קיר ללא הפסקה: אמני הגרפיטי תופסים צבע

אצטדיון הכדורגל בדימונה לא האמין שזה קורה לו. לפני כשנתיים הגיעו לעיר המדברית נציגי ספר השיאים של גינס והעניקו לאמן ציורי הרחוב והגרפיטי "ספיין" (SPINE) את תואר שיאן גינס לציור הקיר הגדול בעולם בספריי צבע, שנעשה על ידי אמן אחד.

SPINE, באר שבעי ("תוצרת סורוקה") בן 37, הפך בשנים 2017-2016 את מבנה האבן בצפון דימונה ליצירת אמנות צבעונית בגודל של 2,038.96 מטרים רבועים, כשהוא מנתץ - או יותר נכון מרסס - את השיא הקודם, שעמד על כ־600 מ"ר בלבד.

"בסוף 2015 פנה אלי סוכן אמנות בשם ישראל אשוש, בעל חנות יודאיקה שעבד עם אמנים נוספים וראה עבודות שלי במפעלים גדולים באזור רמת חובב, מספר ספיין. "הוא שאל אותי 'מה הדבר הכי מטורף שאתה רוצה לעשות?' ועניתי 'שמע, אני רוצה לשבור שיא גינס'. זו היתה עבודה שלקחה כמעט שנה".

אתה עושה בעיקר עבודות גדולות "מוזמנות"?

"אני מתפרנס מזה, אבל אני אוהב ובהחלט חשוב לי מאוד ליצור במרחב הציבורי, במקומות שבהם כל אחד יכול לראות את היצירות. עכשיו, למשל, ציירתי ציור של 400 מטר בסקייט פארק בדימונה, ויש לי חלום לצייר עם עוד אמנים ישראלים רבים על גבי שכונות שלמות בארץ. מבחינה אמנותית, גם היום אני יכול לעזוב הכל פתאום, להסתלק לכמה ימים לאמצע המדבר, להיכנס שם לבונקר ולצייר על הקירות הפנימיים שלו בטירוף. אתה מגיע במצב כזה לשומקום, נכנס כאילו למין טקס עם מוזיקה ומדורה ובלי אף אחד ליד, ומה שאתה רוצה אז זה רק לצייר. התהליך הזה מרתק אותי".

"הרפתקה יוצאת דופן"

ספיין הוא אחד מ־16 אמנים שמשתתפים בספר חדש בשם "גם לנו מגיע!" (הוצאת "מרום תרבות ישראלית"), החושף - אמנם תוך שמירה על מסתוריות ובלי שמם או פרטים ביוגרפיים מדויקים לגביהם - אמני ואמניות רחוב, ואת עבודותיהם ויצירותיהם בתל אביב.

את הספר חיברה (וגם צילמה את רוב התמונות המופיעות בו) יוצרת מפתיעה, לפחות בהקשר לתחום הזה. ד"ר עמלה עינת (83) מתל אביב - סופרת, חוקרת, מטפלת ומרצה שפרסמה יותר מ־50 ספרי פרוזה, ילדים ונוער, עיון ומחקר, שחלקם תורגמו לשפות שונות ואף הועלו כהצגות תיאטרון. במהלך השנים לימדה באוניברסיטת תל אביב ובמכללת תל חי, שם הקימה מרכז ראשון מסוגו לתמיכה בסטודנטים לקויי למידה עם הפרעות קשב, וזכתה בפרס ראש הממשלה לספרות, בפרס "הדסה" לספרות ילדים ונוער ובפרס אקו"ם על תרומתה ליצירה העברית.

אז מה פתאום, בגיל 83, ספר על גרפיטי ואמנות רחוב?

"הראש המופרע שלי מתעניין באנשים ובחיים. בספר קודם, למשל, שיצא ממש לפני פרוץ הקורונה, נסעתי במשך שנה שלמה ליהודה ושומרון, נפגשתי עם נערי הגבעות וכתבתי עליהם ספר בשם 'פחד בין הגבעות'.

