ארבע שנים חלפו מאז גילה דיוויד בלאט לעולם, בפוסט אמיץ, שהוא חולה בטרשת נפוצה. מאז, אף ששעות רבות בלו"ז שלו הוא מקדיש לשיחות עם אנשים מכל העולם שחולים כמוהו בטרשת, הוא עצמו כמעט שלא דיבר על המחלה. לא חשף את השינויים שחוללה בגופו, בנפשו.
גם הפעם הוא לא שש לדבר עליה, רצה שנדבר כדורסל, אבל כשסיפרתי לו שגם אמא שלי, דורון נבון ז"ל, היתה חולה קרוב ל־30 שנה במחלה ויכלה לה בהרואיות מרשימה, עד שנפטרה לפני ארבעה חודשים, כמעט בגיל 80 - משהו בו מתרכך, נפתח.
"היא הלכה על רגליה עד הסוף?" הוא שואל, ולמשמע התשובה החיובית מהנהן ואומר "כל הכבוד לה, כל הכבוד".
בלאט בן ה־63 יודע, יודע היטב, עד כמה המחלה הזו קשה מנשוא, מפחידה, דורשת תעצומות נפש.
האיש האנרגטי, אחד המאמנים הגדולים שהיו כאן, נאלץ לנטוש את העמדה הכל כך מוכרת לו על הקווים ואחרי יותר מ־30 שנות אימון עמוסות תארים לנסות להסתגל לחיים אחרים לגמרי.
"זה היה תסכול גדול", הוא מספר כעת בכנות. משתף מצפונות ליבו בעיקר כדי לתת לאחרים במצבו תקווה, השראה, רגעים של אופטימיות, אולי אפילו מעט מזור. "נאלצתי להבין שפיזית, אני לא מסוגל יותר לעשות את הדבר שכל כך אהבתי לעשות. היה קשה מאוד להשלים עם זה".
"החלטתי איך להתמודד"
טרשת נפוצה היא מחלה כרונית של מערכת העצבים הפוגעת בתפקוד התקין של תאי העצב במערכת העצבים המרכזית, דבר הגורם למגוון רחב של תסמינים, בין השאר חולשת שרירים, קשיים בהליכה, ולפעמים גם לנכות.
בלאט גילה את המחלה כשהיה מאמן קבוצת אולימפיאקוס היוונית. "רשמית גילו את המחלה שלי לפני ארבע שנים", הוא מספר, "אבל אם אני מסתכל אחורה אני רואה סימנים כבר מגיל 55".
היא התגלתה ביוון? בישראל?
"גם וגם. הייתי ביוון כשהציעו לי ללכת לראות נוירולוגים בגלל כאבי גב שמהם סבלתי עוד כשחקן. באתי לישראל, פגשתי שני נוירולוגים בארץ, והם אמרו לי 'חבר, אנחנו חושבים שהבעיה שלך היא לא עמוד השדרה. אנחנו חושבים שיש לך בעיה נוירולוגית. זה היה אחרי עוד ניתוח גב שעשיתי והם אמרו לי שיש לי בעיה יותר רצינית.
"חזרתי ליוון, נפגשתי עם מומחית לטרשת נפוצה, עשיתי את הבדיקות והמחלה התגלתה".
זה בטח היה שוק.
"לא הייתי בשוק, כי אז לא ידעתי מה זה. הייתי חייב ללמוד ולחנך את עצמי מספיק כדי להבין מה המחלה הזו בכלל. בהתחלה היתה אפילו הקלה שסוף־סוף אני מבין למה אני מתקשה.
"באותה תקופה גם סבלתי מהגב, מחוסר יכולת לנוע כמו פעם ומבעיות בשווי המשקל. כשהמחלה התגלתה, זה נתן לי הסבר למה אני מרגיש ככה.
"עם הזמן, כשלמדתי מה זה אומר לגבי העתיד שלי, אז הגיע הקושי".
אחרי בשורה קשה כל כך, מה עשית?
"ישבתי עם עצמי והחלטתי איך אני מתמודד. עשיתי את זה בדרך שבה ניסיתי להתנהל מול הקבוצות ומול השחקנים שלי, לעבוד באופן יסודי, תהליכי ונאמן כדי להוציא את הכי טוב שאני יכול. אם זה בלעבוד פיזית ומנטלית יום־יום, אם זה לחלק את הזמן, המחשבות והכמיהה שלי לאנשים אחרים בדרך שונה. זה גם חלק מההתמודדות שעוזרת לי להישאר עם הראש למעלה".
