מתי בפעם האחרונה עשית סלפי?
"לפני עשר דקות. זה כיף לקבל תשומת לב ואהבה, ושרוצים להצטלם איתך. אני עושה כל הזמן סלפי וברכות לילדים. מצטלם גם ברחוב כשמבקשים ומגיב לבקשות דרך הרשתות. היום אני זורם עם זה ועושה את זה בטבעיות. רציתי את זה מאוד המון זמן ואני לא יכול לבכות שאני מוכר מאוד, אבל משהו בפרטיות טיפה נפגע. כשאני עם הבנות שלי מבקשים ממני כל הזמן להצטלם, והן מבינות שאני אבא שלהן, אבל בעבודה אני קוגומלו".
מתי בפעם האחרונה עברת חרם?
"בכיתה ז'. לפני בר המצווה חבר מאוד טוב שלי החליט שהוא לא מדבר איתי, בלי שום סיבה. זה היה בגיל שבו כל אחד מחפש את עצמו. מי אתה? מה אתה? אחריו כולם הפסיקו לדבר איתי, כל החבורה, ועבורי זה היה כאילו כל העולם לא מדבר איתי. הייתי כל כך עצוב שאי אפשר להסביר את העצב הזה. לא סיפרתי להורים כי לא היה לי אומץ לספר להם, חשבתי שאני בטח אבכה כשאספר להם ושמרתי את זה לעצמי, אולי מבושה או מרצון לא להעמיס עליהם. הייתי במועקה אדירה. חששתי מאוד שהילדים לא יבואו לבר המצווה שלי וככה ההורים שלי יגלו, ושאולי אני אצטרך לעבור כיתה - אבל פתאום, כמו שזה התחיל ככה זה נעלם. במארס האחרון החלטתי לשתף את הסיפור שלי. הגיעו אלי המון סיפורים דומים, גם מאנשים שעובדים איתי, ולא ידעתי".
מתי בפעם האחרונה חשבת על הילדות שלך?
"כנער הייתי מבולבל וחסר ביטחון. לא הרגשתי שאני טוב בשום דבר. היו לי שגיאות כתיב ואובחנתי עם דיסלקציה, אבל לא סיפרתי לאף אחד כי התביישתי. ילדים כתבו ברכות בבית הספר, ואני פחדתי לכתוב כדי שלא יגלו שאני כזה. להסתיר כל הזמן עשה לי לא טוב. בגיל 14 התחלתי להתאמן בקפוארה ופגשתי את המאמן שלי, אדם פסטר, ופתאום הרגשתי שייך ובעל ערך. הוא השפיע על הדימוי העצמי שלי. הוא העצים אותי וחל בי שינוי, וכשאני מדבר על זה אני מתרגש. אומרים שצריך מבוגר אחד שיאמין בך, והוא היה המבוגר שהאמין בי. היום אני מרגיש שאני ממשיך את הדרך שלו".
מתי בפעם האחרונה פגשת את ההורים שלך?
"אתמול, ביקרתי אותם בביתם בפתח תקווה. נולדתי וגדלתי בעיר, בן רביעי אחרי שלושה אחים. אתמול אחרי הופעה קפצתי אליהם לחצי שעה, באתי רק לחבק אותם. היום הקשר שלי איתם חזק. בעבר היתה לי ביקורת. היום אני אוהב אותם כמו שהם. אמא שלי תמיד מודאגת כשמפרסמים עלי דברים, ואני מרגיע אותה שכיף לי. הם נתנו לי ללכת לכיוון שלי, כשראו שאני יודע מה אני רוצה
ולא היו לי הרהורים".
מתי בפעם האחרונה הופעת?
"יש לי הצגה שרצה כבר שלוש שנים, קוראים לה 'קוגומלו - משימה מהמאסטר'. זו הצגה ערכית שמדברת על קפוארה, עוצמה וכוח. המסר הוא לא לוותר לעצמך, להתמיד ולהאמין בעצמך. היא גם מצחיקה וגם מרגשת. בפעם האחרונה הופעתי ביום ראשון, ויש גם מופעים פתוחים לקהל הרחב. היום אני מרגיש על הבמה מאוד נוח. זה היה תהליך, כי הגעתי לעולם הבמה לגמרי במקרה. זה לא היה חלום חיי".
"הגעתי במקרה לעולם הבמה. אני לא שחקן במהותי. זה לא היה חלום חיי"
מתי בפעם האחרונה למדת משהו חדש?
"אני אוהב ללמוד ולספוג כל הזמן. מגיעים אלינו מאסטרים מברזיל ואני לומד מהם קפוארה, והייתי בחנוכה ב'מותק בארץ הילדים', עם מיקי, יובל המבולבל וקופיקו. למרות שכבר עשיתי איתם הרבה הפקות, אני סופג מהתבוננות בהם. אצל יובל יש משהו נפלא, שהוא אומר את הדברים ישר בפנים. לקחתי ממנו את האסרטיביות הזו. מיקי נתנה לי טיפים איך להנגיש טקסט ולדבר יותר ברור לקהל. אלה רוח והשראה שקיבלתי משניהם".
מתי בפעם האחרונה הלכת לטיפול?
"הייתי בטיפול פסיכולוגי חמש שנים. היו לי פוסט־טראומה, חרדות ודיכאון מודחקים בגלל מלחמת המפרץ. החוויה של להיות בבית עם מסיכות נחרטה אצלי כטראומה. הייתי בכיתה ב', בן 8, וחוויתי חוויה שאני עומד למות. לא ידעתי שלא כולם חוו את זה כך. היה טיל שנפל על בית הספר שלי. הבית שלנו כל כך רעד, שחשבתי שנגמרים החיים שלי. מאז חוויתי התקפי חרדה מכל מיני דברים. לא דיברתי על זה, כי לא הבנתי מה זה בדיוק ולא רציתי להיתפס כ'חלש'.
"כשהקפיצו אותי למילואים במלחמת לבנון השנייה בצו 8, התחילו טילים ואזעקות. הייתי בן 26, עם ראסטות והכי לא קשור לצבא. אני זוכר את עצמי שם על הקו בקיבוץ בצפון, דורך את הנשק ופוחד. אמרתי למ"פ והוא אמר לי שכולם מפחדים, ואני רק חיפשתי מקומות מסתור. כשחזרתי מהמלחמה התחילו לי ניתוקים כאלה, התייבש לי הפה, ופחדתי לספר לאנשים שאני בהתקף חרדה. לא היה לי אומץ. הפחד מהפחד שיתק אותי. פחדתי שאכנס למצב כזה בהדרכה ובדייטים. פעם אחת ברחתי מדייט בגלל הפחד ממה שעלול לקרות. הלכתי לפסיכולוג בגיל 27 והתחלתי לקחת ציפרלקס. היום אין לי התקפי חרדה, אני שולט בהם. הפחדים שלי היום אחרים".
מתי בפעם האחרונה נפצעת?
"במקצוע שלי, כשאני גם על הבמה וגם כמאסטר בקפוארה, תמיד יש חשש מפציעות. ספגתי שתי פציעות רציניות בקריירה. לפני שבע שנים הגעתי להפקת חנוכה הראשונה שלי, ונקרעו לי שני גידי אכילס רגע לפני שעליתי על הבמה. הלכתי ישר לניתוח, דידיתי על עקבים כשאני על הבמה בגנרלית. זו היתה פציעה ראשונה, וזה היה משבר נורא גדול עבורי. ראיתי בהצגות כפיל שלי, של קוגומלו, מופיע עם הבגדים שלי, וזה היה מבאס ממש. ישבתי וראיתי את יובל אומר 'קוגומלו היה צריך להיות איתנו, אבל הוא נפצע', ופשוט בכיתי. ואני לא בוכה בקלות.
"הפציעה השנייה היתה השנה. סבלתי מכאבי גב, וב־MRI ראו שיש לי פריצת דיסק רצינית. לא ידעתי מה אני עושה עם 'מותק בארץ הילדים', והחזרות היו סיוט מבחינתי. הבמאי ניסה להתאים לי את התנועות, עד שרופא נתן לי זריקה שהצילה אותי, וחזרתי לעצמי. אני עושה עכשיו יוגה טיפולית ואני לגמרי בסדר עכשיו, מטפל בעצמי. זו היתה נקודה מכוננת, שהבנתי שאני חייב לטפל בעצמי. בכל הופעה אני קופץ, עושה סלטות, ואני מדמיין שאני בן 18".
מתי בפעם האחרונה התגעגעת?
"הבוקר. אני מתגעגע לאדם פסטר ולתחושה של להיות ילד. אני הופך עכשיו את הסדרות שלי למוצר לחו"ל, מדבבים אותן לאנגלית כי קפוארה היא בינלאומית, ואדם עוזר לי בפרויקט. הוא חי בארה"ב עכשיו ואנחנו משוחחים הרבה. אני מרגיש בשיחות איתו שוב קצת ילד, והתגעגעתי לזה. יש מישהו שדואג לי. התגעגעתי גם לתחושה שיש פה לידי מורה, בעל ניסיון, מישהו שהוא דמות של מורה לחיים, לא אבא ולא חבר, משהו אחר. דמות כזו זו זכייה, ואני זכיתי".
מתי בפעם האחרונה היית בסכנת חיים?
"הייתי בן 22, לוחם ביחידה של לוחמה בטרור. היתה כלבייה ביחידה, והיתה שם כלבה בשם מישקה. היתה לה קרצייה, כמו זו שעקצה את מאיר אריאל והוא נפטר ממנה. הקרצייה הזו תקפה אותי. עלה לי החום ל־40, הידיים שלי התנפחו, ולא הבינו מה יש לי. ברגע האחרון מומחה שהגיע לבסיס שלח אותי לטיפול נמרץ נשימתי באמבולנס. כשהגעתי לבית החולים, המערכות שלי קרסו. שבוע הייתי מורדם ומונשם. כשהתעוררתי, החיידק עדיין אכל לי את הריאות ולא הצלחתי לנשום. שמו לי מסיכת חמצן ואני זוכר את עצמי אומר לאמא שלי בשארית כוחותיי שירדימו אותי שוב, כי קשה לי לנשום. הייתי קרוב לוותר, החזירו אותי למצב שבו הייתי מורדם ומונשם. ואז הגוף שלי הצליח להתגבר על זה. זו היתה טראומה גדולה. הייתי חודש בטיפול נמרץ נשימתי.
"אחר כך שחררו אותי מהשירות. למדתי ללכת מחדש. רק בשיקום התחלתי לבכות, כי הבנתי מה עברתי ואיזו טראומה המשפחה שלי עברה. הייתי מורעל, ולא הבנתי בכלל שאני לא חוזר, עד שזה הובהר לי. גם את כל הקפוארה הייתי צריך ללמוד מההתחלה, אבל היא היתה ההצלה שלי. נתליתי בזה".
מתי בפעם האחרונה קינאת במישהו?
"ברשתות החברתיות אני מרגיש משהו כמו קנאה כל הזמן. זה עושה לי לפעמים הרגשה רעה, הכל נראה ורוד אצל אחרים. חוץ מהופעות ודמות הילדים קוגומלו, יש לי עסקים, 30 עובדים וחמישה מועדונים. אני עובד קשה וזה שוחק, ויש קשיים, התמודדויות ובלת"מים, ואני מוצא את עצמי מקנא: איך זה יכול להיות שהכל קל לאחרים? איך הכל מסתדר לו? ולה? אני יודע שלא הכל ורוד, אבל זה מפתח קנאה, ההשוואה. אני שוקע בזה לפעמים, ואני מדבר על זה עם תלמידים, על טיקטוק ועל סיטואציות שעולות שם, שזה לא אמת ואלה לא הצלחות אמיתיות, או אצל נשים שזה לא רזון אמיתי, אבל אני לא אומר לתלמידים שלי שברשתות הכל לא נכון. אני יודע בעצמי שלא הכל אמיתי, ואני בעצמי נופל בזה".
"פעם אחת ברחתי מדייט בגלל הפחד. הלכתי לפסיכולוג בגיל 27 והתחלתי לקחת ציפרלקס. היום אין לי התקפי חרדה, אני שולט בהם. הפחדים שלי היום אחרים"
מתי בפעם האחרונה לא הבינו אותך?
"כשהתחלתי להופיע היו ביקורות עלי, 'מה קוגומלו עושה דמות לילדים?', לא הבינו את זה. הייתי קפואריסט מוביל בארץ, ופתאום אתה עושה משהו שונה, יוצא מהמסלול, ותמיד יש ביקורת לא כי אנשים רעים, אלא כי יש ביקורת. אמרו עלי 'מה הוא? יובל המבולבל של הקפוארה?'
"בהתחלה נבהלתי, דאגתי. לא הבנתי מאיפה זה בא לי, ולא אהבתי לשמוע את זה, אבל הייתי בטוח בדרך שלי. בכל עיר שהגעתי אליה הזמנתי לבמה את המורה המקומי והתלמידים שלו, ועודדתי את הקהל בעצם ללמוד קפוארה. היא הפכה להיות פופולרית, והבינו שאני עושה כבוד לקפוארה, ואז התחילו להזמין אותי לסדנאות. אנשים אמרו שהם חברים שלי ומכירים אותי, זה הגיע מהשטח. במקביל, תוכנית הטלוויזיה שלי הצליחה להביא עוד תלמידים לקפוארה, וזה גם עזר לתחום. היום אני חושב שכולם מבינים מה אני עושה, וגם מי שביקרו בהתחלה מודים שעכשיו הם מבינים שאני פה כדי להעביר את ערכי הקפוארה".
מתי בפעם האחרונה בילית עם המשפחה?
"יש לי ולאשתי דייט פעם בשבוע ואנחנו עובדים מאוד קשה כדי לשמור עליו, ויש לי יום כיף עם הבנות, שאני שם הכל בצד והולך לבלות איתן, גם אם זה אומר רק להביא אותן לחוג. יש לי מצפון הורי, ואני עובד כדי שיהיה לנו זמן איכות. אני אבא טוב, אבל תמיד יש את הספק שאומר, אולי אני לא נותן מספיק כי אני עסוק מדי? הבכורה שלי אמרה לי יום אחד: 'אבא, אמרתי לחברות שלי שאתה כל הזמן בטלפון, וגם כשאתה איתי אתה לא איתי'. זה נכנס לי ללב. אני כל כך משתדל להיות איתן במאה אחוז, אבל זה לא מצליח, וזה עושה לי ייסורי מצפון. אני בטלפון כי כל שנייה משהו צץ, בעבודה ועניינים, ואני חייב להגיב.
"מצד שני, יש לי המון ניסיון והבנות שלי מרגישות שאני מבין אותן. אני יודע להגיע אליהן, אני אוהב ונוכח אבל יודע גם לשים גבולות. את זה אני מביא מהניסיון שלי עם ילדים ונוער. אני מרגיש שבזכות הבנות שלי אני אדם יותר טוב, גם בדברים הקטנים, כמו מתי הולכים לישון ולחגור חגורת בטיחות, גם אם נוסעים רק מטר".
מתי בפעם הראשונה?
מתי בפעם הראשונה עלית על במה?
"לפני שבע שנים, מול מאות אנשים, עליתי להופעה בסינמה סיטי גלילות עם קופיקו. בחיים לא עליתי על במה כזו. נתתי את השואו שלי ואנשים צחקו. הרגשתי וואו! הבמה היא הדבר הכי פשוט שיש. אנשים מבינים וזה תופס. הקשיים הגיעו כשהתחלתי להצליח. אז הבנתי שחובת ההוכחה עלי ושיש ציפיות. עד אז לא היה לי אכפת. למדתי משחק תוך כדי תנועה, אני לא שחקן במהות שלי. יש לי היום שירי הפעלה שכולם, הורים וגם ילדים, שרים יחד איתי, כמו 'רם רם סם סם'"
לביא קגן (קוגומלו) // בן 39. בן לדוד ולשרה קגן. בסוף שנות ה־90, כשהיה בן 15, נחשף לקפוארה לראשונה אצל המאמן אדם קדוש (פסטר). אחרי שנה קיבל ממאמנו את הכינוי "קוגומלו" - פטרייה בפורטוגזית, כיוון שהיתה לו רעמת ראסטות שדמתה לפטרייה. התגייס ושירת בכוח 100, ולאחר שנתיים חלה בקדחת הבהרות והגיע לקריסת מערכות. לאחר שיקום ארוך שוחרר מהצבא. היום הוא מאסטר בקפוארה ובעל רשת מועדוני קפוארה. תושב ראש העין, נשוי למיכל, מורה לחינוך גופני, ואב לסיני, בת 8, ולתבור, בת 4.
shirshirziv@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו