אייר המתקרב הוא החודש הישראלי מכולם. האביב שנמוג, הקיץ שמפציע. יום השואה חונק בצוואר, הצפירות והחרשת בתי העינוגים, ואז מגיע השיא הישראלי במוזרות למרחקים ארוכים. שילוב בלתי אפשרי בין מוות וחיים, 48 שעות סחרחרה מטלטלת בין צפירות וזיקוקים, תמונות מגורענות ומסכי לד ענקיים, השירים הנוגים והמנגל הרוחש.
כל שנה מחדש בפער התכלת בין הערב השוקע ללילה הזורח, בשילוב הכה מוזר בין יום הזיכרון לחללים וליל העצמאות לחיים. אני חושב על ההבחנה של חבר אמריקני כשראה כיצד אנו חוגגים עצמאות - "ישראל היא מדינה דו־קוטבית", הרהר, "כל כך חיים את המוות, שאתם הורגים את החיים" באנגלית זה נשמע אפילו גרוע יותר.
"במותם ציוו לנו את החיים" הוא אחד המיתוסים הישראליים המעצבים ומעציבים ביותר שישנם. מ"מגש הכסף" ו"שיר הרעות" ועד "פרי גנך", כולנו גדלים לאור התודעה שכל רגע ורגע בחיינו אפשרי אך ורק בשל אלו שבמותם אפשרו לנו את חיינו בזמן ובמקום האלה. הדעה הרווחת חושבת שזו הסיבה לצימוד המועדים המוזר. מוות וחיים, זיכרון ועצמאות הכרוכים יחדיו כממחישים הלכה למעשה את המיתוס "במותם ציוו לנו את החיים".
אלא שהמציאות קצת שונה, והמיתוס הזה נבנה על חלטורה ישראלית. ב־1994 הודה הרב גורן שההצמדה נעשתה במקרה. חמור מכך, היא נעשתה בשל העובדה שמקימי המדינה היו כל כך עסוקים בלהילחם על עצם הקיום, ששוב ושוב דחו את מועד יום הזיכרון. כשהתקרב יום העצמאות, והבינו שאם לא עכשיו אימתי, נקבע יום הזיכרון ליום האחרון שהיה פנוי ביומן - יום אחד לפני יום העצמאות.
זה היה אמור להיות פתרון זמני, שנעשה מתוך מחשבה כי בעתיד יימצא זמן לאתר זמן מתאים ליום הזיכרון. אבל בישראל הזמני הוא הקבוע. והנה אנחנו 75 שנה אחרי, עדיין מציינים את יום הזיכרון הזמני כיום הקבוע לזיכרון.
השנה אנו מתקרבים אל החודש הישראלי מכולם, כשהעם היושב בישראל מפוצל ונלחם בעצמו ככלב מוכה גרדת החובט בכל איבר ואיבר רק כדי להרגיע את הגירוד. שום דבר קדוש לא נותר מחוץ לקרב על צדקת הדרך.
כבר התרגלנו לראות פוליטיקאים כגלדיאטורים בחליפות ואנשי רוח בקרבות דיו וירטואלי. אך השנה הגיע לשיאו תהליך של שנים רבות, שבו כל שבטי ישראל נכנסו לזירה ומתחו את המפה לפינת הצדק הפרטי שלהם, עד שחור שחור בקע באמצע המפה. בולען אפל פער את פיו ולתוכו נמשכו כל חוטי היחד, וכל ערך משותף הולך ונסחף, מאיים להיעלם אל תוך הבולען.
אפילו צבא העם כבר הפך לצבא העמים. שריון 73 כנגד גולני 82, הטייסים מול המכונאים, מג"ב מול צנחנים, וצוות הצוללות מול כפיר, מילואימניקים מול מילואימניקים, ותכף תעלה השאלה הכי משמעותית - נשקיות, לצד מי אתן?
כבר התרגלנו לראות פוליטיקאים כגלדיאטורים בחליפות ואנשי רוח בקרבות דיו וירטואלי. אך השנה בולען אפל פער את פיו ולתוכו נמשכו כל חוטי היחד, וכל ערך משותף הולך ונסחף, מאיים להיעלם אל תוך הבולען
אבל נדמה שדבר אחד היה ונותר מחוץ לקרב החיים של החיים: המתים שמתו למען החיים. חילונים, חרדים, דתיים, מתנחלים, ימנים או אנשי שמאל, המיינסטרים הישראלי עד כה נאלם דום ועמד ביראת כבוד אל מול ארון הקודש של הישראליות - השכול. כאילו השכול היה קלף "עמודו" סודי, שעצר לרגע את מהלך החיים והכריח אותנו לעמוד ביראת מוות אל מול דממת המוות.
במשך עשורים "שיר הרעות" המשיך לחנך אותנו ולחבוט בצלעות עם השורה "כי רעות שכזאת לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח". אך מרוב ששרנו ושמענו את השיר, המילים איבדו את משמעותן - הן הפכו לטקס, כבר לא טקסט.
חיים גורי, משורר גדול, הבריק בשורה הזו. לאורך השיר גורי צועד עם הטור, הוא יודע שלצד הדרך מוטלות גופות בשורה ארוכה, אך בפרגמטיות נבואית גורי מבקש מהלב המרגיש לא לשכוח את הרעות שבין החיים למתים. את הקשר השקוף בין אלו הממשיכים לצעוד במצעד החיים לאלו הממשיכים לשכב וללא לזוז במסדר המתים.
בכוונת מכוון גורי לא ביקש מהמוח לזכור את ההולכים. המוח מקטלג. שם תאריכים עם מקף ביניהם. אבל הלב זוכר אובדן מגע יד, ריח אדם, חיוך ששום מצלמה לא לוכדת, וזהו השכול האמיתי. אובדן הזמן הטוב שהיה ואיננו עוד. זיכרון רגשי שחשוב בהרבה מאשר דו"ח מדד האושר התשל"א. גורי ביקש מהלב לזכור, כיוון ששם מצויה הסכנה האמיתית של אובדן הקשר בין המוות והחיים, ברגשות.
כל דעת ברה וברורה יכולה להבין שלקראת החגים הלאומיים רגשות החיים ידאו ויגאו. תחושת ה"אין לי ארץ אחרת", משני הצדדים, תתחיל לפרום את הארץ לשתי ארצות אחרות. גם ככה כולנו פה זקוקים לבדיקות שמיעה לאחר חודשים של הרעשה בלתי פוסקת. כשכולנו ניזונים ומזינים את מעגל הקסמים המרושע המזקק את מחננו לקדוש, מסיר כל תחושת ספק עצמית ומבטל את הצורך להבין את האחר. גם המוות למען המדינה יכול להפוך בקלות רבה לכלי משחית המשתתף בחורבן המדינה.
החודש היהודי מכולם
אם יום הזיכרון הקרוב יתמלא בקרבות "השכול שלנו" אל מול "השכול שלנו", עוד מחסום בדרך לתהום ייעלם. אל תגררו את המתים אל מלחמות החיים. ומה שלא יהיה - אל תיתנו את ליבנו לשכוח את הרעות שבשמה אנו מקדשים את האהבה בדם.
אוי לנו ואבוי לכולנו אם יקום כאן מחנה מתים בעד, אל מול מחנה המתים שכנגד, שכן זו תהיה פגיעה חמורה באחד האתוסים האחרונים שעוד נותרו לנו כעם אחד. אם נתחיל לבדוק כאן שירים ופוסטים של חיילים מתים כדי לקבוע אם היו שמאלנים או ימנים, בעד זה או נגד ההוא, ניהפך כולנו לטרמיטים אנרכיסטים המכרסמים את דרכם אל לב האומה, כדי להותיר ממנו רק אפר ואבק.
יש סיבה מדוע המתים אינם בעלי זכות בחירה. השאירו אותם קדושים וטהורים מחוץ למחנה החיים. אל תביטו לאחור, הניחו להולכים להישאר אחים לדם מתחת לאדמה. השאירו את המתים למען המדינה מחוץ למלחמות החיים על המדינה. אל תגרמו לזה שמותם היה לשווא. שכן אם נעיר את המתים מקברם ונגרור אותם בעל כורחם אל מלחמות ההווה, אנו עשויים לגלות שבמותם הם פיצלו לנו את החיים, או גרוע מכך - במותם יצוו לנו את המוות.
ועכשיו, כשכל השכול והכישלון עומדים מול עינינו, צריך לזכור ולהזכיר - אנחנו עדיין לא שם. למרות התחרות של תשרי, ניסן הוא החודש היהודי מכולם. כאן, בזמן הזה, נולדנו כעם, כאן יצאנו ממצרים, כאן למדנו את הדרך הקשה מעבדות לחירות.
כאן נכתבות הגדות חדשות, כאן הרמנו חג לצליאקים, ועל הדרך הפכנו את המימונה לחג האולטימטיבי לדאחקות על המלך של מרוקו, תרבחו ותסעדו ומופלטות לכולם. למה לא? ואפילו כמה שיותר. שכן במקום שבו צוחקים על הדברים לא שורפים ספרים, ובטח שלא אנשים.
אז השנה בואו ננסה לעשות אסרו חג של חודש. בואו לא ניפרד מהפסח הזה כל כך מהר, הבה נשאיר את חירות העם והתעצבותו בניסן, גם בתוך עצבות הזיכרון ובתוך שמחת התקומה של אייר הישראלי. הכל אזהרות לנפש, כדי שלא נגיע מפורקים לשניים אל החודש העצוב מכולם - חודש אב החורבני.
