אוכל למחשבה: תערוכה חדשה נוגסת בבינה המלאכותית

אמרתי לו שיש משהו בהדפסי עץ שמביא איתו איזו עצבות. שאולי אלה פציעות המפסלת שמנציח הדיו על הנייר. הוא אמר משהו על זה שפעם העצים היו חיים ועכשיו הם לא, שזה בעצם בעצמות שלהם שהוא מגלף, ובאחת נזכרתי כמה מענגת ההליכה בתוך המחשבות בראש של שחר סיוון, אמן חיפאי בן 47, שמאחוריו יותר מעשר תערוכות יחיד. האיש שחתום על פתיחת "וניה ביסטרו", מסעדה הנושקת לשער פלמר בנמל חיפה וקיימת עד היום, שנים אחרי שהמשיך ממנה הלאה.

נפגשנו לראשונה ב־2011, במסגרת תחקיר לספר שכתבתי אז על העיר התחתית, שחזון ההתחדשות שלה כלל, בין היתר, בניית מעונות ועידוד אמנים לבוא ולפעול בה. סיוון היה מהראשונים שירדו לתחתית ואחד מתשעה שהקימו את "האגף", גלריה לאמנות ו"אבסורד כלכלי".

באותו הערב התאסף קהל לערב מודל שקיים בסטודיו שלו, ששכן אז במבנה משרדים נטוש. ברמקולים ג'וזי כץ שאלה "מה איתי?" ובאוויר עמדו ריחות של עץ וערק. ריחות חדים, ברורים, לא כמו אותה לחישת הריח שמעירה את סקרנות הנחיריים כשנכנסים לחלל "ארוחת זרים", התערוכה המוצגת במוזיאון חיפה שאותה יצר סיוון יחד עם הצלם רועי כהן במסגרת פרויקט "החממה", זה שבא לקדם את אמני העיר ולחזק את הקשר בין הקהילה העירונית ליוצריה.

פסטה פלטה

לא אנשי החממה ובטח שלא היוצרים כיוונו לתערוכה כשהשניים הגישו הצעה, עמומה משהו, שבה דובר על פרויקט שבמרכזו אוכל כגורם מחבר בין אנשים ועל ספר בישול מלווה בציורים. כזה האוצר בתוכו מתכונים שנולדו בשכונת הדר, שאליה העתיק סיוון את חייו ואת עבודתו.

מההתחלה היה ברור להם שהם לא הולכים לרדוף אחר נקודת המוצא. ידעו שיהיה איזה פרויקט סיום, אבל הדגש מבחינתם היה על הדרך. תהליך שבו כל שינוי שיגיע בדרך - הוא נקודת מוצא חדשה.

זה הסתיים בתערוכה מפתיעה, בשחור־לבן, המשלבת הדפס, פיסול, שריפה ושימוש בבינה מלאכותית, המתרגמים מחשבות ושיחות על אכילה ועל אוכל. ברגע האחרון נוסף גם ספרון בישול קטן, המאגד בתוכו טקסטים ומתכונים, זכר לרעיון שאיתו יצאו לדרך כשהוציאו קול קורא בכיכר הכחולה - איוונט שפרסמו בפייסבוק, ובו הזמינו אנשים זרים להביא מנה שמייצגת אותם, שאותה יאכלו בחברת זרים מוחלטים. הם הוצפו בפניות והחלו בראיונות.

מכל הפונים נבחרו 15 גברים ונשים, בגילים שבין 30 ל־60, שלפני כשנה נאספו לחממה כשבידיהם מנות, שאותן התבקשו להניח על פלטות שישמרו על החום עד שתגיע שעת האכילה. היו בהם כאלה שרק עברו לחיפה, את זו שחיה באשמה כי לא השלימה עם אמא לפני שהלכה לעולמה, את זו שתמיד מגזימה בכמויות כי היא אוהבת לארח אבל עכשיו היא בין שיפוצים ולא יכולה לממש את זה, ואת זה שאמא שלו לא ידעה לבשל ובדיוק מצא אהבה. כל אחד והאוכל שלו, כל מנה והדרך שבה היא מספרת אותו.

"ביקשנו מהם שיביאו מנה שהיא האמת שלהם, המשמעות שלהם בעולם", אומר סיוון. "מה מייצג אותם לא מהמקום הפשטני כמו 'אני מרוקאי', אלא מה מייצג אותי, שחר".

"אז מה מייצג אותך, שחר?", אני מבקשת לדעת, ומשהו חסר סבלנות עולה בי מול בחירת המילים שיכולה היתה בקלות להתפרש כאזהרת מסע לעבר הקלישאה.

"אני הבאתי מנה של פסטה שימורים", הוא עונה. "זו מנה שאני מכין לעצמי כי אני גר לבד, ולפעמים יש בזה משהו בודד ואני רוצה שמישהו יכין לי אוכל, אז אני מכין אוכל מקופסאות שימורים. פסטה עם טונה, שעועית, זיתים ועגבניות משומרות".

את המנה הזו, שבה, למעט הפסטה, כל המרכיבים כבר בושלו בידיים של אחרים לפני שהוכנסו לתרדמת שימורים, הוא מכין בחום הנמוך של פלטת שבת. זו, שלא כמו להבת הכיריים, מאפשרת זמן חף מדאגה ומהשגחה. משחררת אותו לסידורים, לפגישות בזום או בארבע עיניים. "וכשאני בא לאכול, זה כאילו מישהו הכין לי את זה", הוא מספר את שסיפר בראשיתו של אותו מפגש ראשון, ואני שולחת מבט לשולחן לבן, ארוך וצר, החוצה את חלל התצוגה ועליו מנות מפויחות. עצמים בשחור שמשהו בהם נראה לי כמו גרסת המטבח של המשוריינים בשער הגיא.

על הקירות מסביב תולים הדפסים, שכמו העצמים המוצגים גם אותם יצרו סיוון וכהן יחד עם שישה מתוך 15 המשתתפים במפגשים. אנשים שהידיים שלהם לא אחזו קודם במפסלת, ולמרות כישוריו של סיוון כמורה מנוסה, קשה לתפוס שהספיקו להם יומיים של לימוד כדי להגיע לתוצאות המוצגות על הקירות.

לכל אחד מההדפסים מוצמד משפט שנולד מתוך המפגשים, מהשיחות שבין המשתתפים לבין רעבונם ועברם. משפטים שאותם הזינו היוצרים למחשב והוא, בתשובה, הציע להם כמה תרגומים של המילים לוויזואליות, שמהם בחרו תמונה אחת שאותה גילפו בעץ.

ברוכים הבאים לעולם שבו בינה מלאכותית פוגשת את האמנות, שככה נתנה יד למהלכים חדשים בדרך היצירה. מובילה אותם בשבילים עוקפים את עינוגי ועינויי הבחירה, הנדרשים למלאכת התרגום מרעיון ליצירה. מקצרת את גמגמת ההחלטה בין האופציות, המוכרת לכל יוצר.

כשאני מבקשת לברר איך קרה שרק העבודות של שישה מבין המשתתפים הגיעו לתערוכה שלהם, סיוון וכהן מבקשים להדגיש שמראש לא מדובר בפרויקט גמר מתנ"סי. שהם לא חיפשו להציג את כולם. שאלה שהיו פתוחים יותר, מעוניינים, הגיעו ליותר מפגשים, הם אלה שעלו שלב. הלכו איתם עד הסוף. שהיתה גם בחירה אמנותית, ושבסוף זו תערוכה שבה המשתתפים משולים לרקדנים ששפת הגוף שלהם נדרשת לצמד כוריאוגרפים.

"להנכיח את הזיכרון"

עולם הבינה המלאכותית שיייך לכהן (37), שלמד ולימד צילום בוויצו. את התואר השני, שאותו עשה באוניברסיטת אלטו שבפינלנד, הקדיש להפקת ניו־מדיה. בצבא שירת במנהל האזרחי. "ראיתי את כל הזוועות", הוא אומר, "ואחרי שנה בתפקיד שם ניתנה לי הזדמנות לייצר פרויקטים שמקילים את חיי הפלשתינים. לתרום ולהסביר להם בעזרת שחקנים להגיע ביתר קלות להיתרי כניסה או עבודה לישראל. איך לדלג על הביורוקרטיה של הכיבוש".

זו היתה הפעם הראשונה שבה החל מנסח את המקום שלו כיוצר מדיה מול הקהילה, ומה שנבט אז המשיך לעבודת התזה שלו, שנפרסה במשך שלוש שנים ואותה עשה בעיירה של כורי זהב שממשלת הודו זנחה 20 שנה לפני שהגיע אליה. "חיה שם קהילה שנוצלה במשך עשרות שנים ונעזבה בתוך אוויר ומים מזוהמים, עם בעיות תעסוקה קשות", הוא מתאר.

מתוך המציאות הזו, מצויד במדפסת תלת־ממד ובסטודנטים, לימד את המקומיים ליצור מזכרות מפסולת זהב, ופסי הרכבת שנבנו במאה ה־19 משמשים עכשיו להפצת אייקונים מוזהבים.

לפני שנה הציג בווינה תערוכה העושה שימוש בבינה מלאכותית, שאותה יצר בימי הקורונה מתוך געגועים לארץ. הזין את המחשב בתמונות אישיות שצילם באייפון בין 2010 ל־2015, בחר את אלה שהכי בעטו לו בלב, הזין את המחשב וזה ענה לו במאות משפטים גנריים. כהן ענה לו במשפטים שאותם בחר מבין מאות, וזה ענה לו הפעם בוויזואליות, שאותן הדפיס על קרמיקה ששרף בתנור. בעשייה הזו כל הפעולה שלו כצלם התקיימה שנים קודם, בטלפון הסלולרי.

אנחנו מדברים על ההבדלים בין כיבוי להשראה, שמזמנת הבינה המלאכותית ליוצר, על הסכנה ליפול למניירות, על הכוח שאפשר למצוא בדיאלוג הזה מול הסכנה לאבד את דרך היצירה לטובת הגולם. על הדרך שעשו השניים בחיפוש אחר דרכים לייצר עוצמת חוויה, שתהדהד משהו מעוצמת המפגשים. על חיפוש הדרך להמשיך הלאה מעוצמת המפגשים.

"אנחנו שני אמנים שמתעסקים בזיכרון ובתחושה של זמן שעבר, בטרנספורמציה של חומר, אבל אני אמן שחושב דרך הידיים", אומר סיוון, ששדות המחשב זרים לו, כשאני שולחת מבט לפסטת השימורים שלו, שמרחוק נראית כמו שטריימל וככל שמתקרבים אליה מתחדדים פיתולי פסטה וחרוזי זיתים. כמה יופי יש במראה הזה, כמה כוח יש באופן שבו ויתרו על מרקמים או על ריחות הקוראים לאכילה.

"חיפשתי איך להביא את הקראפט לתוך הפרויקט הזה. איך להנכיח את שנמצא בזיכרונות ובנוסטלגיה. מאוד התרגשתי מהעיסוק בשריפה של האוכל, מזה שבעצם חוזרים לפיסול שבו האוכל הוא כמו החמר", אומר סיוון, שימים ארוכים חי בתוך עשן שחור, לומד את הדרך המבוקרת לאוכל שרוף. כל מנה והזמנים שלה, כל מנה עם הזמנים והמעלות שמתאימים לה.

לפעמים היה מתעורר בבהלה מריח השרוף, יוצא מהבית וחוזר אחת לכמה זמן להחליף מגשים, לומד הבדלים בין זמן השריפה של בשר לבין השמן שבו טוגן. לא מוותר על כנות מוחלטת בין הכנת האוכל בדיוק לפי המתכון ועד להפיכה שלו למיצגים השחורים הפרוסים על השולחן. קאפקייקס כוסמת, בננות, עוגיות ריבה וצימוקים שמתנפחים בחום, תלולית בוטנים ומגדלים של שניצלים מושחרים, מזכירים לי מבני אבנים שראיתי פעם באיזה אתר טורקי.

שביל החלב

לכבוד יצירה באוכל, לכבוד בינת הלב וזו המלאכותית, לכבוד יוצרים הפורצים דרכים חדשות באוכל ולכבוד חיפה אהובתי, אני מביאה בפניכם את המתכון של רועי כהן לקאריאלאן פיראקה, מאפה אורז פיני שאותו פגש בפעם הראשונה שהלך לאוניברסיטה, בדוכן המאפים של המכולת המקומית.

"בשביל הפינים", הוא כותב, "מאפה האורז הקארלי מייצג את ערש התרבות שלהם - מחוז שאבד ברובו במלחמת החורף מול בריה"מ. אני אפילו לא מזדהה עם תהליך ההכנה שלו. אני לא סובל חלב, אף פעם לא היה לי חלב בבית ובמאכל הזה יש כמויות מטורפות של חלב - חלב סמיך, חלב של פעם, חלב מלא - אבל בכל פעם שקניתי את המנה הזאת, היה בזה סוג של חסד. מדויק, זול, מזין וביתי.

"לפעמים אני אומר שאני ממעלות, העיר השכנה, לפעמים מאיזה יישוב ללא שם, אי־שם בצפון, אבל אף פעם לא באמת השתחררתי ממשבר היציאה מהקיבוץ בגיל 8. מכאן המאכל הזה מחבר אותי לסוג של אנרגיה, של שורשיות, של השתרשות. הוא מזין ומאזן אותי. ההגעה לדוכן היא כמו עלייה לרגל, תרגול של מסורת שאולי תהיה קצת שלי".

קאריאלאן פיראקה (מאפה אורז פיני)

החומרים:

√ 1 כוס אורז עגול
√ 2 כוסות מים רותחים
√ 85 מ"ל מים רגילים
√ 50 גרם חמאה מלוחה
√ 1 ליטר חלב מלא
√ מלח
√ 100 גרם קמח שיפון מלא
√ 50 גרם קמח כוסמין
√ 15 גרם + 50 גרם חמאה רגילה

אופן ההכנה:

בסיר קטן מבשלים כוס אורז עגול בשתי כוסות מים רותחים עד שכל המים נספחים. מוסיפים את החמאה המלוחה ואת החלב ומבשלים על אש קטנה במשך קצת פחות משעה, ומדי פעם מערבבים. כאשר נוצר מרקם חלק וסמיך, מוסיפים מלח לפי הטעם ונותנים לבלילה להתקרר.

בקערה מערבבים את קמח השיפון עם קמח הכוסמת, מוסיפים מעט מלח, את 85 מ"ל המים ו־15 גרם חמאה, מאחדים לבצק ולשים על משטח מקומח. מרדדים את הבצק לעלה מלבני, חותכים ל־10-8 מלבנים ומרדדים כל מלבן לעלה דקיק. במרכז כל עלה מניחים כף גדושה מתערובת האורז, ובצביטות עדינות בין הבוהן לאצבע מקיפים את תלולית האורז בעלה הבצק, עד שמתקבלות מעין סירות אליפטיות שמתוכן מציץ האורז.

מחממים תנור ל־260 מעלות, מסדרים את סירות הבצק על תבנית מכוסה בנייר אפייה, מברישים את הסירות ב־50 גרם חמאה מומסת ואופים עד שישחימו דופנות הבצק ויזהיב מילוי האורז. אוכלים ככה או בליווי מונה־וואי - ממרח חמאה עם ביצה קשה מרוסקת.

shishabat@israelhayom.co.il