"בתקופת הקורונה, כשאסור היה לצאת ולהיפגש עם אנשים, הייתי מסתובבת ברגל ונחשפתי פתאום למשהו שלא ראיתי קודם - המון אמנות רחוב, גרפיטי צבעוני ויפהפה. ככה, בתוך כל הדכדוך והחרדות של הקורונה, היתה פתאום נקודת אור - אנשים מציירים עם המון עוצמות של צבע במקומות שלפעמים הם יודעים מראש שייהרסו בקרוב, ושיחד איתם תיהרס גם היצירה.

"אמן - ולא חשוב מאיזו אמנות - רוצה לחרוט חריטה קטנה על הקיר של הנצח. להישאר בתודעה. ופה הם יודעים מראש שלפעמים העבודה נידונה לכיליון. החלטתי שאני מוכרחה לפגוש את האנשים הללו, לראות מה הם חושבים".

ואיך הצלחת לאתר אותם?

"זו היתה הרפתקה יוצאת דופן. שנתיים של משימת בילוש. בסופו של דבר הצלחתי להגיע לחלקם בעזרת אישה נפלאה ששמה בינה מוכיח, שאחראית לכל נושא האמנות בעיר, ובנחלת בנימין בפרט. אישה מלאת אנרגיה שעזרה לי מאוד והכירה לי אמנית שהסכימה לדבר. אותה אמנית הכירה לי עוד מישהו, וככה הם הגיעו 'בסתר' וסיפרו כל אחת ואחד על עבודתם".

"ליצור בסביבה שלך"

ארבעה מהאמנים המשתתפים בספר הם כאמור ספיין, "דה מיסק" (The Missk), "לול" (LOL) ו"ארק ד.ל.פ" (ARC D.L.P).

דה מיסק, שיצירה שלה נמצאת על כריכת הספר, הגיעה לאמנות הרחוב בגלל מבט החוצה מחלון המטבח שלה בשכונת פלורטין.

"אני גרה בתל אביב כבר 17 שנים", היא מספרת. "עליתי ארצה כילדה קטנה מאוקראינה וגדלתי בירושלים. אני תמיד באמצע בין ירושלים לתל אביב, כמו הדג נחש.

"על קירות התחלתי ליצור לפני כ־14 שנים, כשגרתי בפלורנטין ופשוט ראיתי נוף מכוער מהחלון. זה היה בניין הרוס, שבור ומתקלף. אחר כך ראיתי עוד קיר ממש לידו, ומשם עוד קיר ועוד קיר.

"גרתי בפלורנטין כעשור, ויש משהו בליצור בסביבה שחיים בה, גם כי היא הבית שלך והמקומות שמתנהלים בהם ביומיום. פשוט ציירתי על מקומות שבהם הייתי עוברת בדרך לסופר, או בדרך לעבודה. קירות הם מדיום מדהים בעיניי, כי הם לא מוצר, אלא הוויה. הם לא משהו שאפשר לקנות או למכור ולא צריך כרטיסים כדי לראות אותם, אלא רק ללכת ברחוב.

"עוד חלק מהעבודה במקום שבו חיים היא המפגש עם העבודות גם לאחר מכן. יצא לי לשמוע מחלון המטבח, שם ציירתי את הציור הראשון שלי בסמטה שאף אחד לא היה עובר בה בחיים והפכה למוקד עלייה לרגל של סיורי גרפיטי, כמה מדריכים שהם מומחים מדהימים בעיניי. הם לומדים, מכירים את האמנים והסיפורים, יודעים מתי עבודות נוצרו ומתעדים אותן, אבל יש גם כאלה שפשוט ממציאים סיפורים. שמעתי למשל שאני גבר חרדי שכותב ביידיש. יש בעבודות שלי כיתובים, אבל הם לא ביידיש אלא שעתוק בעברית של מילים מתוך שירים באנגלית. זו מתנה קטנה ממני לאנשים, כי כתוב שם משפט משיר פופ מוכר והוא כתוב כמו ששרים באנגלית, אבל באותיות עבריות. כשאדם מבין ומזהה את המשפט הוא שמח, כי זה כמו לפתור חידה, וגם נתקע לו השיר בראש".

