מצד אחד, יעל זאבי מייצגת לכאורה את החששות הכבדים ביותר של השמאל הישראלי. היא בת 41, אם לשבעה, המתגוררת ביישוב אש קודש שבבנימין, מקום ששמו הוא כתמרור: 'אין כניסה לשמאלנים'. ומצד שני, אם יש אור בקצה הקרע המכרסם בתוכנו, נראה שהמו"מ המיוחל בין הקצוות עשוי להתחיל דווקא אצלה. אולי כי מדובר ביזמית הייטק מבריקה ובאחותו של רס"ן בניה שראל ז"ל שנפל במבצע צוק איתן. וכן, היא באה עם יד מושטת ורצון להידברות.
"לפני יום הזיכרון האחרון ממש כאב לי", סיפרה לי כשנפגשנו. "אמרתי שכל שנה אני מרגישה שכולם משתתפים איתי באבל, והשנה זה כבר לא בטוח. תמיד ביום הזיכרון הרגשנו חיבוק שלא קשור לדעות. השנה הוא חסר לנו מאוד. החלטתי לחפש אחים שכולים שמגיעים מצדדים אחרים במפה הפוליטית כדי לקיים ערב זיכרון משותף, שמראה שאפשר להישאר מחוברים, גם כשחלוקים. הבאתי אנשים שמשתייכים בין היתר לשמאל הקיצוני, שתיים מאלה שדחפו את המחאה נגד נוכחות פוליטיקאים בבתי העלמין. היה ערב מטורף ובלי פוליטיקה.
"תכלס הקרע בעם יכול גם להיות טוב לחברה, אם נבין שהוא אמיתי ושאסור לדלג עליו ולהגיד לעצמנו: 'יהיה בסדר'. היום התחושה היא שכל צד חייב לנצח במעין הורדת ידיים, שלא משרתת אף אחד. הרי בסוף נחיה ביחד ואני לא אחליף את דעותיי. אם כל הזמן נחיה בקטע של 'ניצחנו בבחירות ועכשיו נרמוס את הצד השני', לא נגיע למקום טוב. צריך למצוא דרך לחיות יחד בצורה שמכבדת את כולם".
אל הפוליטיקה עוד נגיע, אבל קודם חייבים להכיר אישה מיוחדת, גם אם לא מסכימים עם דעותיה. יעל נולדה בקריית ארבע, בתם הבכורה של מיכל ושלום. אבל בזמן שהמסלול של כל חברותיה היה ידוע, היא בחרה לתכנן אותו מחדש על פי מידותיה.
"תמיד ביאסה אותי הבועתיות שבאזור, שאגב מתחברת לדעתי גם לקרע בעם", היא אמרה, "לא יוצאים כאן מסוג של חממה חברתית. המקצועות לנשים הם בדרך כלל סיעוד, עבודה סוציאלית, או הוראה. זה גם בגלל חוסר היכרות עם האופציות הקיימות וגם בגלל סדר עדיפויות ששם את המשפחה במקום הראשון ואז מייצר הבנה שעבודה היא כדי להתפרנס. אז בוא נמצא משהו בשעות נוחות ובמקביל נוכל לגדל ילדים. פחות מסתכלים על קריירה כמשהו חשוב".
גם יעל לא חשבה בהתחלה על קריירה; היא למדה תכנות מחשבים בתיכון והלך לה מצוין. כשסיימה, חבר המליץ על המרכז האקדמי לב, מכללה אקדמית תורנית בירושלים, והיא זרמה, כי הייטק היה אז בשיא הביקוש. "הוריי רצו שאלמד. סבא היה פיזיקאי, דודים שלי עובדים בהייטק", סיפרה. "האמת היא שלא חשבתי על קריירה, אבל זה התגלגל ככה".
לפני 20 שנה התחתנה עם יונה זאבי והיתה ממקימי היישוב אש קודש שבעמק שילה. זו היתה התנחלות קלאסית שכללה קרוואן, שמירות מדי לילה, גנרטור לחשמל, דיר עיזים ושורת עימותים עם קוסרה, הכפר הפלשתיני השכן. היא היתה נוסעת מדי בוקר לעבודה בחברת מייקרוסופט ברעננה וחוזרת אחר הצהריים לגבעה.
"זה היה סוריאליסטי", היא צוחקת, "הייתי מגיעה ממשרד מפואר לקרוואן מתפרק. במעון של הילדים, ביישוב הסמוך, הייתי האישה היחידה שעבדה באוגוסט והיחידה שהיתה צריכה למצוא פתרון לילדים".
