אסף,
אחרי ההתקפה שלך על מתי כספי האשכנזי, במכתב שלך בשבוע שעבר, זה הגיע. הרי היה ברור שזה יגיע - אתם לא יכולים בלי זה: זיכרונות מבית אבא המרוקאי אי אז בשנות החמישים. נוסטלגיה מייבבת, שמילותיה מוכרות כל כך כבר עשרות שנים. מילה אחרי מילה. הדוברים מתחלפים, השנים עוברות, המציאות משתנה, והטקסט? והגדת לבנך.
מילים חצובות בסלע: התביישתם וביישו אתכם, סתמתם וסתמו לכם את הפה, עקרו מכם את תרבותכם, היכו אתכם בשוטים ועקרבים, השפילו אתכם, דרכו עליכם וגזרו לכם את הפאות (שאם האשכנזים לא היו תולשים לכם ברשעות, אתה וכל המשפחה שלך הייתם נשארים עד היום בפאות מסולסלות והולכים לבית הכנסת השכם וערב).
רק את התזת הדי.די.טי על המשפחה שלך שכחת להזכיר. חבל. זה היה מוסיף דעת, ומלבה את אש השנאה, התיעוב, הפילוג והסכסוך, האש שאתה וחבריך כל כך דואגים לשמר, לזרוק גיצים למדורה שלה.
גיצים? בקבוקי תבערה. ובכל פעם שדומה שאש הפילוג דועכת, מקטינה להבה - אתה וחבריך שוב שם, דואגים להמשיך ולהסית את הדור הצעיר, את הבנות שלך ושלי, אסף, שממש לא יודעות להבחין בין מזרחי לאשכנזי, ולא יודעות את הדור ההוא. את הקשיים והמכאובים, את התסכול וחבלי ההתאקלמות המייסרים של דור ההורים והסבים שלנו, שנקבץ ובא לכאן והקים את מדינת היהודים.
אבל הם, הצעירים של הדור החדש שגדל אל תוך המוסיקה המזרחית השולטתתתת, דווקא מכירים קשיי עלייה. את העולים החדשים של היום. את יהודי אתיופיה, שמתמודדים עם מה שאבותינו התמודדו איתו פעם, מזמן, ואת אלה ממדינות חבר העמים, ששפת המקום קשה להם, והמנטליות החדשה קשה להם, וכך גם הקלישאות המעליבות והבדיחות על מוצאם.
אבל אתם לא תיתנו לדור הבא שלנו להתעסק בהם, אולי לעזור, אולי לקחת את תחושת הקושי שהיתה לדור ההורים ולתעל אותה לעזרה למתקשים הנוכחיים. לכם נוח להישאר במקום ההוא - המקטר, הרוטן, המופלה, הדפוק. כי זה משרת אתכם. כי ככה אתם יכולים להרוויח יותר כסף. ככה אתם יכולים לשמור לכם קהל נאמן: מושפל, נעלב ומסור. כי השנאה הזו טובה לכם. לביזנס, וגם סתם לפלז'ר. איזה פאן לדבר בשנאה יוקדת על האשכנזים המתנשאים. איזה סיפוק להזכיר שוב ושוב ושוב איך ניצחתם אותם, הבסתם אותם.
"מתי כספי, מתי הופעת בנוקיה, קיסריה, האנגר 11?" אתה יורה לעברו חץ רעל בשמחה לאיד. כאילו זה קשור למוצא, ולא לגורמים האחרים מעולם השואו ביזנס. חדש מפני ישן תוציאו. איזה חוסר כבוד לוותיקים. מתי חיים משה ושימי תבורי, מענקי הז'אנר ובני דורו של כספי, הופיעו באולמות שמנית? אבל לא העובדות חשובות כאן אלא יצר הכיבוש, שמרים את ראשו המכוער. כיבוש תרבותי. הצלחנו. הכנענו את המולך. ושיעז, שרק יעז מישהו מהשיכנז, להגיד עלינו מילה. להעביר ביקורת.
אחרי שאתה מבטל את כספי ויצירתו, אתה מכריז באופן רשמי שלא רק בנטול כישרון עסקינן, אלא אף בגזען. ואחריו, אתה ממשיך גם אלי, כמי שנמנה בעוונותיי על יוצאי אירופה. "אולי את אבי ומורי הפחדתם, אבל אותי ממש לא תצליחו להפחיד", אתה כותב, ואני מביט סביבי - מי זה שהפחיד את אביך מורך? מי המניאק שמנסה להפחיד אותך? אני לא מכיר כאלה. אני עצמי מפוחד לפעמים. מה זה אומר על המוצא שלי? שאני ילד תימני חטוף?
"כולכם חוטאים בגזענות", אתה ממשיך. "נעים בחוסר נוחות כשאתם קוראים כמה הזמרים המזרחים מרוויחים", אתה מנופף כמנהג הז'אנר בשואו־אוף כלכלי. "זה מעביר אתכם על דעתכם", אתה פוסק, "כי לעולם לא תחוו את החוויה הזו!"
אני חוויתי את החוויה הזאת, בארץ ובכל קצווי עולם, ואינני מתקנא בחשבון הבנק ובמכוניות מנקרות העיניים שלכם. אני בעיקר מחייך בתימהון מול הצורך הזה שלכם לנופף בזה. אני נשבע לך, כאן ועכשיו, בחיי סבתי ההונגרייה המנוחה, שאני לא גזען. אני גם די בטוח שכספי ודומיו לא גזענים, ואני יכול למצוא לך ברגע אחד הרבה סיבות אחרות, זולת הגזענות, כדי להצדיק את דברי הביקורת על הז'אנר שאתה מייצג.
אבל זה לא שאין גזענות בסיפור העצוב הזה. יש, והיא באה ממך ומחבריך. תקרא שוב את המכתב שלך, ותגלה מי כאן הגזען.
לכתבה: מתי כספי נגד הזמר המזרחי
צברנו לנו הרבה שעות יחד, אסף היקר. כשמרגול ודנה שפטו ב"כוכב נולד", אתה ואני העברנו את הזמן על סיגריות וכוסות קפה מפלסטיק. שנינו בנים למשפחות דתיות, למדנו בישיבות. היו לנו שיחות ארוכות, וצחקנו הרבה, על הכל ועל כולם (לא היתה אפליה בנשואי הצחקוקים).
אתה איש טוב לב, משעשע, חכם, רגיש ונדיב באופן יוצא דופן (מזרחי או לא?). עד היום שמורה אצלי קופסת הסיגרים היקרה, שהתעקשת שאקבל ממך. עדיין לא עישנתי אף לא אחד מהם, חזק לי מדי (אשכנזי או לא?). לעונג אמיתי היתה לי ההיכרות הקרובה איתך ועם מרגול. אבל חלק גדול מהשיחות שלנו נשאר צרוב בי בכאב גדול. בתחושת ייאוש, שבאה עם ההכרה שאתם לא יוצאים ולא רוצים לצאת מהסרט ההוא, למרות שאתם כבר מזמן בסרט אחר.
כמה סיפורים היו לך ולמרגול על הקיפוח, ים של מילים ודמעות. בכל הפסקה מצילומי תוכנית הפריים טיים שמענו סיפורים על האשכנזים הרעים מהעבר. השיכנז, כלשונכם. את זה, ואת זה שאני נמנה עם עדות ה"מוֹלך", למדתי מכם. אני זוכר את המבט בעיניים שלכם כששתי המילים האלה, "שיכנז" ו"מולך", נאמרו. מבט של זעם ותיעוב. כששמעתי אתכם, באמת שהרגשתי אמפתיה לכאב ההוא מפעם. רק כשחזרתי הביתה צפו התסכול והכעס, על שאתם לא יכולים בלי זה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הנה עובדה שאיש לא חולק עליה. אירעה במחוזותינו מהפכה תרבותית. הזמר המזרחי הוא המוביל, והוא הזרם השולט היום במוסיקה מבחינת המספרים: בהשמעות, בכסף, בהופעות. תשלומי העתק של העיריות בבימות חג ובבימות הזיכרון. ברדיו. ברכבים בכל רמזור. אין יותר קיפוח. נחלת העבר.
מה שמשעשע הוא שהמהפכה הזאת, שקהל הכיכרות גרם לה, לא שינתה הרבה אצל נושאי הדגל, המזמררים והמזמררות. הכותבים והמלחינים. המנצחים מרגישים עדיין (ובעונג רב) מקופחים ונעלבים עד עמקי נשמתם ועד דור אחרון מכל מילת ביקורת, והמנוצחים מסרבים לתת חותמת כשרות למלך החדש שקם תחתם.
אבל מדוע המנצחים זקוקים כל כך להכשר? מדוע הם לא מסתפקים בניצחונם המוחץ? אולי בגלל שהם יודעים את האמת - לא רק בסתר ליבם, גם בינם לבין עצמם. הם יודעים שהביקורות שמעבירים עליהם מתי כספי ויהורם גאון (ששורשיו כידוע אינם בשטייטל המזרח־אירופי), נורית גלרון וחווה אלברשטיין, נכונות ברובן. גם אם הן נגועות בקנאה טבעית על עדרי המאמינים/מאזינים, שנטשו אותם לטובת הענטוז והסלסול - היא אמיתית, כנה וחושפת את ערוותם הלא ממש מוסתרת בכיכר העיר הכבושה.
הלא כל משתתפי הדיון המעייף הזה, אלה גם אלה, יודעים את האמת. המוסיקה המזרחית - ומוטב אולי להגדיר אותה כמוסיקת פופ ים־תיכוני (מה שמשיל ממנה את העניין העדתי ומשאיר אותה כז'אנר מוסיקלי אחד מני רבים) - היא לא התרבות המזרחית. את העוול הגדול לתרבות המזרחית רבת ההוד וההדר לא עושים מבקרי הז'אנר המוסיקלי הזה אלא אתה וחבריך, אסף. ההתנפלויות האלימות ונאצות ה"גזען גזען" על כל מי שמבקר אתכם, מנציחים את הפילוג והסכסוך, לשמחתכם, ומשמרים אצלכם את הקהל. אבל יותר מזה, הם מביישים את התרבות האמיתית שלכם.
הרי גם הוריך יגידו לך בסעודת השבת הקרובה שיש הבדל גדול בין תרבות שורשית, נצחית ואמיתית לבין מוסיקה פופולרית, שבעצם הווייתה היא רגעית, פשטנית, קלה, מדברת לרגליים, להזזת אגן הירכיים ולכפיים. בלי קשר למוצא. השירים של המוסיקה הים־תיכונית ממלאים את ייעודם בהצלחה מרשימה. אבל עכשיו אתם רוצים גם את כתר התרבות הגבוהה ואת עיטור המשך שושלת התרבות המזרחית לדורותיה? לא תקבלו! אתם דורשים, בשם קיפוח אבות, שלא יעזו להעביר עליכם ביקורת? זה לא יקרה.
להוציא שירים בקצב של פיצוח גרעינים, לשחרר אלבומים בזה אחר זה, במהירות האור, לכתוב בכוונה שירים שיתאימו לרקיעת רגליים או לריגוש פלסטיק בחתונה, בר מצווה, או חפלה משפחתית - זה ראוי לגמרי. עשייה שמטרתה היא מקסום רווחים ושיקולי יצירה שעוברים רק דרך חור המטבע, זה בהחלט ז'אנר. מתי כספי לא מצליח בז'אנר הזה. גם לא חווה אלברשטיין.
יש, אוי לבושה, אמנים שלא עובדים בפס ייצור שמטרתו הסופית היא קיסריה, או יומן מלא בכתובות של אולמות אירועים בכל קצוות הארץ. הם פועלים ממקומות אחרים, שנניח להם עכשיו. אבל אתם - שטוענים שבזו לכם כל כך - אל תבוזו להם. אל תתחרו איתם למי יש גדול יותר, הם לא בתחרות הזאת כי הם בחרו לא להיות בה. אל תקרצו זה לזה בתוך התעשייה שלכם, שבה כולם יודעים למה כולם שם, ואז תבואו ותשקרו למי שמחוצה לה, שאתם נציגי הפואטיקה המזרחית החדשה. תעמדו זקופים וגאים באמת שלכם: אתם מוכרים חטיפים להמונים. ואתם עושים את זה מעולה. זו המטרה שלכם, זו הכוונה שלכם.
אז אל תגייסו את ההורים ואת הקיפוח ואת המורשת שלכם כדי להצדיק את קול תרבות ההמונים הזאת, שהיא לגיטימית. לא מזרחית שמה, אלא עממית. דיבורי חרוז תפוז מזומרים לכמה שיותר אנשים. אל תבטלו, בשם העסק הכלכלי שלכם, את כל מי שחושב אחרת מכם, את כל מי ששפתו אחרת וכוונותיו אחרות, ואל תגררו את עמיר בניון אליכם בכל פעם שמבקרים אתכם. זו גזענות. איש לא מבקר את בניון (ולא את שושנה דמארי, משפחת בנאי, עידן רייכל, ועוד ועוד) - זה אתם שדוחפים אותו בכוח אל בין זרועותיכם, בגלל שהוא מזרחי. הוא ממש לא שם איתכם. כשתלמדו לקבל ביקורת לגיטימית, וכשאתם עצמכם תהיו גאים במה שאתם עושים מצוין - או אז נדע כולנו, מי בשיר וברננה ומי בתוגה ובהכנעה, שהמהפכה באמת הושלמה.
"תנסה לשמוח ולאהוב"
כמו מרגול, שאותה ניהלת, אסף, גם הזמרת שאני מנהל באה ממוצא תימני. השוני ביניהן תהומי. מעולם לא שמעתי מדנה בכי ונהי על עברה. אתה יודע, העבר שלה היה רצוף מכשולים, אפליות והעלבות. לא משנה מאיזו סיבה. אבל היא בחרה להיות גאה בעצמה, ובמה שהיא, ולא לרכוב כל החיים על סיפורי העבר הקשה ועל סגירת חשבונות, גם עם מי שבהחלט מגיע לו. היא חיה ויוצרת עכשיו והיא שמחה, נטולת רגשי נחיתות ובטוחה בעצמה, גם ובעיקר מול מי שמבקר אותה.
תנסה גם אתה, לא רק לעשות מוסיקה שמחה בהזמנה על אהבת יפיופות ועל שיברון הלב שבנטישת היפיופות, אלא באמת לשמוח ולאהוב. אני, אגב, אוהב אותך מהרגע הראשון שפגשתי בך, אחי הבכיין, המצחיק, העשיר והרגזן. ניפגש על אחת מבמות יום העצמאות. בין "לתפארת מדינת ישראל" לבין הזיקוקים, אני מקווה שנתחבק כרגיל. ככה, רק ככה בונים מדינה.
שי כרם
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו