הריקוד המושחת של "הפרד ומשול"

My Dance Space

מאז שהתחיל המשבר במדינה, אני מרגישה שאני שוב עוברת את אחד השיעורים הכי מאתגרים של חיי, ואני חושבת שאני לא לבד באתגר הזה: הצבת גבולות ביחסים עם האחרים, גם עם יחידים וגם עם קבוצות שאינן דומות לי.

כולנו מתעסקים בשאלות האלו: עד כמה אני מוכנה לוותר על זכויותיי, באילו תחומים אני מוכנה להתגמש, ואילו ויתורים יפגעו בי עד כדי כך שאעדיף לוותר על החיבור עם אותה קבוצה או עם אותו אדם?

אז מי אשם?

לא משנה מה השקפת העולם שלכם, בעד או נגד הרפורמה/ההפיכה המשפטית, הדבר שהכי קשה להודות בו כרגע הוא שאנחנו זקוקים לצד השני כדי להמשיך להתקיים כמדינה. שאנחנו מוכרחים לקבל ולשמוע את הכאבים והזעקה של הצד השני.

נכון, חלק גדול מהפוליטיקאים ומנבחרי הציבור שקיבלו את הכוח למשול, נותנים דוגמה אישית גרועה בעניין הזה, אבל אנחנו צריכים לזכור שלנו, האזרחים, יש אינטרס משותף שמדינת ישראל תמשיך להתקיים בשגשוג כלכלי, תרבותי וחברתי - וכמדינה שיש לה קשרים טובים עם שאר מדינות העולם.

מי שמנסה לשכנע אתכם אחרת, עושה זאת אך ורק מאינטרס אישי שאינו מתיישב עם האינטרס המשותף של כולנו: לחיות במקום שיש בו ביטחון אישי וכלכלי ואפשרויות לכל אזרח ברווחה יחסית.
נכון, יש שמאמינים שישראל צריכה להיות קודם כל דמוקרטית ורק אחר כך יהודית ויש שחושבים בדיוק ההפך (ובתוך כל קבוצה כזו גם הפירושים למושגים דמוקרטיה ויהדות משתנים), אבל השסע העמוק והמסוכן לא נובע בכלל מתוך ההשקפות השונות, אלא מתוך תפיסות שלפיהן צד אחד הוא קורבן והצד השני אשם בכל.

בכל צד יש פוליטיקאים ואנשי תקשורת שצועקים "הימנים אשמים" או "השמאלנים אשמים", "המזרחים", "החרדים", "החילונים", "הנשים" או "הגברים". הם מייצרים פילוג באמצעות הטריק הכי ישן בספר: לעורר טראומות עבר, בדרך כלל דתיות או אתניות, שמייצרות סערה רגשית ומפריעות לחשיבה רציונלית.

אין חדש תחת ההתססה והפילוג

אבל לא אכתוב "הפוליטיקאים ואנשי התקשורת אשמים", כי אז אני עושה עוד מאותו דבר שעושים חלק מהפוליטיקאים, שנוהגים בדרך הזו.

אסור לנו להאמין להם, לא הגענו למצב האיום הזה בגלל שיש כאלה שמתפללים שחרית, מנחה וערבית או בגלל אחרים שמעדיפים לקרוא ספר, לצאת להליכה או לבקר את ההורים בזמן שאחרים מתפללים. לא הגענו אליו אפילו בגלל שיש נשים שמעדיפות לכסות את ראשן ואת כל חלקי גופן בעוד אחרות אוהבות גופיות ומכנסיים קצרים, ובטח לא בגלל התפיסות השונות לגבי הפתרון לטרור במזרח התיכון או מחלוקות בענייני חינוך. השסע העמוק נפער כי יש גורמים שרוצים להחזיק בכוח, והדרך - הקלה עבורם והקטלנית עבורנו - היא "הפרד ומשול".

זה קרה שוב ושוב לאורך ההיסטוריה, בעיקר בתקופות של חוסר יציבות פוליטית. כשהשלטון מרגיש שאין לו מספיק כוח, אסטרטגיות פלגניות שיוצרות מתח בין קבוצות שונות הן הדרך הקלה אבל ההרסנית להסיט את תשומת הלב מהבעיות האמיתיות של האזרחים, שהן תמיד יוקר המחיה, מחסור בתקציבים לחינוך, רווחה ובריאות, וריכוזיות ההון אצל אליטה כלכלית מצומצמת (שבדרך כלל גם מחוברת לאנשים שבשלטון ומפנקת אותם). השליטים הופכים בעיות פחות קריטיות מעכברים להרים - כדי להסיט את תשומת הלב ממה שהם לא רוצים לטפל בו.

יש מתכון ברור לאסטרטגיה הזו: ראשית, יש לעורר טראומות עבר חברתיות שהותירו משקעים וללבות אותן, בעיקר כאלה שמקורן אתני או דתי.

שנית, הדרך הפשוטה והרעילה היא ליצור עוינות בין קבוצות באמצעות העדפת קבוצות ספציפיות, שלהן מספקים יותר משאבים, הזדמנויות או כוח פוליטי, תוך דחיקה לשוליים של אחרים. כך מתעוררת תחושת חוסר צדק אצל הקבוצות המוחלשות, הן יוצאות למחות והמתח מחריף עוד ועוד.
שלישית, יש להצטייד בפרובוקטורים כריזמטיים שאינם בוחלים בשיטות הסתה, כדי שיפיצו מסרים וסיסמאות ויעוררו רגשות קיפוח אצל תומכיהם, כשהאשמים יהיו כמובן – האחרים. הכפשת קבוצות ספציפיות והטלת האשמה עליהן עוזרות למהלך.

אף אחד במדינת ישראל לא המציא את הגלגל. לאורך ההיסטוריה, קבוצות שרצו להחזיק בשלטון עוררו מתחים ופילגו בין קבוצות באוכלוסייה, ושתי דוגמאות מני רבות לכך הן זו של ממשלת רואנדה, שיצרה במכוון מתחים אתניים בין אוכלוסיית הרוב משבט ההוטו לאוכלוסיית המיעוט משבט הטוטסי, והשתמשה בתעמולה ובדברי שנאה כדי לעשות דה־הומניזציה לאנשי הטוטסי, מה שהוביל בסופו של דבר למלחמת אחים שגבתה מאות־אלפי קורבנות. גם סלובודן מילושביץ', שהיה המנהיג בזמן קריסת הפדרציה היוגוסלבית, ניצל את הפילוגים הפנימיים הטבעיים כדי לבסס את כוחו, מה שהוביל לאלימות וגבה את חייהם של אזרחים רבים.

אנחנו, הרוב המתון, אזרחים סוג ב'

שאף אחד לא יבלבל אותנו, ההפרדה האמיתית היחידה שיש ליצור בין האזרחים היא מאלה שמאמינים שלגיטימי לכפות את אמונתם ואורחות חייהם על האחרים, מתוך תחושת עליונות.
הללו, שלא בוחלים בדרכים כוחניות ובפלישה למרחב האישי של האחר כדי להגשים את מטרתם, חייבים להיות מופרדים מהרוב שבתוכו נמצאים דתיים, חרדים וחילונים, מזרחים ואשכנזים, נשים וגברים, להט"בים וסטרייטים, מוסלמים, דרוזים ונוצרים, מצביעי ימין, שמאל ומרכז - או בקיצור "הרוב המתון". לאורך ההיסטוריה, בכל מקום בעולם, הרוב הזה הוא הקורבן האמיתי של הקיצונים והפנאטים.

אנחנו, הרוב המוחלט של בני האדם, קמים בבוקר, רוצים להתפרנס ולא מאשימים אחרים בבחירות שלנו. רובנו מאמינים שחשוב שחברה אזרחית תהיה מגוונת כדי ליצור שיח מפרה. אנחנו הרוב המתון שלא מאמין שצריך לשקר, לגנוב או לנהוג באלימות כלפי מי ששונה מאיתנו. אנחנו הרוב המתון שלא מאמין שהצד השני צריך לממן אותו, או שלגיטימי לכפות אורחות חיים. אנחנו, הרוב המתון מכל הצדדים - אנחנו האזרחים סוג ב' האמיתיים.

אישית, אני מאמינה שכל עוד ההשקפה של מישהו אחר על מושגים כמו דת ודמוקרטיה אינה נגועה בגזענות או בתפיסה של עליונות של קבוצה אחת על האחרת, וכל עוד היא אינה פוגעת בחופש הפרט - זוהי השקפה ראויה, גם אם היא שונה לגמרי מהתפיסה שלי.

אין לנו ברירה אלא למצוא דרך להרכיב את הפאזל כך שנוכל להמשיך להתקיים כמדינה אחת, כי האופציה האחרת היא להתפרק לשתי מדינות. על אף הכותרות שזועקות בימים האחרונים שיש רבים שמוכנים להתפרק ליהודה ולישראל, אני מאמינה, או לפחות רוצה להאמין, שרובנו עדיין נותנים סיכוי למדינת ישראל אחת.

מי מתנגד לחיבוק של דנה אינטרנשיונל ועדינה בר־שלום?

אני ליברלית. מאמינה שמדינת ישראל זקוקה לחוקה ולהפרדה מוחלטת בין דת ומדינה - דווקא בשביל לכבד את הדתות השונות.

אני מקבלת ומבינה שכנראה לא תהיה הפרדה מוחלטת שכזו במדינת ישראל, אבל אני מאמינה שאלה שמנכסים לעצמם גרסה מאוד ספציפית של יהדות, שמוחקת את מי שאינו זהה להם על המפה - הם גם מיעוט וגם ממש לא משקפים את מרבית היהודים בישראל, גם כאלה המגדירים את עצמם כדתיים. מצד שני, גם במחנה החילוני, מי שמאשים את החרדים בכל הבעיות במדינה עושה עוול דומה.

אני מקווה שיצא לכם לראות תמונות מהמפגש המרגש בין דנה אינטרנשיונל והרבנית עדינה בר־שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף. זו דוגמה אחת מני רבות לסובלנות ולחוכמה יהודית אמיתית, שאין בה פחד או איום ממה ששונה ממני. זו אמורה להיות הנורמה - לא לתת לפלגנים תאבי הכוח להאמין שיש רק אמת אחת.

אנחנו, האנשים שמאמינים שדנה אינטרנשיונל והרבנית עדינה בר־שלום יכולות להתחבק ואפילו להיות חברות טובות - אנחנו הרוב. גם בקרב חלק מאלה משני צידי המתרס, שחושבים שזהו לא מפגש לגיטימי, התפיסה הזו היא תוצאה במחסור של מפגשים או היכרות עם האחר שאינו אני. התוצאה ההרסנית של "הפרד ומשול".

ועכשיו - השאלה המסובכת

אז באיזה מחיר נישאר מדינה אחת? על מה יוותר כל אחד מהצדדים? בסופו של דבר, אלה שאלות של גבולות. מתי לוותר ומתי להתעקש? זו עבודה שאני מזיעה עליה שנים ארוכות, החל ממערכת היחסים במשפחה עם ליאון, שילה וארבל, דרך מערכות היחסים האישיות עם חברים וחברות ועד הקשרים המקצועיים בעבודה.

ואני לא היחידה, רבים מאיתנו מתקשים בנושא הזה. מתקשים לשבור דפוסים שגדלנו עליהם והורגלנו לחשוב שהם אפילו הופכים אותנו לאנשים טובים יותר. אני מודה, אני לא תמיד סומכת על עצמי כשאני מרגישה שמישהו נכנס למרחב שלי, לא מדבר אלי יפה, מנצל את הנדיבות שלי, מתנהג בעליונות. בדרך כלל מתגנב אלי ספק - האם זה כוחני ונצלני מצידו, או שאולי אני רגישה מדי? לא נדיבה מספיק? קטנונית? אולי אני אגואיסטית שלא רואה את הצד השני?

אז מתי זה בסדר להגיד: "הלו הלו, עם כל הכבוד, אין לך זכות לקחת ממני". מתי מותר לומר למישהו "עברת את הגבול, ולא, אין לך זכות להגיד לי כל מה שאתה חושב, אם מה שאתה אומר לי פוגעני או אלים"?

מתי מאוחר מדי?

במשך שנים ארוכות ידעתי לעצור את הכניסה למרחב שלי מאוחר מדי, רק כשהדריסה היתה טוטלית וקיצונית. התקופה הזו, של הניסיון להפיכה משפטית, גרמה לי להבין שאת אותו השיעור עלינו ללמוד אל מול קבוצות אינטרס שונות משלנו.

לא שאני מיישמת כזו מעולה, אבל אני כן מסוגלת להגדיר את השיעור שעל כולנו, הרוב המתון מכל קצות הקשת, ללמוד.

כשאנחנו מבליגות על כוחנות או על ניצול מצד בעל אינטרס, אנחנו לא מרגיעות כלל את ההתנהגות הפוגענית אלא להפך - מזינות אותה, משתפות פעולה עם התעצמותה.

לפעמים זה קורה בתירוץ של שלום בית, לפעמים ננקוט התעלמות מתוך רצון להאמין שאנחנו "מעל זה" ולכן עלינו לוותר, ולפעמים נכיל יתר על המידה מתוך חמלה למי שפוגע בנו, מסבירות לעצמנו שאין לאחר כוונת זדון, מסבירות לעצמנו שהוא פוגע כי הוא פגוע.

תלמדו מפטריק סווייזי

התנהגות כוחנית ומנצלת גדלה ומתעצמת כשלא מציבים לה גבולות אקטיביים. נקודה. למדתי את זה על בשרי בכל תחומי החיים.

התעלמות או סלחנות־יתר רק גורמות למי שמשתמש בכוחנות לחשוב שלא רק לגיטימי לנהוג כך כלפינו, אלא שבשלב מסוים הוא כבר לא קורא לזה כוחנות וניצול - אלא מחשיב זאת כדינמיקה לגיטימית ורגילה של מערכת יחסים.

כשקו הבסיס של הקשר משתנה לרעתנו, אנחנו כבר לא יכולים להתבשם בניחוחות של "אני חומלת, אני נדיבה, אני פייסנית, אני בוגרת יותר". המחיר כבר כבד מדי.

לא צריך תמיד "לתת מקום", למי שמנצל אותי או דורך עלי. אם פוליטיקאים מוכרים לנו סיסמאות, חובה עלינו לא להכיל את האמירות אלא לבדוק, להצליב מקורות, ללמוד, להתעדכן. תקופות של חוסר יציבות מחייבות אותנו להישאר דרוכים - גם ביחסים האישיים וגם ביחסים המדיניים והפוליטיים.

כדי להגיע להידברות ולהקשבה, חשוב שכל אחד ידבר מתוך המרחב שלו. אם מישהו דורך עלי ופוגע בי, ועוד אומר לי תוך כדי: "אני רוצה לדבר", עלי לומר קודם: "לך אחורה, תפסיק לחנוק אותי, תן לי אוויר. תפסיק לנצל ולדרוך - ואז נוכל לדבר על הקשר שלנו".

בנחמדות, באסרטיביות מכבדת, בדיוק כמו שאמר פטריק סווייזי לבייבי בסרט "ריקוד מושחת" כשלימד אותה לרקוד: "זה המרחב שלי, זה המרחב שלך, אנחנו לא נכנסים אחד למרחב של האחר ומכבדים את המרווח הזה - ורק אז אנחנו יכולים לרקוד יחד". ואם כבר ריקוד מושחת, אז תזכרו שאף אחד לא ישים את הרוב המתון אין דה קורנר!

עשה לי את זה: דה-מו-קרט-יה

גל גבאי וקבוצת ילדים משוחחים על מושגי יסוד בדמוקרטיה הישראלית. זו אמנם תוכנית ילדים, אבל אני בטוחה שלא מעט מבוגרים ירחיבו את הדעת מתוך הצפייה.

תוכלו למצוא פרקים על מהי דמוקרטיה, מה זו דיקטטורה, מהן הזכויות והחובות של ראש ממשלה. ויש פרק על בג"ץ ופרק על חופש המחאה וההפגנה.

התוכנית שודרה לראשונה בשנת 2018, אבל כפי שאפשר להבין, היא אקטואלית מתמיד. 30 פרקים בני חצי שעה, אני מתכוונת לצפות בכמה מהם יחד עם שילה וארבל בחופשת הפסח הזו. ידע זה כוח, ושאף אחד לא ישכנע אותנו אחרת.

Info@paulanatural.co.il