הבנת מייד שזה ישפיע על המשך הקריירה והאימון שכל כך הצלחת בו ואהבת אותו?
"האמת, כבר הייתי עייף. אני לא יודע אם חלק מזה היה בגלל המחלה שהתבשלה אצלי בלי ידיעתי או אם בגלל כמעט 30 שנות אימון ברמות הגבוהות, אבל הייתי עייף. היום, כשאני מסתכל לאחור, מה שהייתי עושה זה לקחת שנה חופש ואז לחזור".
איך התחלת בעצם לחוש שאתה סובל מבעיות גופניות?
"סבלתי מבעיות בעמוד השדרה עוד מהתקופה שבה הייתי שחקן והייתי תחת הרושם שהבעיות שהתחלתי לחוש קשורות לזה ולאו דווקא להתחלה של טרשת נפוצה.
"עברתי ניתוח גב מאוד רציני, כי הגעתי למצב שבו איכות החיים שלי לא אפשרה לי לפעול כפי שרציתי. כנראה בכל מקרה הייתי צריך לעבור את הניתוח, כי היו לי בעיות בעמוד השדרה, אבל בדיעבד התברר שזו לא היתה הבעיה הגדולה שלי. שישה או שמונה חודשים אחרי הניתוח, כשהמצב לא השתפר, המחלה התגלתה.
"יכול להיות שהיו סימפטומים אפילו כמה שנים לפני שהמחלה התגלתה, אבל לא שמתי לב אליהם כי הייתי כל כך עסוק בעשייה שלי".
במה המחלה באה לידי ביטוי אצלך?
"בעיקר בחולשה ברגליים, באי־שיווי משקל וגם בעייפות. בוא נגיד, תפקוד ירוד בכל מה שקשור לפיזיות".
איך אתה מתמודד עם זה ביום־יום? במה למעשה אתה מוגבל?
"קודם כל אני מנסה להפעיל את עצמי גם מנטלית וגם פיזית עד כמה שאני יכול, מבלי לעשות יותר מדי, כי צריך להיזהר. אני עובד באופן יציב ויסודי יום־יום.
"למשל, הפכתי ממישהו שהיה יכול לרוץ כל היום ולהתחרות על המגרש שבעה ימים בשבוע לאדם שקשה לו ללכת הרבה דקות אפילו עם מקל. כן, ללכת למרחק מסוים כבר קשה לי, אז אני מוצא תחליפים.
"אתה לומד לעשות תרגילים סטטיים, או למשל ללכת לבריכה, שם אני עושה תרגילים ללא משקל גוף ושוחה, אם לא כל יום אז כל יומיים. שוב, חשוב להיות מדויק ומאוזן עם הגוף ולא לעשות יותר מדי.
"ביום שבו אני לא יכול, למשל, לשחות אני עושה מתיחות, או יומיים אחרי שחייה אני עושה תרגילים של משקל גוף. אני יושב במיטה וחושב איך אני יכול להזיז את הרגל שלי, להרים אותה קצת, להזיז את כפות הרגליים בדרך זו או אחרת על מנת להפעיל אותן.
"הפעולות הללו נראות כאילו הכי בסיסיות, וזה אפילו קצת מצחיק באופן שבו אתה מרגיש שהן יכולות לעזור לך, ואתה צריך לדעת להתגבר על העובדה שזה כאילו מצחיק, כי לפני המחלה בכלל לא היית צריך לחשוב על זה. אתה מבין למה אני מתכוון?"
בוודאי. צריך המון נחישות, זה מאוד סיזיפי.
"בדיוק. אתה צריך לאתגר את עצמך עם חוכמה".
אתה מקבל גם תרופות או טיפולים להאטת המחלה?
"כן. אני מקבל פעמיים בשנה תרופה שאמורה להאט את התקדמות המחלה. היא לא עוצרת אותה לגמרי וגם לא משפרת אותי, אלא פשוט אמורה להאט את הירידה.
"אני עובר גם טיפול ניסיוני בישראל, שיש תקווה שיוכל לעזור בשיפור המצב, ואני מקווה שיהיו אינדיקציות לכך. הטיפול התחיל פעם בשישה חודשים, ועכשיו אני מקבל אותו כל שלושה חודשים. זה תהליך שלא קורה ביום אחד, אבל רציתי בכל זאת לנסות".