יש לך מוטיבים חוזרים בעבודה, דמויות קבועות?

"כמעט לכל הדמויות בעבודות שלי יש תחת גדול ועיניים גדולות, ולא בהכרח שתיים. דמות אחת כזו היא הדמות שעל כריכת הספר, שמבוססת על מפגש עם אישה בזנות. זה היה 'מפגש פסגה' באזור שבו נמצאים הרבה אנשים בזנות, כשניידת של הפיקוח העירוני הגיעה לבצע אכיפה דווקא בעניין הציורים. אגב, בפרויקט ההוא, שלקחו בו חלק די הרבה אמנים, הכל היה מוסכם ומאושר כחלק מהניסיון להפוך את האזור לפחות החצר האחורית של העיר.

"בכל מקרה, הפקחים רצו לתת לנו קנס, ולפתע אישה בזנות שהיתה שם פשוט נכנסה לניידת ואמרה 'עוד פעם אתם! סוף־סוף הביאו לנו קצת אמנות, לא מגיע גם לנו? אז מה אם אנחנו זונות?' ככה יצא שהיא, אישה בזנות, בעצם הגנה עלינו. אגב, מבחינתי היא קהל ראוי לא פחות ממבקר תערוכות".

"חיבוק לצד מאבק"

אמן נוסף המופיע בספר הוא "ארק ד.ל.פ" (ARC D.L.P), אדריכל תל־אביבי. "ארק זה קיצור של ארכיטקט באנגלית וד.ל.פ הם ראשי תיבות של דמות של רופא מתקופת המגיפה השחורה באירופה בשם דוקטורה דה לה פאס, ששיניתי לארכיטקט דה לה פאס", הוא מסביר.

"הדמות הזו חוזרת ביצירות שלי ומושפעת מדמויות של רופאים שהיו מסתובבים עם מסיכה דמוית ראש של ציפור, כשבתוך המקור היו להם עשבי תיבול שלשיטתם סיננו את אדי המגיפה, כדי שלא יידבקו.

"היסטורית, זוהי למעשה מסיכת האב"כ הראשונה, ונמשכתי לדמות הזו עוד כשהייתי נער, בתקופת מלחמת המפרץ. היום, כאדריכל שתכנן בניינים, אני יודע שישראל היא המדינה היחידה בעולם שמשלבת באדריכלות את אלמנט המקלט, מה שקוראים ממ"ד. לכן אני חושב שמשהו בדמות הזו נתפס לי כמעין סוג של בעיה או תחלואה של החיים בישראל, וזה התחבר לי לאמנות הרחוב.

"עם השנים הוספתי לדמות הזו כל מיני אלמנטים שבאים מתוך החיים האישיים שלי. למשל, יש סופר שאני מאוד אוהב בשם לורד קראפט, שכותב על יצור עם זרועות תמנון על הפרצוף, אז הוספתי זרועות כאלה גם אצלי. בתוך כל זה אני מנסה שיהיה גם איזשהו מסר שהוא שלי. יש לי ציור גדול מאוד ביפו, של שני אבירים שרוכבים על זרועות תמנון. הזרועות למעשה מחבקות זו את זו, אבל האבירים עצמם נלחמים. זה משהו שיושב על מערכת היחסים של האוכלוסייה ביפו. חיבוק שיש בו גם מאבק".

ארק עוסק באמנות רחוב כ־13 שנים וחבר בקולקטיב אמנים בשם "אורבאניקס" - "כמו אורבאן מאנייקס", הוא מסביר. "אנחנו הולכים לבניינים נטושים ומציירים עם שתייה ומוזיקה. לפעמים עוברות ניידות ועושות לנו שלום".

רגע, לא עוצרים אתכם או נותנים לכם קנס?

"כמו שכתבתי בפתיח של הספר, שם תיארתי איזו סצנה של אמן גרפיטי שבורח משוטרים שרודפים אחריו ברגל ועם מסוק, כל הרעיון הזה של לצייר בלילות, במחשכים, הוא 'חצי נכון'. יש איזו פתיחות גדולה בתל אביב לגבי אמנות רחוב. היתה למשל סיטואציה בפארק המסילה בנווה צדק, ממש לא מזמן.

"אמן צייר ביום שישי בשעה חמש בערב, כשהפארק הכי עמוס, ופתאום נעמדה לידו מישהי והתחילה לצעוק עליו 'מי הרשה לך, באיזו זכות?' הוא ניסה להסביר ואמר לה 'תסתכלי סביבך, כל הפארק מלא בציורים', אבל מה שהיה מדהים הוא שאנשים שעברו שם פשוט התעצבנו וצעקו עליה, ומחאו לו כפיים".

"טכניקה סיזיפית"

אמן בעל אופי אחר המופיע בספר הוא "לול" (LOL), קיצור של "לורד אוף לורדס". "השם שלי לא מגיע מהתנשאות או משהו כזה חס וחלילה", הוא צוחק, "אלא כי אני מוסיף לעולם של ציורי הספריי עבודות סיזיפיות עם לורדים ומרקרים".

לול (42), אמן ומורה לאמנות, עובד כאמן וכצייר כבר שנים רבות. "המסר שלי, שהוא בעיקרון צעקה פנימית, התחיל מדמויות שאין להן בכלל פה, דרך דמויות של נינג'ות עם כיסוי פה ועד לצעקות חזקות כשכל מיני דברים ביזאריים יוצאים מפיהן של הדמויות, למשל צעקות מוזרות כמו איי סקרים שנכתב כמו גלידה, 'אייס קרים'", הוא אומר.

במקרה שלו, העיסוק באמנות בכלל ובאמנות רחוב בפרט, גם עזר לו להשתקם מאירוע בריאותי שעבר.

"עברתי אירוע שבעקבותיו הגעתי לנקודה שבה הייתי בעצם משותק ביד שמאל וברגליים, ואני שמאלי, אז זה היה מאוד מתסכל. דרך טכניקה אמנותית מאוד סיזיפית, שפיתחתי בעצמי תוך כדי עבודה, הצלחתי להפעיל את היד בחזרה".

יש חוויה זכורה במיוחד או יצירה שאתה יותר מתחבר אליה?

"החוויה הראשונה שלי באמנות הרחוב היתה בתחנה המרכזית החדשה. ציירתי שם לתוך הלילה ומצאתי את עצמי עובד על סולם בלילה כשסביבי מתקבצות כל מיני דמויות חצי מפוקפקות, שיכורים או מסוממים די מפחידים, נאמר כך, ואני על הסולם עם ברכיים רועדות, כי נורא מלחיץ שאתה בעצם מצייר ולא יכול לשמור על הגב שלך.

"אבל אז, תוך כדי הציור, הם אמרו לי כמה שהם אוהבים לצייר, אז ירדתי מהסולם, הוצאתי מהתיק פנקס והתחלתי להעביר להם שיעור בציור תוך כדי. זה הפך את הכל לחוויה מאוד חיובית, מכילה ובונה".

כמו קהלת, אבל הפוך

עמלה עינת שומעת את האמנים ומחייכת בסיפוק. "כל העבודה על הספר היתה מרגשת ועוצמתית", היא אומרת. "אירוע זכור במיוחד היה כשהשתתפתי בציור קבוצתי לכבוד חתונתו של אחד מהאמנים, שבוע או שבועיים לפני מותו. הוא חלה בסרטן וזו היתה מעין 'פרידה'. בת הזוג שלו והוא החליטו להתחתן למרות שידעו מה מצבו.

"דרך ההיכרות עם האמנים והיצירות, נחשפתי לעולם שהוא בין פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית מאוד מרשימה לבין פיוט. קח את קהלת ותהפוך אותו מפסימי לאופטימי. קהלת אומר 'הכל הבל', והאמנים האלה אומרים: הכל עובר, אבל רגע היצירה הוא הרגע המשמעותי והחשוב בחיינו - והוא שווה הכל".