היא עברה כמה סטארטאפים בהצלחה, אבל כל הזמן הטריד אותה שהאזור שבו היא גרה נשאר מאחור. במועצה האזורית בנימין, המשתרעת מירושלים ועד אריאל, גרים כ־80 אלף איש, אבל הפער מהמרכז רק גדל עם השנים.
"בבנימין אין בית ספר אחד שהקים מגמת מחשבים", חיוכה הועם. "לא בנים ולא בנות. תבין איזה פער תפיסתי נוצר לילד שלא יודע מה זה תכנות. בסוף יש כאן עולם ערכים שמאוד לא מפוקס על כלכלה. וכסף זו לפעמים מילה גסה. מחנכים להקים משפחה גדולה, ליישב את הארץ, להתגייס ליחידה קרבית. יש מוסדות שמתעסקים בחקלאות, אבל פחות בשימוש ביכולות ובשכל בכדי לפתח את עצמך ואת האנושות בכלל. היום הייטק הוא הציונות של הדור שלנו. ישראל נהייתה מעצמה בזכות אנשים שעשו יזמות טכנולוגית".
חלק מהקרע בעם היום קשור לנשיאה בנטל הכלכלי.
"ויש בזה מידה מסוימת של צדק. בדקתי נתונים סטטיסטיים לגבי כמות ההייטקיסטים באזור. אני לא רוצה להציג אותנו כמקום חשוך, אבל בסוף אין כאן הרבה יזמים או כאלה שהקימו בעצמם חברות. זה מה שמניע את הכלכלה, ולא העובדה שמקבלים תלוש משכורת. אז אפשר להסתכל על אותם יזמים במרכז כמי שרוצים לעשות אקזיט ולהתעשר, אבל אפשר להביט בהם גם מהנקודה הציונית. אדם שמייצר אלף משרות, זה לא דבר של מה בכך".
חלמת להתעשר?
"אף פעם. אלי דיברה יותר ההשפעה. והיום, ככל שאני גדלה, אני מבינה שכסף הוא מנוף להשפעה, לשינוי מציאות, ונועד ליצור דברים. אני מאוד מעורבת בקהילת היזמות בישראל ומכירה את האנשים שבלב התעשייה. לא מעניין אותם להתעשר, אלא לשנות עולם ולפתור בעיה אמיתית. רבים גם לא יתביישו לדבר על ציונות".
"חיפשתי אחים שכולים שמגיעים מצדדים אחרים במפה הפוליטית כדי לקיים ערב זיכרון משותף. הבאתי אנשים שמשתייכים בין היתר לשמאל הקיצוני, שתיים מאלה שדחפו את המחאה נגד נוכחות פוליטיקאים בבתי העלמין. היה ערב מטורף ובלי פוליטיקה"
וכעת הם מאיימים לצאת מישראל בעקבות המשבר הפוליטי.
"זה לא יקרה, כי אם אפשר היה לקחת את החדשנות המיוחדת שקיימת כאן ולשכפל אותה, מזמן היו עושים את זה. אבל כנראה שיש פה משהו מיוחד וישראל עדיין מובילה באחוז החדשנות לנפש. האיום כן צריך להדליק נורה אדומה אצל אנשים שהערך של הקמת חברה לא נמצא בסט הערכים שלהם, סט שעליו אני גדלתי. לא היינו צריכים להגיע לאמירות קשות כמו 'אני עוזב', או 'צריך להיפרד לשתי מדינות'".
"לא נהיה תל אביב"
לפני עשר שנים יעל נבחרה למליאת המועצה האזורית בנימין. כשנשאלה במה היא מעוניינת לעסוק, השיבה 'הייטק'. לפני שלוש וחצי שנים באזור התעשייה 'שער בנימין' הקימו המועצה האזורית והחברה לפיתוח מטה בנימין את 'בנימין טק', מרכז לפיתוח הייטק, בניהולה.
"חיפשתי משהו שייתן משמעות, כי לפעמים בתחום ישנה תחושת ריקנות", הסבירה. "לא סתם אנשים מדברים על זה ככלוב של זהב. וכשנבחרתי למליאה ונשאלתי 'מה את רוצה?', אפילו לא חשבתי ועניתי 'הייטק'. אמרתי שזה לא הגיוני, אבל יש לי חברות שגרו באזור ואחרי כמה זמן אמרו שלנסוע שעה לכל כיוון, לעבוד קשה ולגדל משפחה, זה קשה מדי. והן עברו למרכז. ראיתי כמה זה הרס את החברה המקומית".
היום המרכז פעיל בימות השבוע, 24 שעות ביממה, לא בשבת. יש בו קורסים למבוגרים ולבני נוער, עזרה לסטארטאפים, מתחם עבודה משותף ואירועים לחיזוק קהילת העסקים המקומית וליצירת קשרים.
"אני רואה פוטנציאל להביא לכאן חברות שמעסיקות עשרות עובדים. ברור שאני לא חושבת שנהיה כמו תל אביב, אבל גם תל אביב לא חשבה שהיא תהיה עמק הסיליקון", יעל אומרת. "אלה דברים שלוקחים שנים, ואם ניפגש בעוד 20 שנה והתהליך ימשיך להתגלגל, אני מאמינה שנראה פה הרבה יותר הייטק".
מי שישבה איתנו לאורך הפגישה היא עטרה שטיינר (29), תושבת היישוב אדם, הנמצאת במתחם כמעט מיומו הראשון ומנהלת מוצר במרכז. "למדתי עבודה סוציאלית, קהילתית", סיפרה. "לי תמיד היתה שאיפה לקריירה, רציתי להיות בעמדת השפעה בארגון שבו אני עובדת, אבל לא הכרתי הרבה תחומים. היום אני רואה חברות, בחורות מוכשרות, שעושות דברים פשוטים ומתחרבשות הרבה זמן בשאלה במה הן יעבדו. פה נחשפתי לעולם שלא הכרתי ולטכנולוגיה שלא היתה חלק מחיי".
העובדים במתחם הם תושבי האזור. יעל יודעת שיהיה קשה להפוך את המקום למרכז טכנולוגי ארצי, בין היתר בגלל מיקומו מעבר לקו הירוק. "המיקום בעייתי בעיקר לחברות גלובליות", היא אומרת. "יש חברות שנותנות שירות לשוק הישראלי והמיקום לא כל כך משנה להן, אבל הוא כן נוגע לחברות שנותנות שירות בינלאומי, לכן הבנו שהמיקוד בהתחלה צריך להיות באוכלוסייה שחיה כאן, אנשים שיקימו עסק משלהם".
לא קשה עם מקום שמנהלת אותו מתנחלת מאש קודש?
"הייתי שותפה בכמה פרויקטים של שיח פוליטי והיה איזה פרויקט שהבאנו אלינו חבר'ה מקיבוץ עין החורש, אנשי השומר הצעיר. אלה היו מפגשים מרגשים. אני יודעת שיש כאלה שרואים בי אויב, בן אדם שהורס את חלום השלום. לצערי, לפני הרפורמה המשפטית היו אנשים שהיו מוכנים לדבר איתנו, והיום כבר לא רוצים כל קשר. הלכו צעד אחורה. אבל מה האפשרויות?"
יש אנשים שקשה להם עם יישוב הנמצא בשטחים וקשה להם עם היחס לאוכלוסייה הערבית.
"קח את נושא 'שתי מדינות לשני עמים'. הוא די ירד מסדר היום. אתה רואה את זה בתוצאות הבחירות כשמרצ לא עברה את אחוז החסימה. יש פה הרבה יותר חיים משותפים מאשר בתל אביב. כמה אנשי קשר ערבים יש לך בזיכרון של הנייד ואתה מדבר איתם מדי יום? אני בטוחה שלי יש יותר.
"זו שאלה גדולה אם המצב ייפתר ואם בכלל. קודם כל צריך לטפל בחינוך הרצחני שמקבלים שם. היה פה לא מזמן פיגוע דריסה של חיילת שנרצחה על ידי אדם שעבד בסופר הסמוך. ראינו אותו כל הזמן, אז איך אפשר לדבר על חיים משותפים כשאתה לא יודע אם יתקעו לך סכין בגב?"
מה עם נוער הגבעות, תג מחיר, ההצתות?
"זה לא משתווה לבן אדם שהולך ורוצח. אני לא שונאת ערבים ולא רוצה להרע להם, אבל לפני כמה חודשים זרקו על הרכב שלי סלע. שמעתי בום וכל החלון האחורי התנפץ. למזלי הייתי לבד, אבל תאר לך שהיה שם אחד מילדיי. זו המציאות שאנחנו חיים איתה כל יום".
כבר לא הולכת להפגנות
יעל משתייכת לציונות הדתית, אבל מצביעה לליכוד, כי היא לא אוהבת שיוך מגזרי.
"הדבר המרכזי שצריך להשתנות, זו שיטת הבחירות שתאפשר ייצוג הולם לקבוצות כמו השמאל הישראלי שהולך ונכחד, אפילו דמוגרפית", קבעה. "היינו לא מזמן אצל קרובת משפחה, מבית לא דתי. בעלה בגיל של הוריי. לאבי בן ה־64 יש 31 נכדים. להם יש שלושה ילדים שעדיין לא התחתנו. תבין את הפער הדמוגרפי.
"הרי ברור שבעוד כמה שנים המצב רק יקצין, ואתה גם רואה בהפגנות השמאל אנשים הרבה יותר מבוגרים מאלה שפוקדים את הפגנות הימין. ועדיין, צריך לשנות את השיטה לכזו שתאפשר לאנשים מהשמאל לחיות ברגיעה ובידיעה שקולם בא לידי ביטוי בשלטון, גם אם הם לא הרוב ואין מה לעשות, הם לא יהיו הרוב. לא צריך לרמוס, צריך לאפשר להם להשתתף בהנהגת המדינה".
ואם יבטלו את הרפורמה המשפטית, תרגישי שהפסדת?
"אפילו אנשים בשמאל אומרים שצריך לשנות את מערכת המשפט. יותר מזה, גם אם יורידו את הרפורמה, המחאה תימשך. שאלתי חברים 'תפסיקו להפגין?' והם ענו 'לא, כי אנחנו לא מאמינים'. ההרגשה היא שיש אנשים שמוכנים לקחת מסור ולכרות את הענף שעליו כולנו יושבים. וגם בצד השני יש כאלה. נראה לך לגיטימי שאנשים לוחצים להוציא השקעות וחברות מישראל כדי להפעיל לחץ על הממשלה?"
"בבנימין אין בית ספר אחד שהקים מגמת מחשבים. לא בנים ולא בנות. מחנכים להקים משפחה גדולה, ליישב את הארץ, להתגייס ליחידה קרבית. היום הייטק הוא הציונות של הדור שלנו. ישראל נהייתה מעצמה בזכות אנשים שעשו יזמות טכנולוגית"
עטרה, שלא מזמן התחתנה, הוסיפה: "בציבור הדתי של המתנחלים יש לדעתי הרבה יותר מוכנות להיכרות עם הצד השני. העולם הדתי גם יותר מכיר את העולם החילוני, ולכן לדעתי הקרע לא יושב כל כך על אידיאולוגיה, כמו על אמון. קשה לחיות ביחד כשפחות מכירים זה את זה".
נפגשנו בעיצומה של סערת נוכחות הפוליטיקאים בבתי העלמין ביום הזיכרון. היה חשוב לי לשמוע את דעתה של יעל, כאחות שכולה.
"קשה לי, כי פוליטיקאי הוא נציג ציבור ולא בא מטעם מפלגה", ענתה. "אני זוכרת שגדלתי בקריית ארבע בתקופות ממש קשות. בהסכם אוסלו הרגשנו שהמדינה בוגדת בנו, ואחרי זה בתהליך ההתנתקות. פעם הייתי הולכת להפגנות והיום כבר אין לי כוח, לא חושבת שזה אפקטיבי".
בניה ז"ל, אחיה של יעל, היה הילד הרביעי במשפחה. הוא לא נשאר דתי, אבל נשאר בימין בדעותיו. רס"ן שראל, מפקד פלס"ר גבעתי, נהרג ב־1 באוגוסט 2014, בפאתי מורג, ליד רפיח שבדרום הרצועה. יחד איתו נפלו סמל ראשון ליאל גדעוני וסגן הדר גולדין. "זה משהו אישי", יעל אמרה כששאלתי על מאבקה של משפחת גולדין להחזרת גופת בנה. "לא יודעת מה הייתי עושה במצבם".
איך קיבלת את מות אחיך?
"אתה מאבד את המשפחה שהיתה, אולי אפילו בונה אותה מחדש ומתקרב אליה יותר, כי זה אירוע מאוד מטלטל. ברמה האישית הכי השפיעה עלי ההבנה שצריך לחיות את החיים כמו שרוצים ואסור לחכות לזמן מיוחד או לפנסיה שתגיע. אתה לא באמת מבין כמה החיים זמניים, עד שמישהו קרוב אליך נהרג".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו