גזענות מלאכותית? לא בבית ספרנו

האם הסרטון שיצרו בנות אולפנת חורב הוא גזעני? זאת לא השאלה המעניינת. לא כי היא לא חשובה, אלא כי התשובה ברורה: ודאי שהוא גזעני.

ברמה הכי פשוטה, יש בו את כל האלמנטים של הומור שלועג לקבוצה אתנית על מנהגיה, על צבע העור, על צורת הדיבור, על התרבות והמוזיקה. יש בו ייחוס תכונות כמו חוסר משמעת לנערות ממוצא אתני מסוים. אפשר היה לחשוב שהנערות חיפשו בגוגל מדריך למשתמש "איך יוצרים סרטון בשילוב הומור גזעני, צעד אחר צעד" ושקדו על ההוראות, לא פספסו אף שלב.

מתברר שאפילו צ'ט GPT נטול הרגשות, שאותו (או אותה - עוד לא החלטתי מה המגדר של האינטליגנציה המלאכותית) אי אפשר להאשים בהטיה לטובת מי מהצדדים, חושב/ת שהסרטון נגוע בגזענות. כששאלתי, קיבלתי תשובות שמתבססות רק על המידע שנמצא ברשות הצ'ט, וההטיה היחידה היתה העובדה שאני זו שתיארתי את הסרטון, שכן אין עדיין אפשרות להעלות קובצי וידאו לתוכנה. ניסיתי לעשות זאת באופן האובייקטיבי ביותר האפשרי, והרי זה לפניכם:

שאלה שלי: האם הסרטון הזה גזעני - אני מתארת אותו עבורך - בסדר?

תשובת הצ'ט: "כמובן, אני כאן כדי לעזור. תארי לי את הסרטון, ואני אנסה לספק ניתוח על בסיס המידע שתספקי. שימי לב שתיאור שלך ישפיע על התובנות שאוכל לספק, כך שככל שתיאורך יהיה מדויק יותר, כך גם התשובה שלי תהיה מדויקת יותר".

תיאור שלי: סרטון שנוצר על ידי נערות בנות 18, ישראליות ממוצא יהודי, הלומדות בפנימייה השייכת לציונות הדתית. כל הנערות בסרטון הן ממוצא אשכנזי. הן הכינו סרט לכבוד מסיבת הפורים באולפנה שבה הן לומדות. סצנה ראשונה - הסרטון נפתח בכתובת: "אם האולפנה היתה מזרחית". רואים דלת נפתחת והבנות צועדות פנימה אחת־אחת. יש כתוביות עם השם של כל אחת מהן שמופיעה על המסך, וכשהנערה נכנסת מסומן איקס בצבע אדום על הכיתוב של שם משפחתה, שהוא שם ממוצא אשכנזי, ובמקום שם המשפחה המקורי מופיע שם משפחה שמאפיין משפחות ממוצא מזרחי - כשהכוונה למזרחי ממדינות ערב או מאפריקה. פניהן של הנערות צבועים בצבע חום, כדי לשוות להן מראה יותר "מזרחי", כי הן כולן בעלות עור מאוד בהיר.

תשובת הצ'ט: "לפי התיאור שסיפקת, נראה שהסרטון עשוי להיות גזעני או לפחות מעגן סטריאוטיפים מסוימים. פרטים כמו שימוש בצבע חום לצביעת הפנים של הנערות, כדי להעניק להן מראה 'מזרחי', יכולים להיחשב כגישה גזענית או לפחות בעייתית. החילוף של שמות המשפחה האשכנזיים בשמות המזרחיים משמעה שהן מנסות להדגיש את השוני בין שתי הקבוצות האתניות. זה עשוי להעביר הודעה שגזע, עור ושמות משפחה מהווים הבדלים עיקריים בין הקבוצות, ויכול לגרום לקבוצות אחרות להרגיש כי הן מוצגות באופן מעוות או מבזה. במקרה זה הכוונה כנראה היא לבדוק את ההבדלים התרבותיים בין הקבוצות, אך בפועל זה עשוי להתפרש כמעשה גזעני או לפחות בעייתי.

"חשוב לשים לב שכוונותיהן של הבנות עשויות להיות בלתי זדוניות, ואולי הן לא מבינות את המשמעות המלאה של התוכן שהן יצרו. עם זאת, חשוב לשים לב לכך שהתוכן עשוי לפגוע באחרים ולגרום להם להרגיש מוצגים באופן לקוי או מבזה.

"על פי התיאור של הסרטון, נראה שהוא מכיל תכנים שנמשכים מסטריאוטיפים ומקלישאות על קבוצות מזרחיות, כמו גם שימוש בצבע חום על הפנים של התלמידות, שעשוי להיחשב כגזעני. אף על פי שהכוונה בסרטון עשויה להיות סאטירית או הומוריסטית, כל ניסיון כזה עלול לפגוע ברגשות או להתפרש כגזעני על ידי קבוצות מסוימות. חשוב להבין את ההשלכות האפשריות של תוכן שכזה ולשקול את הגבולות בין הומור וסאטירה לבין גזענות ותוכן פוגעני".

חוסר מודעות אינו פוטר מאחריות

השאלה החשובה והמעניינת שעולה מהסיפור בעיניי היא איך קורה שקבוצת נערות, כנראה די נבונות, שרוכשות ידע והשכלה, לא מודעות כלל לגזענותו של הסרטון עד שמתעוררת סביבו וסביבן סערה ציבורית?

אני לא מעלה את השאלה כדי להמשיך את השיח בגנות אותן נערות מסוימות, אלא כדי להציף את עניין הגזענות הלא מודעת, ויותר ספציפי, את ההומור הגזעני הלא מודע. מעשי גזענות גלויים זוכים בדרך כלל לגינוי חריף, אבל הצורה ה"כאילו" עדינה יותר של גזענות, זו שלא מורגשת במידה רבה וגם אינה מטופלת, היא רעל שמחלחל בלי שאף אחד ישים לב.

אף אחת מהמשתתפות לא חשבה שמדובר בסרטון שיש להתבייש בו. לא רק הנערות - אף אחד מהמבוגרים ומהמבוגרות האחראים, שנחשפו לתכנים שלו לפני שעלה לרשת, לא ראו בו פסול. ראיה לכך היא העובדה שהן העלו אותו ליוטיוב. זו לא איזו "דאחקה" שרצה בין החברות בהיחבא, מתוך ידיעה שהן עושות מעשה לא לגיטימי.

בניגוד לסערת ה"טיול שנתי שחורות", שבה קבוצת מורות מנתיבות חטאו בשיח שאין חולק על כך שהוא התנהגות גזענית ולא ראויה, הן היו מודעות לכך ועשו זאת בקבוצה סגורה ולא בפומבי. הן ידעו שהן עושות מעשה שנחשב לא תקין, והן גם לא הסתתרו מאחורי הטענה שמדובר בהומור בלבד. באולפנה מדובר במקרה שונה לגמרי.

זה רק הומור?

הומור הוא נפלא, מקרב בין אנשים, פורק מתח וגורם לתחושת עונג. באותה מידה, הומור פוגעני עלול לגרום לנזק, גם אם לא היתה כוונה לפגוע. הומור הוא דרך מתוחכמת ועוצמתית להנציח סטריאוטיפים או ללעוג לחוויות של קבוצות מיעוט, שברוב המקרים לא יעזו להתלונן.

את הסרטון של הבנות הייתי מגדירה "הומור גזעני לא מודע". כלומר, אני מאמינה להן שלא היתה להן כוונת זדון מתוכננת להשפיל או לפגוע בחברותיהן לאולפנה ממוצא מזרחי בפרט, או באנשים ממוצא מזרחי באופן כללי. אבל לא צריך להיות דוקטור לחירויות הפרט כדי לדעת שניתן לפגוע בזכויותיי ובתחושותיי גם ללא כוונה מראש.

מה ההבדל בין הומור גזעני לא מודע לכזה שנעשה בכוונת זדון? קל יותר לקבל התנצלות כשיש ודאות שלא היתה כוונה להרע, ועדיין, הסרטון צריך להרים דגל אדום אצל כולנו - אצל מערכות החינוך החילונית והדתית, אצל ההורים ואצל אנשי החינוך.

סלחנות יתר לגזענות - סכנה

גם אם תחשבו שהן קורבנות או תאמינו שהן לגמרי נושאות באחריות, זה לא ישנה את העובדה שגם גזענות שקופה, לא מודעת, היא עדיין רעילה ומחלחלת למרקם העדין של החברה הישראלית כבר שנים רבות. אנחנו מעלימים עין ומתנהגים בסלחנות אל מנהיגים ואל בעלי מעמד וכוח שמתנהגים בגזענות, הן מודעת והן לא מודעת. במקרה של אנשים בוגרים שקיבלו על עצמם את התפקיד להנהיג - יש מקום לביקורת הרבה יותר נוקבת ולמעט מאוד סלחנות. הסלחנות הזו היא פגיעה נוספת במי שכבר נפגע.

תירוצים לא תופסים

"הן לא התכוונו להיות גזעניות" או "אף נערה מהאולפנה לא אמרה שנפגעה מהסרטון" - שני אלה תירוצים לא רלוונטיים. הראשון, כי ברור שלא היתה כוונה מודעת. הומור גזעני לא מודע נובע לעיתים קרובות מבורות, מחוסר היכרות עם ההיסטוריה של מי שאינו שייך לקהילה הסגורה שלי ומהתמקדות אך ורק בתרבות ובמסורת של הקבוצה המצומצמת שאליה אני משתייכת.

גם אם יאמרו במפורש וגם אם לא ש"אנחנו הקבוצה העליונה והראויה ביותר", עצם העובדה שאנחנו לא מסתקרנים ולומדים על אחרים מעבירה את המסר באופן חד וחלק. העובדה שנערות בנות 18 לא נחשפות לרב־תרבותיות מעוררת בי חמלה כלפיהן, אבל לא מנקה אותן מאחריות.

למה אני מתכוונת בחמלה? אני מאמינה שהן קורבן של שיטת חינוך לקויה שבה נעדרת חשיבה ביקורתית, שבה אי אפשר להטיל ספק במה שמלמדים אותי ובחינוך בבית, שבה יש טוב ורע מוחלטים, שחור ולבן, היררכיות ומעמדות. אני מאמינה שאם הנערות ייחשפו לסביבה שמכילה ומכבדת גם את השונה, הן בעצמן יבינו עד כמה לא ראוי הסרטון שהכינו.

גם אם לא היתה בהן שום כוונה רעה, ההשפעה של הומור גזעני חורגת מעבר לכוונות של מי שיצר אותו. בדיחות גזעניות, גם כשהן נעשות ללא זדון, מנציחות סטריאוטיפים ומנרמלות אפליה. בורות אינה שוללת את הנזק שנגרם בגללה, והתירוץ של "אף אחד באמת לא נפגע" הוא גרוע לא פחות. כי מה המשמעות של התירוץ הזה? שאם אף אדם לא מעז לשתף את הפגיעה שחווה, אז הומור גזעני מתקבל על הדעת?

אני מתארת לעצמי שבנות השכבה שלהן, שמגיעות ממשפחות ממוצא מזרחי, חוששות מבידוד חברתי או מלהיות מתויגות כחסרות חוש הומור, ולכן העובדה שלא זעקו אין בה כדי להוריד מהיות הסרטון גזעני.

איפה אתם, אתם פה?

זו לא בדיחה: נדרשת דוגמה אישית של המנהיגים. כן, אני יודעת שהגזמתי, אבל נכון לרגע כתיבת טור זה, לפי בדיקתי, לא נעשה שום צעד כזה מצד שר החינוך, ולא מצד השרה לקידום מעמד האישה. תקנו אותי אם אני טועה.

לכל המבוגרים יש תפקיד מכריע בעיצוב העמדות וההתנהגויות של בני נוער. למודלים חיוביים לחיקוי יש השפעה משמעותית על התפתחות אמפתיה והתנהגות פרו־חברתית. מודל התנהגות מכבדת ומכילה בבית, בבית הספר ובטח אצל נבחרי העם, יסייע לייצר תרבות אצל בני הנוער שבה הומור גזעני אינו מקובל. אבל לא הייתי בונה על בית הנבחרים שלנו בעניין.

לא כדאי שנחכה עד שהממשלה תחליט לטפל בנושא, בוודאי אם אתם מורים ומורות או הורים לבני נוער בשיאו של גיל ההתבגרות. כמו הנערות בסרטון, כמו הבנות שלי. זה הגיל שבו אנחנו יוצרים חלק גדול מזהותנו, ולכן זהו זמן רגיש במיוחד לבדיחות או להערות פוגעניות. עד שהשרים יחליטו להתעניין בבניית תשתית של סובלנות והקשבה בין הקבוצות בחברה הישראלית, בואו נתחיל בבית ובבית הספר, באופן עצמאי.

אם הילדים שלנו היו לומדים מה עושים כאשר אני עדה להתנהגות כזו כלפי מישהו, האם לפנות למורה או להורה? אם היו מקבלים ידע ותמיכה בנוגע להתנהגות שמקדמת הכלה וגיוון - לא רק שהיו נמנעים סרטונים אלימים כאלו, גם היו פחות ילדים שסובלים מחרמות. מחקרים הראו שהעלאת המודעות לחשיבות התערבות לטובת אלו שההתנהגות כלפיהם פוגענית, יכולה להיות אמצעי יעיל להפחתת השכיחות של התנהגות מפלה ולקידום סביבה מכילה יותר.

מותר לפנטז רגע?

ובכל זאת, הסרטון הזה הוא הזדמנות מעולה לצמיחה ולהפקת לקחים על סוג הרפורמה שנדרשת בהקשר לאופן שבו מדברים במערכת החינוך על גזעים ומוצא אתני, כי אם כבר רפורמה - זו הרבה־הרבה יותר דחופה.

לו הייתי שרת החינוך כרגע, הייתי לוקחת חלק לא כביר מתקציב המשרד ומשקיעה בלימודי חובה מכיתה א', על ההקשר ההיסטורי והחברתי של הקבוצות האתניות והדתיות השונות במדינת ישראל, כמובן באופן מותאם גיל. אם הייתי מאי גולן, השרה לקידום שוויון מגדרי, הייתי פונה בדחיפות ובאותו היום שבו התעוררה הסערה לשר החינוך יואב קיש, כדי להקים צוות בין־משרדי משותף שיבנה תוכנית למידה לכל שכבות הגיל על המקורות ועל ההשלכות של סטריאוטיפים. זה יכול לכלול הפקת סרטונים ופרויקטים לכל בתי הספר, כולל סדנאות לאנשי חינוך ולהורים, וזה חייב להתחיל בהעלאת המודעות.

אם תקציב החינוך היה בידי, הייתי מוציאה הנחיה שביום למחרת התפוצצות הפרשה, כל מורה יפתח את יום הלימודים בשיחה עם התלמידות והתלמידים על גזע וגזענות, ויקפיד לאפשר לתלמידים לשתף בחוויות ובמחשבות - בלי שיפוטיות. נדרשת בדחיפות רפורמה במשרד החינוך, שמחייבת כל בית ספר באשר הוא לקיים פעילויות שבהן התלמידים פוגשים אנשים בעלי נקודות מבט וחוויות שונות של החיים, אמונות שונות, התמודדויות מגוונות. הגטו התודעתי מנוון את יכולת החשיבה העמוקה.

אם הייתי כרגע בעמדה בכירה כלשהי של קביעת מדיניות, הייתי מחייבת להכניס לתוכנית הלימודים - מהגן - לימודים על מהו הומור. על יכולתו להיות כלי רב עוצמה לקידום אחדות, הבנה וחיבור, וגם על גבולות ההומור. מתי, אם בכלל, אני יכול לצחוק על מישהו אחר? על אילו מאפיינים של אדם אפשר להתבדח ועל אילו לא? מה ההבדל בין לצחוק על מישהו לבין לצחוק עם מישהו? ואיך אפשר לגלות חמלה לאדם שההומור שלו גזעני מתך בורות, אבל לעולם לא להתעלם מהפגיעה שהומור כזה יוצר?

פחות לענות - יותר לשאול

אני תמיד מתלבטת איך לדבר עם שילה וארבל על עניינים של מוסר. הן בגיל ההתבגרות, ובכל פעם שאני מנסה להיות ערכית, אני חוששת שהן מאבדות אותי ואומרות לעצמן 'אויש נו, האמא הצדקנית הזו'. ביום שישי סיפרתי להן על הסרטון של האולפנה, ולמרות הרצון העז להסביר, רק שאלתי אותן שאלות. שאלתי אם מתאים להן שנעלה ללייב באינסטגרם ונדבר על זה קצת. הן זרמו והיה מרתק להקשיב להן.

שאלתי אם הן יודעות מהו המוצא האתני של כל אחד מהחברים ומהחברות, והן אמרו שלא. אחת מהצופות בלייב סיפרה על הזיכרונות המאוד מפתיעים שלה מהתיכון הממלכתי־דתי שבו למדה, ואני מודה שלא הכרתי שום מנהג מאלה שהזכירה. יש בורות בכל מקום, ברור שגם אצלי.

היא סיפרה על יחסי הכוחות בין הנערות האשכנזיות והמזרחיות בבית הספר, וכששומעים את מנהגי היומיום אפשר רק להתפלא שאין מאות סרטונים כאלה ביוטיוב, כי התוכן של הסרטונים הוא מראה מדויקת לערכים שספגו מגיל קטן ועדות לכך שלא נחשפו לביקורת כלשהי על תפיסת העולם שמתוכה צמחו. לאחר ששיתפה אותנו בכנות בדינמיקות בין האשכנזים למזרחים בעולם הציונות הדתית, הבנתי שלהאשים רק את הנערות בתכנים שבסרטון זה כמו להאשים את מי שלא יודע קרוא וכתוב בכך שאינו קורא ספרים.

בהמשך הצטרפה ללייב חברתן הטובה של שילה וארבל, הלל בר, אחת הנערות החכמות, היפהפיות, טובות הלב, הערכיות והמוכשרות שאני מכירה. אין לי בעיה להחמיא לה כך, גם כי זה נכון וגם כי זו לא הבת שלי, אז הסיכוי שאני אובייקטיבית גדול יותר. להלל גוון עור כהה, שקיבלה בירושה מסבתה שהיא ממוצא תימני. שאלתי אותה בזמן הלייב אם היא מקבלת הערות על גוון העור, והיא ישר שלפה: "ברור" וצחקה צחוק קטן שהתפלא על השאלה המובנת מאליה.

את התשובה המלאה, החכמה והמרגשת תוכלו לראות באינסטגרם, אבל מה שהיה משמעותי מאוד הוא לראות את פניהן הנדהמות של בנותיי, שכנערות בעלות עור בגוון בהיר מעולם לא נתקלו בהערות על כך. וזה הפתרון האמיתי למיגור הגזענות - לדבר, לדבר, לדבר. לדבר את הכאב, את הבורות, את התסכול, את הכמיהות. אין ברירה אלא לדבר, אבל לדבר באמת.

שיעורי בית

כדי לשוחח על גזענות ואפליה, חשוב קודם כל להתבונן פנימה, אבל בכנות. בדקו אם בבית, בקרב המשפחה, המבוגרים נוטים לספר בדיחות גזעניות על נשים, דתיים, חילונים, מוסלמים, יהודים, כהי עור, בהירי עור? האם אצלכם במשפחה מתייגים תכונות אופי רק בגלל מראה חיצוני או השתייכות עדתית? הכינו רשימה של ביטויים שגורים כאלה - ודעו שהילדים יונקים כל מילה

Info@paulanatural.co.il