"מוגבל בדברים פשוטים"
מעבר לקשיים הפיזיים של המחלה, ההתמודדות כוללת גם אתגרים נפשיים ורגשיים רבים. כמי שנחשב למאמן מנטלי מהטובים בעולם, גם בהתמודדות האישית בלאט לא עושה לעצמו שום הנחות.
"הטרשת היא מחלה קשה שאתה לא יודע בדיוק מאיפה היא מתחילה ובוודאי לא איך תיגמר", הוא מספר. "אתה פשוט מוגבל בדברים מאוד פשוטים שבן אדם אחר לא היה חושב עליהם בחיים.
"אני חס וחלילה לא ממעיט בקושי של כל מחלה אחרת, אבל המחלה הזו היא מאוד־מאוד מאתגרת, ואתה צריך להיות חזק, אבל גם לתת לעצמך הקלות כמו להגיד 'יודע מה, היום אני לא מרגיש טוב, קשה לי היום'.
"משפטים כאלה לא היו חלק ממני. הייתי צריך ללמוד לומר אותם, ואני עדיין עובד על זה".
וזה מצליח?
"לא כל יום. לפעמים אני באמת כועס על המצב, ואם אני לא נזהר אני יכול להיכנס ממש לדאון. אבל אני נלחם יום־יום.
"לא היה אחראי מצידי, אפילו אם הייתי רוצה, לבוא ולהגיד 'אני מאה אחוז כל יום, אני מרגיש בסדר גמור ואני חזק כמו שור. וזה גם לא פייר כלפי אחרים וכלפי עצמי.
"זו הסיבה שאני כל כך אוהב לדבר עם אנשים אחרים. אלה יכולים להיות רופאים, חברים, משפחה כמובן, וגם אנשים אחרים שחיים עם המחלה או נמצאים לא בהכרח במצב שלי, אבל מבינים את המצב שלי כמו שאני מבין את המצב שלהם".
ועדיין, גם כעת, יש בך משהו מאוד מוחזק. לא קרה שהתפרקת מאז גילוי המחלה? בכית?
"יש אנשים שיגידו שאני כזה, שאני לא אובר־אמוציונלי, או שלפעמים אני יותר מדי בשליטה, אבל זה לא נכון.
"האם אני בוכה כל יום? האם אני מתפרק? לא. זה גם לא חלק מהאופי שלי, אבל אני מרגיש דברים לעומק, והם משפיעים עלי וגורמים לי למצבי רוח מדי פעם - וזה בסדר. זה חלק מהעניין.
"אדם לא צריך לפחד מעצמו, אבל הוא כן צריך לדעת לחיות עם עצמו, וכמה שיותר טוב שהוא יכול".
יש רגעים שבהם המחלה מפחידה אותך?
"הרבה מאוד. צריך להשתמש הרבה בדברים שכל החיים ניסיתי להעביר לאחרים. במשפט אחד - 'טו מייק דה בסט', בסדר?".
מפחיד אותך להגיע למצב שאתה בכיסא גלגלים בגלל המחלה? מפחיד אותך המוות?
"כן, בהחלט. יש לי הרבה מחשבות על זה. אתה יודע, להכיר בעובדות או באפשרויות. אני לא רואה את זה כדבר שלילי. ככה אני גם יודע איך להכין את עצמי מבחינת איך אני מתמודד.
"באופן כללי אומרים על המחלה הזאת שלאו דווקא ממנה נפטרים. מפחידה יותר האפשרות להגיע למצב שבו אתה מוגבל באופן פיזי בצורה טוטאלית".
ואז, חלילה, תהיה תלוי באחרים. המחשבה הזאת בטח קשה לך מאוד.
"כן. זה דבר שבהחלט מפריע לי, ואני מקווה ועושה כל דבר כדי שלא אגיע לשם. יש הרבה אנשים בעולם שלא בגלל המחלה הזאת נמצאים במצב כזה והם יודעים, לומדים ונלחמים כדי להתמודד. אני מכבד את זה עד תום".
"אני מתגעגע למקצוע האימון, ללעבוד עם אנשים ב'ריל טיים' על המגרש. לא בחרתי לפרוש מאימון, אבל אני גם שמח בחלקי כי אני עדיין יכול לעבוד בכדורסל, הענף שאני אוהב, עם אנשים שאני אוהב. במקום מסוים אני כן מרגיש בר מזל"
מה מצב המחלה אצלך היום? בארבע השנים מאז התגלתה, היא במצב יציב? אין רגרסיה?
"יש רגרסיה. אני מקווה שהיא פחות דרסטית ממה שהיה יכול להיות אם לא הייתי יודע עם מה אני מתמודד ולא הייתי מטפל בדרכים שבהן אני יכול לטפל, אבל להגיד שאין רגרסיה לא יהיה אחראי או נכון מצידי.
"למרות זאת, בעזרת הראש, בעזרת אנשים יקרים שעוזרים לי ובעזרת הטיפולים והתרופות, אני מקווה שהאטתי את המחלה, או במקרה הגרוע ביותר למדתי לחיות איתה".
"לכוון לצד האופטימי"
כשחשף את מחלתו, עורר הצעד של בלאט גל עצום של הדים ותגובות. בתשובתו לשאלה למה החליט להיחשף, הוא מגלה פן נוסף באישיותו.
"החשיפה היתה אחת ההחלטות שלי בדרך להתמודד עם המחלה, לצד הרצון והמוכנות לעזור גם לאחרים", הוא אומר. "אם הדרך שבה סיפרתי על המחלה שלי, או הדרך שבה אני פועל, יכולות לעזור לאחרים, זה מחזק גם אותי, עושה אותי יותר טוב.
"לא נחשפתי בשביל קרדיט. אני רק רוצה לדעת שאנשים יידעו שהם לא לבד. שאפשר להתמודד ושדרושים כוח פיזי, כוח נפשי וכוח רצון ומוטיבציה לא רק 'להחזיק מעמד', אלא להמשיך לחיות בצורה חיובית ויעילה.
"אני אישית, למשל, לא עברתי טיפול פסיכולוגי אחרי גילוי המחלה, אבל אני כמובן לא פוסל שימוש כזה. אני אוהב יותר לעבוד ולשוחח באופן יומיומי עם אנשים שמתמודדים עם המחלה על מנת לעזור להם, כי זה עוזר גם לי. אני נפגש ומדבר כל הזמן עם אנשים שרוצים לחלוק איתי את הרגשות והמחשבות שלהם ושומע איך הם מתמודדים עם המחלה הקשה הזאת. מכל העולם מגיעים אלי, ואני עושה את זה מכל הלב".
היום, ארבע שנים אחרי, במה המחלה שינתה אותך?
"הדבר הכי חיובי הוא לדעת שגם עם מגבלות לא צפויות או לא נעימות יש דרכים שונות להתמודד, ושכוח המוח הוא הרבה יותר חזק מכוח הרגליים.
"וכשאני אומר רגליים, אני אומר בעצם שלעבוד קשה זה משהו אחד, אבל לעבוד חכם זה משהו אחר, חזק יותר".
קיבלת פרופורציות או פרספקטיבות אחרות בעקבות המחלה?
"כשאתה בתוך משהו, אתה הרבה פעמים מלא במחשבות על היום, לא חושב על היום שלפני או על היום שאחרי, ולפעמים מאבד את הדרך או את עצמך. היום יש לי פרספקטיבה הרבה יותר עמוקה גם על העיסוק שלי וגם על החיים שהיו לי לפני המחלה. זו הבנה משנה חיים. יש את החיים עד המחלה והחיים אחריה".
"הדבר הכי חיובי בהתמודדות הוא לדעת שגם עם מגבלות לא צפויות או לא נעימות יש דרכים שונות להתמודד, ושכוח המוח הוא הרבה יותר חזק מכוח הרגליים. אני אומר בעצם שלעבוד קשה זה משהו אחד, אבל לעבוד חכם זה משהו אחר, חזק יותר"
אתה מסוגל להיות היום גם אופטימי?
"יש שני סוגים של אנשים, אופטימיסט ופסימיסט. אופטימיסט רואה את האור בקצה המנהרה וחושב על השראה, על גן עדן. פסימיסט רואה את האור בקצה המנהרה וחושב שזו הרכבת שבאה ממול.
"היום אני יכול להגיד שאני איפשהו באמצע, וזה מתאים לאופי שלי. אני ריאליסט וחושב שתמיד טוב להיות מוכן לכל אפשרות. צריך לעבוד על הדברים, להשתמש בתהליכים ולשאוף יותר לכיוון השני. לכוון את עצמך לצד האופטימי".
"סבא? זה יהיה חדש"
בלאט, יליד בוסטון ובוגר אוניברסיטת פרינסטון, הגיע לראשונה לישראל עם נבחרת ארה"ב למכביה ב־1981. מאז הוא כאן, עשה עלייה, שיחק בקבוצות ישראליות והפך למאמן. בדרך נישא לכנרת ולשניים ארבעה ילדים - התאומות עדי ושני (30), הבן הכדורסלן תמיר (25) והבת אלה (24). בתקופה האחרונה הוא נמצא הרבה על קו ארה"ב־ישראל ובימים אלה הוא בביתו בדרום קרוליינה.
כמאמן, הוא נחשב לישראלי המצליח ביותר. ב־2007 הוביל את נבחרת רוסיה לזכייה באליפות אירופה, ב־2011 זכה איתה במדליית הארד באליפות אירופה, וב־2012 במדליית הארד גם באולימפיאדת לונדון.
ב־2014 זכה עם מכבי ת"א ביורוליג וב־2015 הוביל את קליבלנד של לברון ג'יימס עד לגמר ה־NBA. בדרך היו גם לא מעט תארים אירופיים, גביעים ואליפויות בישראל, באיטליה, בטורקיה ועוד.
בקיץ האחרון, אחרי אפיזודה קצרה כיועץ מקצועי לניו יורק ניקס, חזר לצהובים מת"א - הפעם כיועץ מקצועי. במקביל, הוא יועצה המקצועי גם של נבחרת קנדה.
איך נראה סדר היום שלך?
"תלוי ביום, זה שונה. יש לי את העיסוק בקבוצות שאיתן אני עובד, את העבודה האישית שאני עושה עם אנשים, אם בספורט או מחוץ לעולם הספורטיבי, ואת העבודה הפיזית שאני עושה באופן יומיומי.
"ויש כמובן את המשפחה, הילדים שגדלים, כולם כבר מעל גיל 20, ואני בתקשורת איתם כל יום. תמיר משחק העונה באלבה ברלין, ושלוש הבנות נמצאות בישראל.
"אחד הדברים שהכי מרגשים אותי הוא שבעוד שלושה חודשים וחצי אני עומד להפוך לסבא. עדי, אחת התאומות שלי, בהיריון - וזה בהחלט יהיה משהו חדש עבורי".
אני מניח שאתה עוקב בצורה הדוקה אחרי הקריירה של תמיר.
"הוא נתן קפיצה, כמו תמיד".
אתה רואה שהקריירה שלו מתפתחת לכיוונים חיוביים?
"אני חושב שברור שכן, והוא הוכיח ומוכיח את זה. זה לא איך שאני רואה את הקריירה שלו, אלא איך שהוא מוכיח את עצמו".
מתי הוא יגיע כבר למכבי?
"לא יודע לומר", הוא צוחק. "הוא בברלין כרגע ובעוד כמה חודשים יוכל לדבר על מה יהיה איתו".
"איש של תהליכים"
"דיוויד מכיר את המועדון ואת היורוליג, יש לו ידע בכדורסל האירופי וב־NBA, הוא מכיר סוכנים ושחקנים, וחשבנו שהוא האיש המתאים לתפקיד", אומר שמעון מזרחי, יו"ר מכבי תל אביב. "עודד קטש, המאמן שלנו, מאוד מעריך ומחשיב את דעתו של דיוויד ואומר שזה הדבר הכי טוב שקרה לו השנה. זה בהחלט מהלך מוצלח שלנו".
השיחה עם מזרחי מתקיימת רגע אחרי הניצחון ההרואי של מכבי על אנדולו אפס הטורקית, בסיומו של שבוע טורקי מצוין שבו גברה גם על פנרבחצ'ה. מאז, הצהובים הם הקבוצה הלוהטת באירופה, עם ניצחונות משכנעים על וילרבאן הצרפתית ובאסקוניה הספרדית ושתי הצגות בהיכל מול בולוניה ומילאנו האיטלקיות. בלאט, כמובן, מרוצה מההישגים.
דיוויד, הניצחונות האחרונים הפתיעו אותך?
"לא, כי אני בעצמי איש של תהליכים. אני רואה שעודד המאמן והמערכת שלנו עובדים, לפחות מתחילת הקדנציה שלי, בדרך יותר תהליכית. כשעובדים בנאמנות בצורה הזאת, התוצאות מגיעות".
אבל זה לא הרגיש ככה כל השנה. לצד ניצחונות יפים היו גם הפסדים מרגיזים, גם בליגה הישראלית.
"אולי זה לא קרה במהירות שאנשים מסוימים רוצים, אבל אתה לא יכול להיות מנוע ממה שאנשים אחרים חושבים כל הזמן. לא תגיע לשום מקום בדרך הזאת".
היו ימים יותר קשים. עודד קטש אמר שהיה מצפה לעזרה לא רק מהקהל ומהשחקנים. הרגעת אותו?
"אני מקווה ומאמין שכן, אבל אני לא מחפש פה שום קרדיט או הכרה במה שאני כן עושה או לא עושה בשביל עודד. זו לא המטרה שלי. המטרה שלי היא לתרום איפה שאני יכול ובדרך הכי שקטה שאני יכול. אני את התקופה שלי בלקיחת קרדיט כבר עברתי. לא צריך ולא מחפש את זה".
אתה חושב שעודד מוציא את המיטב מהסגל הזה?
"קודם כל, אני רוצה להגיד באופן חד־משמעי שעודד הוא גם בן אדם נהדר וגם עושה עבודה יוצאת מהכלל. עם קבוצה חדשה, במקום שאולי הכי קשה לעבוד בו בספורט הישראלי, אם לא בכל הספורט האירופי. אני מלא הערכה אליו".
יפה לשמוע.
"הוא עצמו עובר תהליך שהוא טבעי לדם חדש־ישן במערכת הזאת. אתה עובר דברים לא קלים, ואף אחד לא יודע את זה טוב ממני. התמודדות כזו דורשת המון שקט נפשי וביטחון עצמי לצד הרבה מאוד הבנה מאנשים מסביב, כדי שלא יורידו אותך למטה.
"אחד היתרונות שלי תמיד היה לנטרל רעשים, אבל היום, כשאני כבר לא מאמן, אני מדי פעם, לא כל הזמן, קורא כתבות או שומע אנשים מדברים - ואני מקבל הרגשה מאוד לא טובה.
"האנשים האלה לא יודעים מה קורה באמת, אבל אני מבין שלכל אחד יש את הג'וב והמטרות שלו, למשל את התקוות שלו לקדם את עצמו בעולם המדיה".
אני מניח שגם לך יש ביקורת מעת לעת בחדרי־חדרים על דברים שקורים במכבי.
"מאה אחוז, אין לי בעיה, אבל כשאני רואה שמישהו אומר בחדרי־חדרים אמרו כך וכך על המאמן או משהו כזה, מה זה צריך להיות? אתה לא מספיק גבר לקום ולהגיד באופן פומבי מה אתה חושב? את מי זה בכלל מעניין חוץ מאנשים שרוצים לעשות סנסציות ולקדם את עצמם בתקשורת או להוציא מילים שיכולות לעניין אנשים אחרים בלי כיסוי?".
אבל אני שוב שואל: לך אין ביקורת? הכל במכבי מתנהל טוב וחלק?
"ודאי שיש ביקורת, וזה טבעי ומקובל. אני רק אומר שאם יש ביקורת בתקשורת, היא צריכה לבוא עם כיסוי. אני אומר בפה מלא - ודאי שיש דברים במכבי שיכולים להיות יותר טובים, אבל בעיתון, יחד איתך או עם מישהו אחר, אני לא אדבר על כך. גם בתור איש מקצוע שיש לו אחריות ולויאליות לאנשים במערכת. אנשים יכולים לקבל את זה או לא, זה לא מעניין אותי".
כשאתה בארץ אתה מגיע לאימונים, למשחקים?
"אני מגיע לכל אימון ואימון ויושב עם המאמנים, עם הסוכנים. אני יושב עם הצוות הרפואי, עם מאמן הכושר, עם אבי אבן - ראש מערך הסקאוט ופיתוח השחקנים שלנו - ועם מנהל הקבוצה. עם כולם".
יש לך גם שיחות עם השחקנים?
"כן, בוודאי".
כשאתה נמצא בארה"ב, אתה רואה את המשחקים בלייב?
"אני רואה את המשחקים וגם חלק מהאימונים".
במה התרומה שלך למכבי באה לידי ביטוי?
"התרומה שלי היא לעזור איפה שאני יכול בכל חלק של המערכת ולנצל את הכישרון ואת הפילוסופיות שיש לי למשחק הזה. אני לא אומר לעודד איך הוא צריך לשחק. אני יכול לומר את הדעה שלי ואת הדברים שאני חושב ורואה. אני סומך עליו שהוא משתמש בידע העצום שיש לו ובדרך שבה הוא רוצה לנהל את הקבוצה ואת מה שקורה מסביב. כיועץ, אני עושה בדיוק את זה - מייעץ".
"אני רוצה לראות את מכבי משחקת כדורסל תחרותי, חכם ומהלב. משחקת קבוצתי בשני צידי המגרש. כדורסל שיש בו את האומץ לחשוב שבשבוע הבא, בשבוע שאחרי ובשנה הבאה - אנחנו יכולים להיות שם כל הזמן"
מכבי יכולה להגיע השנה לפיינל פור?
"יש לנו משחק בשבוע הבא וזו המטרה הקרובה. המטרה העתידית היא לבנות מערכת שבה אנחנו יכולים כל שנה להתמודד ולהגיע לרמות הגבוהות של אירופה, מה שלא היה בשנים האחרונות".
הרמות הגבוהות זה לא פלייאוף מבחינתך, זה פיינל פור.
"זה גם. גם פיינל פור וגם מעבר לזה".
גם לזכות השנה ביורוליג?
"אתה לא מקשיב למה שאני אומר לך. לא אגיד לך את זה, כי אני לא מאמין בזה. לא שאני לא מאמין אם זה כן או לא יכול לקרות, אני פשוט לא מאמין שזה היעד הכי חשוב היום. אני רוצה לראות את מכבי מתחרה כמו שראיתי השבוע.
"אני רוצה לראות את מכבי משחקת כדורסל תחרותי, חכם ומהלב. משחקת קבוצתי בשני צידי המגרש. כדורסל שיש בו את האומץ לחשוב שבשבוע הבא, בשבוע שאחרי ובשנה הבאה - אנחנו יכולים להיות שם כל הזמן.
"גם הקהל שלנו מדהים השנה, והוא צריך לדעת שיש לו את היכולת להרים אותנו ברגעים קשים, כמו גם ברגעים טובים. יש לו הרבה השפעה. אין כמו הקהל שלנו באירופה, כשהוא רואה את השחקנים שמים את הלב על הפרקט ונלחמים".
אתה מתגעגע לשטח, לאימון בפועל?
"בוודאי, אבל לא ספציפית למכבי. לא הייתי רוצה להיות היום בנעליים שלהם, אבל באופן כללי אני מתגעגע ליום־יום של לעבוד עם אנשים ולנסות להוציא מהם את המקסימום.
"אני מתגעגע למקצוע האימון, ללעבוד עם אנשים ב'ריל טיים' על המגרש, אבל אני גם שמח בחלקי כי אני עדיין יכול לעבוד בכדורסל, הענף שאני אוהב, עם אנשים שאני אוהב. במקום מסוים אני כן מרגיש בר מזל".
איך אתה מיישב את הגעגוע הזה?
"אני ישן טוב בלילה, זה לא שאני בוכה על זה. כמו כל אחד שנמצא בסוג של פרישה, במיוחד במצב שלי כי נאלצתי לעשות את זה. לא בחרתי לפרוש מאימון".
"מפחיד ומסוכן"
מעבר לאיש כדורסל, בלאט הוא גם ציוני גדול, פטריוט אמיתי אשר מחובר מאוד למה שקורה במדינה. ומה שקורה מטריד אותו.
"אני מודאג מאוד מהפילוג שיש במדינה, מחוסר הרצון של אנשים למצוא את הדרך שבה אנחנו יכולים לקרב את הדעות, את ההתנהלות, את האמונה", הוא אומר. "אנחנו מתקשים אפילו להסכים על עקרונות שאנחנו יכולים לתפקד לפיהם לטובת ההמשך של הילדים והמדינה שלנו".
אתה מודאג שנהפוך לדיקטטורה?
"לא. אני לא מודאג מעניין הדיקטטורה. דעות שונות הן דבר טוב ובריא לדמוקרטיה, אבל חוסר הרצון והמרחקים בין איך שאנחנו רוצים להתנהל, להתנהג, להתייחס ולהסתדר אחד עם השני זה הרבה יותר עמוק והרבה יותר מסוכן מהשוני בדעות".
אפשר בכלל להגיע לדעתך לעמק השווה ממצב הקיטוב והפילוג שיש כאן בשבועות האחרונים?
"מה שיותר מהותי הוא הקריטיות של הנושא. אנחנו כעם וכמדינה בראש ובראשונה חייבים תמיד לחשוב איך אנחנו שורדים ומתקדמים ביכולת שלנו לחזק את עצמנו. מה שקורה היום מחליש אותנו - וזה מה שהכי מדאיג אותי וכואב לי. זה מפחיד ומסוכן.
"אין לי בעיה לתמוך בצד זה או אחר, גם אם בסופו של דבר הצד שאני תומך בו לא מוביל. לא משנה מי המנהיגים - יותר חשובה האחדות, חשוב המסר של להתקדם ביחד".
בעבר אמרת שהיית מעוניין לעשות תפקיד דיפלומטי כזה או אחר, לשרת את המדינה. הרצון הזה עדיין קיים אצלך?
"בוודאי, ובדרך כלשהי אני מנסה לעשות זאת גם בלי תפקיד רשמי. הרצון הזה תמיד היה אצלי ותמיד עניין אותי".
"מתרגש ממעשים טובים"
בלאט נחשב תמיד לוורקהוליק אמיתי. איש חרוץ ויסודי שלא נח לרגע. מעמיק, מנתח, משקיע שעות רבות במה שהוא עושה. נראה שגם היום הוא ממלא את יומו עד תום.
עם כל מה שאתה עובר, אתה לא עמוס מדי?
"זה חשוב לי, חשוב לבריאות הפיזית והנפשית שלי".
אבל לפני המחלה היית בעומס פיזי ורגשי עצום, במתח אינסופי. ראית בזה קשר להתפרצות המחלה?
"שאלה מעניינת. יש מי שטוענים שלחץ הוא אחד הגורמים להתפרצות המחלה הספציפית שיש לי. אני אישית לא מאמין בזה, אבל יש כאלה שכן. אני מכבד אותם, אבל פשוט שואל את עצמי למה המחלה לא פרצה אצלי בגיל צעיר יותר, כשאימנתי קבוצות כמו מכבי תל אביב וקבוצות אחרות ברמה הכי גבוהה של הכדורסל, כולל ב־NBA.
"במקביל לקבוצות אימנתי שבע שנים את נבחרת רוסיה, כך שעבדתי 24/7 לא רק בעונה הסדירה, אלא גם בקיץ. זה היה כאילו לאמן שתי עונות תוך עונה אחת. אז למה המחלה לא פרצה אז, כשהייתי תחת סטרס פיזי ואמוציונלי? זה גורם לי לחשוב שזה לא זה".
יש לך חרטות שאולי עבדת קשה מדי ולא הקשבת לגוף? אולי היית יכול לשמור על עצמך יותר?
"לכל אדם יש דברים שהוא מתחרט עליהם. מי שאומר שלא, אני לא יודע אם הוא דובר אמת. אבל אני בוודאי לא מתחרט על הרצון, היכולת והייעוד שלי כאחד שברגע שהחליט לעשות משהו הוא נתן את המקסימום".
מה מרגש אותך היום?
"אני מתרגש כשאני רואה אנשים עובדים ביחד למטרת עשיית טוב, וכשאני רואה את הילדים שלי אוהבים את מה שהם עושים ועושים את זה בצורה טובה, מחויבת ומהנה.
"אני אוהב גם לראות אכפתיות של אנשים שונים זה לזה. זה עושה לי את זה ואני נהנה להיות חלק מהבנייה של דברים כאלה. למרות שבעתיד אולי לא אוכל לעלות במדרגות, כל המדרגות הן בשביל להגיע גבוה בבניין - ואני מתרגש לקחת חלק בבנייה".
וממה אתה נהנה בחיים?
"מזה שאני חי, נושם ועוסק בדברים שאני אוהב".
זה באמת לא מובן מאליו.
"לא. בכלל לא".
erannavon9@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו