול לבקש מה שהוא רוצה - מה הולכים לראות ואיפה אוכלים. בליל שבת הולכים לבית כנסת וביום ראשון הולכים לשמוע גוספל. הגענו לכנסייה באיזו שכונה בהארלם, נכנסנו - וישר התחילה מוזיקה. זה היה מרגש עד דמעות. גם בשבילי וגם בשבילו. אתה מקשיב ושומע את ההשפעה של המוזיקה הזו על כל המוזיקה האמריקנית, מחזות זמר, רוקנ'רול, R&B, הכל.
"ואתה רואה את הילדה של הבסיסט שיושבת על ידו, וברור שכשתגדל לא תצטרך ללכת למורה בשביל ללמוד לנגן בס. היא פשוט הסתכלה על אבא שלה עושה את זה, המוזיקה בתוכה. בישראל ללמוד מוזיקה נחשב דבר אליטיסטי, כאילו דרך 'להשקיע' בילד. בגוספל, כמו בבית הכנסת, ככה עובדים את אלוהים. האנשים הכי עניים בברזיל, בתימן או במרוקו יודעים לנגן. זה לא דבר שעשירים נותנים לילדים, זה מוזיקה שנטמעת בילד כשמתפללים".
באותה הרצינות שבה הוא מתייחס למילה ככה הוא מתייחס למלאכת ההקשבה. הקשבה לנגנים, לקהל, לסיפור בטלפון, או ככה, בנסיעה מפה לשם כמו עכשיו. מקשיב לאוכל כשהוא מבשל, או כשהוא טועם משהו בפעם הראשונה, ואין על ההקשבה שלו כשהוא בא לעזור במטבח. כמה מענגת ההתבוננות בריקוד שלו עם סכין, איך זוכרות הידיים את שלמד בשנים שבהן עבד במטבחים. מבשל לבנים, מבשל לרותם אהובתו, מבשל לחברים ולעצמו.
אף פעם לא ראיתי אותו שותה יותר מכוסית אחת, גג שתיים, של יין. ככה, בשביל ליהנות מהטעם, ואין לו שום עניין עם חומרים משני תודעה. "פחמימות הן משנות תודעה, לחם הוא הסם שלי", הוא צוחק, ובי עולה געגוע לטעם החלות שהיה אופה בזמן הקורונה, אז היה מגיע אלינו לארוחות שישי. איזה חלות ואיך, כמוהו, הן יודעות לספוג מלא טעמים.
לפעמים, בשם הבריאות, הוא נפרד מהבצק. יורד, עולה, ושנים שאני אומרת לו שהוא עוד לא מוכן להיפרד מכל הגודל, שזה חלק ממנו ומהמקום שלו בעולם.
"היה חשוב לי להגיד משהו בעולם כאדם שמן. אני מחובר לגוף שלי ואני מאוד גמיש, עושה הליכות, יוגה ושחייה. בהופעות, כשאנשים רואים אותי קופץ, רוקד, משתחרר, זה נותן גם להם לגיטימציה לעשות את זה, לא משנה אם הם רזים או שמנים"
"אני לא בטוח לגבי זה, אבל אני חושב שהיה חשוב לי להצליח כאדם שמן, זאת אומרת להגיד משהו בעולם כאדם שמן, כי תמיד ירדו עלי שאני שמן. בילדות מלצרים הציעו לי לשתות דיאט, אחר כך אמרו שזה יפגע ביכולת הבימתית ובהצלחה שלי. רציתי להגיד לאנשים שאמרו לי את זה 'פאק יו', זה לא ככה.
"אני מחובר לגוף שלי ואני מאוד גמיש. עושה הליכות, יוגה ושחייה. בהופעות, כשאנשים רואים אותי קופץ, רוקד, משתחרר, זה נותן לגיטימציה לעשות את זה בעצמם, לא משנה אם הם רזים או שמנים. גם מגיעה הנקודה הזו בחיים שאתה מבין שלכל אחד יש את הבושה שלו מהגוף. יש כאלה שמתביישים בברכיים, בכפות הרגליים, בגבות. אני החלטתי לשחרר את זה".
אומר שבאיזשהו שלב הבין שיש בו משהו שמאפשר לאנשים לזרוק הערות. כשהחליט שהוא לא מאפשר יותר - הן פסקו. "זה אולי קשור להתבגרות הפיזית שלי. כשהייתי צעיר נראיתי יותר נערי כזה, כאילו מותר לכל מי שמבקש לחדור למרחב שלי. היום אני כבר כמעט לא שומע הערות".
"כמו אצבע מהחלון"
בחלון המכונית יורד היום כשאנחנו מדברים על ההקפדה שלו עם המוזיקאים הכי טובים שיש, על היכולת לעשות מקום לדיאלוג איתם. ממש כמו שברי עשה לו. על שירים שהוציא בין האלבומים, כמו "אנא אנא" של ליאונרד כהן שתרגם שלומי שבן, או "שמש" שהוציא ביחד עם "הדג נחש". עשרה שירים שהצליחו בטירוף אבל לא התאימו לרעיון השבט של "בוא הביתה", שמופע ההשקה שלו יתקיים בזאפה שוני ב־7.6 ויתארחו בו ברי סחרוף, רביד פלוטניק וקרולינה.
תגיד, אני שואלת, יכול להיות שגם להצלחה של "שחרית" יש חלק בזמן ההבשלה של האלבום? ההצלחה מייצרת צל על העשייה?
"גם. אם לדבר בכנות, האלבום הראשון הגיע להרבה לבבות וקיבל הרבה מחמאות שלפעמים ממש הלחיצו אותי. לא ידעתי אם הדברים הבאים שאוציא יזכו לאהבה כזו, אז הוצאתי שיר ועוד שיר ועוד שיר, כאילו אני מוציא אצבע מהחלון ובודק את מזג האוויר".
שלטים לאשדוד מתחלפים בשלטים לבת ים. אני מתעניינת לדעת איך זה שהוא עוד לא כתב לה שיר, אפילו לא לירושלים. שבכלל - הוא פחות מתעסק בתיאורי נוף.
"בשירים שלי אני תמיד שואף לעלות למעלה, ליצור משהו שייקח אותי מעבר ליומיומי. אני מחפש להתנשק עם אלוהים. לפעמים זה מצליח יותר, לפעמים פחות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו