דור המדינה: הכוכבים שנולדו עם המדינה מרכיבים פאזל ישראלי

הם נולדו ב־1948, בדיוק בשנה שבה קמה מדינת ישראל. גדלו במקומות שונים, ספגו את הארץ מנקודות מבט מגוונות, חונכו להשקפות שונות על החיים ועל המדינה. וכולם הפכו לשמות מפורסמים לאחר שהיטיבו לשחק, לשיר, לספר ולהגיש את החוויה הישראלית, מי על הבמה, מי בסרטים ומי בתוכניות טלוויזיה.

קבלו את בני המחזור של ישראל: העיתונאי־מגיש־עורך דוד ויצטום, השחקנית־זמרת תיקי דיין, הזמר־יוצר אבי טולדנו, כוהנת השירה בציבור הזמרת שרה'לה שרון, והשחקן־קומיקאי דובי גל. וכמי שהגיחו לאוויר העולם בשנה שבה דוד בן־גוריון עלה לבמה להכריז בזאת - הם צברו לא מעט תובנות, זיכרונות, געגועים, תהיות ודאגות באשר למקום שכלפיו יש להם אותו רגש משותף: אהבה גדולה.

ויצטום, מהדמויות המשפיעות בשידורי האקטואליה בטלוויזיה בעשורים האחרונים, נולד ב־17 בינואר וגדל בבית יקה בחיפה.

דיין, שחקנית עטורת פרסים שידעה תמיד ללהטט בין הדרמה לקומדיה, נולדה ב־16 ביוני וגדלה ברמת גן.

שרון, שהפכה שם נרדף לשירה בציבור בניחוח ארץ ישראל הישנה והטובה, נולדה ב־4 בפברואר בקיבוץ אשדות יעקב שבעמק הירדן, שם היא מתגוררת עד היום.

טולדנו, אחד הקולות הייחודיים בזמר העברי מאז סוף שנות ה־60, נולד ב־4 באפריל במקנס שבמרוקו ועלה לישראל כנער נלהב בגיל 15 וחצי.

גל, מצחיקן אדיר שהפך לשם דבר בקרב מבוגרים וילדים כאחד, נולד ב־3 במארס בנתניה, ולא שוכח עד היום את נופי ילדותו.

מה הזיכרון הראשון שלכם כילדים במדינה הצעירה שזה עתה קמה?

דיין: "גרנו בבית משותף בן ארבע קומות. מחוץ לבניין היה שטח שנראה לנו אז גדול, וכל ילדי השכונה היו משחקים בו. שיחקנו משחקי כדור, דג מלוח, מסירות, שבע אבנים. הייתי טובה מאוד במשחקים האלה. הייתי סוג של ילדת רחוב שהשכונה היא הדבר הכי חשוב לה".

ויצטום: "אותי הפעים, כילד בן 5-4, שכולם מדברים עברית. שמעתי לא מעט שפות זרות, כולל גרמנית בבית, אבל בכל מקום דיברו עברית וקראו בעברית".

שרון: "הייתי כמעט בת 3. ישבתי בגן בקיבוץ על כיסא קטן אדום, ואז פתאום הרימו אותי משם ולקחו אותי למקום אחר. גוני רסקין, החברה הכי טובה שלי, בכתה נורא. זה היה בפילוג הגדול באשדות יעקב. זה זיכרון מחריד עבורי. אני חושבת שהשלג הכבד שירד באותה שנה, בדצמבר 1950, היה התחבושת לפצע הזה שנפער בי".

גל: "גם אצלי השלג הזה הוא הזיכרון הראשון מהמדינה. הייתי בן שנתיים וחצי, יצאתי מהבית החמים שלנו בנתניה למרפסת וראיתי את פתיתי השלג. מאז, אגב, נעלמו עקבותיו. אני גם זוכר היטב שבכיתה שלי היו שבע בנות שקראו להן יהודית, וארבעה בנים שקראו להם יהודה. נולדה מדינת ישראל, נולדה מדינה יהודית. ראו בנו, הילדים שנולדו עם המדינה, את העתיד, את הפרח שזה עתה התחיל לבצבץ. היה לנו חינוך לאהבת הארץ, המולדת".

טולדנו: "עליתי לישראל מהעיר קזבלנקה, שאליה עברנו בהמשך. השתייכתי אז לתנועת השומר הצעיר שפעלה במחתרת. זייפתי את החתימה של אבא שלי, שכביכול מאשר לי לעלות. בינואר 1965 הגענו באמצע הלילה לנמל חיפה, באונייה 'מולדת'. ראינו מרחוק אורות של ארץ ישראל, וההתרגשות היתה עצומה. הנה, סוף־סוף החלום מתגשם.

"הייתי בגרעין של כ־14 נערים ונערות, ולקחו אותנו לקיבוץ רוחמה. היה לילה חשוך, בלי ירח ובלי כוכבים, ולא יכולתי להירדם. הייתי כל כך סקרן לראות כבר למחרת את המדינה שכל כך רציתי להגיע אליה.

"בבוקר, עם אור ראשון, פתחתי את דלת החדר שלי והוכיתי בתדהמה. ראיתי חדר אוכל מודרני, דשא מטופח, גינות, בתים יפים, והתאכזבתי. אמרתי לעצמי: 'מה הם קראו לי? הם כבר בנו הכל'".

אני וקופיקו

כל אחד מהם פיתח לאורך השנים קריירה מוצלחת בתחומו, וכולם הפכו לשמות מזוהים שנישאים בפי כל. ורובם עדיין ממשיך להופיע, גם בגיל 75.

מתי הבנתם בילדותכם שזה מה שתרצו לעשות בחיים?

דיין: "יש מיתוס במשפחה שלי, שבגיל שנה וחצי היו שואלים אותי איך הולכת דודה שלי - ואני הייתי מחקה את ההליכה שלה וכולם היו מתפוצצים מצחוק. אז כנראה הבנתי את העניין של לעשות משהו ושיצחקו ממנו. בגיל 12 חברה שלי ואני קראנו בעיתון שדרושים ילדים עד גיל 14 לתיאטרון ילדים בניהולו של מנחם גולן. התקבלנו ושיחקנו בהצגות 'קופיקו', 'צ'יפופו' ו'שמונה בעקבות אחד', ושם הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות".

טולדנו: "כישרון השירה שלי התגלה והתפתח בעקבות תוכנית הרדיו 'תשואות ראשונות', ששודרה בקול ישראל בשנים 1980-1965 ולמעשה היתה ה'כוכב נולד' של אז. אני קיבלתי מהמדינה את כל האפשרויות שילד רק יכול לחלום עליהן. רציתי לשיר ולהופיע, וקיבלתי את זה בגדול על מגש של כסף. ב'תשואות ראשונות' זכיתי במקום הראשון.

"אמא שלי באה לישראל ממרוקו כדי להחזיר אותי לשם. מנכ"ל הרדיו ביקש להיפגש איתה. הוא אמר לה: 'אל תקחי את הבן שלך. אנחנו חושבים שיש לו כישרון, נשלח אותו ללמוד בקונסרבטוריון בחיפה, הכל על חשבון הרדיו'. היום דברים כאלה נשמעים הזויים, אבל אז היתה נכונות מדהימה לטפח כישרונות צעירים, להשקיע בהם".

גל: "אחותי, אורה, אומרת שהייתי ילד מאוד ורבלי, וכבר בגיל שמונה חודשים עמדתי בעגלה ושרתי את 'סמלת חביבה'. בגן תמיד הובלתי את התהלוכות, הייתי מאוד מוזיקלי. למדנו שירים וטקסטים, וכל חג הגננות נתנו לי להוביל את הילדים בשירה. בגיל 16 זה השתלט עלי סופית. המורה להיסטוריה ראתה אותי מופיע ואמרה לי: 'אם הייתי יודעת שאתה יודע ככה לשחק, הייתי נותנת לך לשחק את נפוליאון - לא ללמוד אותו'. היא העבירה אותי את בחינת הבגרות שלא עשיתי".

שרון: "השירה שלי באה מאבא, השמחה - מאמא. אבא שלי היה שר לאמא, היה לו מין טנור כזה, הוא שר מאוד יפה. אני הייתי ילדה שקטה וביישנית. רק בגיל הנעורים השתניתי. הייתי מאוד פעילה בתרבות בקיבוץ. לא ועדת קישוט, כי נורא אהבתי לשיר ושיהיה שמח".

כולם, ללא יוצא מהכלל, מציינים בחום את אהבתם הגדולה למדינה שלצידה ובצילה גדלו.

ויצטום: "האהבה שלי למדינה היא אהבת אמת. אבי עלה לארץ ישראל מברלין ב־1934. כל משפחתו, חוץ מאח אחד, נספתה בשואה. אז בשבילי ישראל היא לא סתם משהו אבסטרקטי, אלא מקלט וחוף מבטחים ליהודים".

דיין: "אני מאוהבת בישראל, באנשים, בחום. כיוון שאנחנו מפורסמים, עוצרים אותנו ברחוב ומבקשים סלפי, מדברים איתנו. אני אוהבת את זה. אני מטורפת על הארץ הזאת. כבר הרבה שנים שאני כמעט לא נוסעת מפה. הייתי רוצה שהדברים יחזרו להיות כמו פעם".

שרון: "אני מאוד־מאוד אוהבת את המדינה שלנו. אני רואה את דגל ישראל ומתרגשת. ואני אוהבת במיוחד את עמק הירדן, העמק שלי. יש לי מועדון זמר כאן, בבית גבריאל, שקיים כבר 45 שנה. הוא מקור תרבות אדיר. אני גם נוסעת, פוגשת חברים, שותים קפה ביחד, מדברים, מתקשרים זה לזה, חוגגים".

גל: "אני אוהב כאן הכל - את הנוף, האנשים, הטמפרמנט. אני אוהב את נתניה שבה נולדתי, את הקולנוע, התיאטרון. אני אוהב את הראש היהודי, מעריץ את הצבא, את אנשי המוסד והשב"כ. בעיניי, אנחנו באמת עם נבחר".

טולדנו: "איך אמר שמעון פרס? יש לנו מדינה יפהפייה, מדינה נהדרת, אנשים טובים. יש פה באמת אנשים שנתנו את החיים שלהם בשביל הארץ הזאת. אני זכיתי לשמח חיילים בשירה שלי במלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים, במבצע שלום הגליל. ויש מאות אלפים כמוני שבאמת נותנים ותורמים, ואני רוצה להאמין בהם, להיות איתם, להיות בצד הטוב הזה של המדינה שלנו".

"לא באתי להיות 'מרוקאי' בארץ"

ויחד עם האהבה, הם לא נשארים אדישים למה שקורה כעת בישראל סביב המאבק על דמותה של המדינה - הרפורמה המשפטית, ההפגנות, המחאות ההמוניות, השיח שהופך אלים מעת לעת. כולם חוששים שכל זה עלול לגרור אותנו למחוזות אפלים מאוד.

שרון (בלהט אופייני): "אני לא יכולה עם זה, עם מה שקורה עכשיו במדינה. זה שורט אותי, זה מכאיב לי, זה פוצע אותי. אני לא יכולה להתמודד עם זה שאף אחד לא מקשיב, שאף אחד לא שומע. בכל שבת אני הולכת להפגנות בצומת צמח, ליד הכנרת.

"הם מחריבים הכל. אני לא רוצה שתהיה פה מדינת הלכה, אני לא רוצה שיגידו לי מה לעשות, מתי לנסוע, או להתרחץ בחופים נפרדים. תנו לנו חופש. אני רוצה את החופש הזה, שעשינו מה שאנחנו רוצים. שנוכל להמשיך ללכת יחפים וחשופים בזרועות".

את נשמעת מאוד כועסת.

"אני כועסת, אבל אני לא שונאת. אני כועסת שהחרדים לא משתתפים בנטל העבודה. אתם לא יכולים לעסוק רק בתורה, אתם חייבים לקחת חלק במה שקורה במדינה. תלכו לשנות שירות בחקלאות, תשמרו על החקלאים שכל הזמן פורצים להם, לכו לבתי חולים, תגישו תה. תעשו משהו שהוא לטובת המדינה, לא רק לטובתכם".

דיין: "אנחנו נמצאים בתקופה שיש בה פילוג איום ונורא בחברה. אנחנו בנויים מכל כך הרבה סוגים של קהילות ותרבויות, וכל אחד מאמין בדרך שלו. אבל ההפרדה הזאת, למשל, של חילונים ודתיים, ממתי זה? אף פעם לאף אחד לא היה שום דבר נגד האחר, ופתאום השטח בוער פה. אני מחכה למישהו שיבוא עם חזון, תושייה ונכונות לוותר ולבוא לקראת האחר. שנחזור להיות מה שהיינו.
"אני מתגעגעת לשקט, לרוגע. איך אפשר ככה? זה היה, ואני מאמינה שזה יכול לחזור, כי אני אופטימית חסרת תקנה. אני יודעת שיהיה בסדר. תראו את הפאר הזה, את המדינה המפוארת הזאת שהצמיחה אנשים מדהימים".

גל: "אני לא הולך להפגנות. אבא שלי תמיד היה אומר לי: 'עזוב, איפה שיש בלאגן - תזוז הצידה'. אני שומע מימין ומשמאל, מלמעלה ולמטה, מכל האנשים, שצריך לשנות את מערכת המשפט. יאיר לפיד, ציפי לבני ובן כספית גם תומכים בכך, הם רק מציינים באיזו צורה זה צריך להיעשות. אני חושב שחבר מביא חבר זה קצת... איך אמרתי פעם על כדורגל - אם המאמן מכניס את הבן שלו להרכב, יסקלו אותו באבנים, אבל פה אבא מביא את הבן, את האישה ואת המשפוחה".

מדאיג אותך מה שקורה לחברה הישראלית עכשיו?

"אני מאמין שבסוף השכל ינצח, והשפיות תנצח, והאחדות תנצח. אני חושב שאנחנו אחים. ואם באמת תיווצר סכנה, פנימית וחיצונית, אם החרב תהיה על הצוואר והמפגינים יהיו בסכנה, אז יתגלה שהאחדות והכתף אל כתף שלנו יגברו על הכל".

טולדנו: "מה שמתרחש עכשיו עצוב מאוד. אנשים באו מכל קצות תבל כדי לחיות ביחד כעם אחד, והשסע הזה, ומה שקורה כאן, פשוט בלתי נתפסים. אני לא יודע על מה המהומה ולמה. לצערי, אנחנו עוברים טלטלה קשה מאוד, ואני מקווה שנעבור את זה. כולנו אוהבים את המדינה ורוצים לחיות בשלום בינינו.

"אני באתי לכאן לא להיות 'מרוקאי' בארץ ישראל. באתי להיות ישראלי חדש. באתי למצוא מיזוג גלויות אמיתי. היינו צריכים להצמיח הרבה יותר חזק את המכנה המשותף של כל העדות ולעשות באמת קיבוץ גלויות. אבל מה שיקרה בסוף זה שהאויבים הכי גדולים שלנו ידאגו לאחד אותנו. אנחנו יודעים שיש איום על המדינה, כולנו אחים ואחיות וכולם בסירה אחת. בזה כוחנו".

ההרגשה היא שה"ביחד" הישראלי הולך ונפרם.

"אני אדבר רק על גשרים ולא על מחסומים. אני לא שם בכל מה שקשור לפילוג, למשהו שמפריד בינינו. אני רוצה לבנות גשרים, לחבק, לשתף, לשלב. גם איתי, בעברי, היו כמה תקריות קטנות. בחרתי לא להיעלב ולהיות בצד החזק, בטוח בעצמי, בחינוך ובערכים שלי. אף אחד לא הצליח לערער את הביטחון שלי.

"כשהשתתפתי ב'תשואות ראשונות' היה מנחה אחד שניגש אלי מאחורי הקלעים ואמר: 'אני אציג אותך ואגיד שבאת מצרפת, זה עושה רושם יותר טוב'. מייד השבתי לו: 'אם אתה לא אומר שהגעתי ממרוקו, אני לא עולה לשיר'. הוא הציג אותי כמי שבא ממרוקו, כמובן".

ויצטום: "אני לא רק מודאג, אני אחוז חרדה ממה שקורה. זה פשוט נורא ואיום. הדבר הזה מגיע עד לכדי סף של מלחמת אזרחים. זה דבר שלא היה כמוהו בכל שנות המדינה, ולא משנה מה העוולות שנעשו לקבוצה זו או אחרת. בזמנו אנחנו נהגנו לחשוב שהקבוצה שלנו, היקים, היהודים שבאו מגרמניה, הם האנשים שעשו להם עוול כיוון שצחקו עליהם ולעגו להם. היום אנחנו יודעים שהיו כל כך הרבה קבוצות אחרות שעשו להן עוול, בכל מיני מובנים. השאלה היא מה עושים עם העוול הזה, האם מנסים לנקום או מנסים לתקן?

"לפני כמה ימים יצאנו מהפגנה מאוד שקטה מול בית הנשיא בירושלים, שבה היו אלפי אנשים. כמה חבר'ה מהימין הקיצוני, ימין בעצם, בריונים, התחילו לצרוח ולהעליב אותנו באופן אישי. הם נראו כל כך אלימים, משולהבים. מצד שני, אני רואה בהפגנות שלנו גם אנשי ימין, חרדים, אנשי הציונות הדתית, אשכנזים, ספרדים, וכולנו יחד. כולנו צריכים לחיות יחד וצריכים, בסופו של דבר, להגיע לאיזשהו הסדר משותף".

מה הכי ישראלי בעיניכם?

ויצטום: "יכולת האלתור שלנו היא דבר נפלא בעיניי. לא תמיד זה נעים, לפעמים זה מפריע, לפעמים זה לא מסודר. אבל אנחנו מאלתרים - בכביש עוקפים מימין ומשמאל, עוקפים בתור בסופר. אבל הסיפור הזה, שאתה אומר לעצמך 'בוא ניקח יוזמה ונאלתר', זה דבר שאני, כמוזיקאי (מנגן בצ'לו), מאוד מעריך אותו. אם מוזיקאי מנגן בדיוק לפי התווים, זה קצת משעמם.

"היצירתיות שיש לנו כאן היא דבר שמאפיין, לדעתי, את החברה שלנו, שיש בה כל כך הרבה חברות שונות, כל כך הרבה תרבויות. הסיפור הזה, שכל הסקטורים, השבטים שלנו, חיים ביחד - זה מאוד ייחודי למדינה שלנו. עכשיו אנחנו חיים במבשרת ציון עם ערבים שכנים באבו גוש ובעין ראפה. חייתי שנים באירופה, כשליח רשות השידור, ולא ראיתי חיבור כזה בחברות אחרות".

דיין: "בעיניי הדבר הכי ישראלי זו הסובלנות ההדדית שיש במקרים מסוימים, נניח בכביש. כשמישהו מסמן לי עם האורות שתכף יש משטרה, זה תמיד מרגש אותי. או כששומעים על אנשים שזקוקים לעזרה, ומייד יש התגייסות מדהימה. זה תמיד מרגש, הסולידריות הזאת".

שרון: "בימי ראשון, פעם בחודש, אנחנו שרים בחדר האוכל של קיבוץ גבע. יושבים עם תה ועוגייה, משהו מאוד צנוע. באים אנשים מהבקעה, אנשים דתיים חובשי כיפה, ועולים לבמה לשיר איתי. ויש לנו חברות אמיתית. הם קמים להתחבק איתי, חובשי כיפה סרוגה, ללחוץ לי את היד, לא להתרחק ממני. אני אוהבת אותם מאוד, אני מחבקת אותם".

"גאה ברוח ההקרבה הישראלית"

וכולם מסכימים על מכנה משותף אחד: הם לא יכולים להסתיר את גילם המדויק. וכבני אותו מחזור, טבעי שהם חולקים זה עם זה היכרויות רבות שנים.

טולדנו: "אני לא יכול לשקר אף פעם לגבי הגיל שלי, כי כולם יודעים שאני מקום המדינה. מצד אחד זה מטריד, ומצד שני אני תמיד צוחק ואומר: 'אני נולדתי, אז אפשר היה להקים את מדינת היהודים'".

גל: "תשמע, הם כולם בגיל שלי. על עצמי אני אומר שאם אני בגיל של המדינה, אני לא יודע מי נראה יותר טוב", הוא צוחק. "עם שרה'לה שרון יש לי קטע מצחיק. לאשתי קראו שרה'לה, ויש לי בת בשם שרון. היינו מסתלבטים על זה. אבי טולדנו ביקר אותי כשהייתי באמריקה, היה שם תקופה, והופענו יחד בפני חיילים בלהקות צבאיות שונות. תיקי דיין הופיעה איתנו פעם אחת כמילואימניקית בלהקת פיקוד צפון. את ויצטום הכרתי בטלוויזיה, כשהייתי נמצא שם, בבניין ברוממה".

שרון: "כן, שמעתי שהייתי מככבת אצל דובי גל במשפחה".

טולדנו: "תיקי דיין היתה איתי בלהקת גייסות השריון. אני מכיר את דובי גל גם מהופעות שלנו במקביל בפני חיילים בסיני, ואת שרה'לה שרון מהופעה שלנו ביחד".

במה אתם גאים במדינה?

שרון: "שיש מדינה".

טולדנו: "אני גאה במפעל הציוני שקיבץ יהודים מכל העולם ובנה כאן מדינה מדהימה ב־75 שנה. בעיניי זה נס גלוי".

ויצטום: "אני גאה מאוד לחיות במדינה שחלק גדול מאזרחיה יוצא להפגין בעד הדמוקרטיה וערכי יסוד, ומניף את הדגל לא רק ביום העצמאות!"

גל: "אני גאה ברוח ההקרבה הישראלית, ובכוחות הביטחון - צה"ל, שב"כ, מוסד".

ויצטום, שרון, גל וטולדנו כבר חגגו את יום הולדתם ה־75. דיין תחגוג באמצע יוני. טולדנו וגל מספרים שעשו את זה בחו"ל, וכעת, ביום העצמאות, יחגגו עם המדינה.

טולדנו: "חזרתי עכשיו מפריז. הייתי שם שבוע עם בת הזוג שלי. ממש חגיגה. עכשיו אני אחגוג שוב, עם המדינה. חגיגה כפולה. אני מכיר את זה כבר 75 שנה".

גל: "הייתי עכשיו בלונדון ובנאפולי. שבועיים הסתובבתי עם הבנות והנכדות, ואחר כך עם החברה בנאפולי. היה כיף, כיף, כיף. הזמן רץ לי מהר מאוד. אולי הרפואה והגאונות היהודית ימציאו לנו פטנטים שיאריכו את החיים וימנעו מאיתנו כל מיני עניינים".

erannavon9@gmail.com
maya19.10@gmail.com