בפברואר 1923 הגיע פרופ' אלברט איינשטיין לביקור היסטורי בארץ ישראל, וביום סגרירי למדי התייצב בירושלים. הוא התאכזב קצת ממראה העיר, וכמו רבים אחרים לפניו לא הסתיר את העדפתו לתל אביב הצעירה, הקטנה והתוססת יותר. אך בכל זאת, כשמסתכלים מאה שנים לאחור, מגלים שבסופו של דבר, הביקור של הפיזיקאי הגאון בירושלים, וההרצאה שהעביר בהר הצופים, הם הרגעים הזכורים ביותר בטיול החד־פעמי שלו בארץ הקודש. זה היה אירוע השיא של היישוב היהודי הקטן ורגע מכונן בהיסטוריה שהובילה להשקתה הרשמית של האוניברסיטה העברית, כעבור שנתיים.
איינשטיין היה, למעשה, אחד האבות המייסדים של האוניברסיטה העברית. הוא כיהן בחבר הנאמנים שלה, שימש יו"ר המועצה האקדמית של האוניברסיטה, וקידם את התפתחותה ואת פעילותה לאורך השנים. למעשה, הוא הפך עם השנים לאחד מסמליה המרכזיים. ערב הביקור שלו בירושלים היה חגיגי למדי. מנחם אוסישקין, מראשי התנועה הציונית, פתח בנאום מלא פאתוס שכולו חיל ורעדה.
"מול המקום הזה אתה רואה את הר המוריה. אנו מתפללים עכשיו שהבית הזה, בית האוניברסיטה העברית שאנו מחנכים (חונכים) כאן על הר הצופים, יהיה בית מדע לכל העמים. מן הרגע שאתה תעלה על הבמה הזאת, תהיה הבמה גאוותנו וקדושתנו. אחינו הגדול, עלה על הבמה, המחכה לך זה אלפיים שנה".
ההרצאה של איינשטיין, שעסקה בעניינים מדעיים, הועברה בשפה הצרפתית בשל העובדה שהוא לא ידע עברית. רוב הדברים שנשא לא הובנו על ידי רוב הנוכחים בחדר, או כפי שהגדיר זאת ראש העיר תל אביב, מאיר דיזנגוף: "נסעתי לירושלים לשמוע את הרצאתו של האורח. מכל הרצאתו הבינותי רק דבר אחד - שכל הקהל הגדול לא הבין כלום מההרצאה".
אך העיתונות המקומית והיישוב היהודי, בצוותא עם יהודי העולם, הבינו שאמש הם חזו ב"משק כנפי ההיסטוריה". עיתון "הארץ" דיווח לקוראיו: "בחיי החולין שלנו אירע היום מאורע חשוב ומעודד. היום הגיע לארץ ישראל גדול הדור, בישראל ובעמים, אלברט איינשטיין, אבי תורת היחסיות. מה שהיה ניוטון ל־300 השנים האחרונות - עתיד איינשטיין להיות לדורות הבאים".
לצידה של מרילין מונרו
ואכן, במאה השנים שחלפו הפך המדען היהודי־גרמני, שהלך לעולמו ב־1955 בארה"ב, לאייקון היהודי המפורסם בכל הזמנים ולמותג המוכר ביותר מקרב בני דת משה. דיוקנו פרוע השיער (יש גם צילום מפורסם שבו הוא נראה חורץ לשון למצלמה) הפך למפורסם בעולם כולו, כתביו תורגמו לשפות רבות, ופניו כיכבו ביצירות אמנות ששוות מאות מיליוני דולר, דוגמת זו של אנדי וורהול. מדי שנה יוצאים לפחות שלושה ספרים על איינשטיין, סדרות טלוויזיה וסרטים מופקים עליו פעם בשלוש שנים בממוצע, ואת קלסתרו המפורסם אפשר למצוא על כוסות, על גרביים ועל בובות לילדים. לכבוד כזה אפילו הרמב"ם, אייקון עילאי נוסף של העם היהודי, לא זכה.
גם כמעט 70 שנה אחרי מותו, איינשטיין שומר על המיתוג החזק שלו. מיפן עד ברזיל, מישראל עד אוסטרליה - בכל מקום לומדים, מלמדים וצורכים את איינשטיין כאייקון חוצה שדות תרבותיים. אבל נדמה שההודעה המשמחת ביותר שקשורה בגדול הפיזיקאים בתולדות האנושות, לצד סר אייזק ניוטון, התחוללה בחודש אוקטובר האחרון, כאשר - כפי שחשפנו לראשונה ב"ישראל היום" - אושרה באופן סופי הקמתו של מוזיאון איינשטיין, שימוקם, איך לא, באוניברסיטה העברית בירושלים, שם גם נמצא הארכיון עוצר הנשימה של כל פועלו. אנחנו זכינו להצצה בלעדית וראשונה לפרויקט, שיהפוך אבן שואבת לתיירות מישראל ומכל העולם, ואשר ישנה לגמרי את כל מה שחשבתם שאתם יודעים על סמל הגאונות האולטימטיבי.
אז רגע, איך בכלל בונים מוזיאון בישראל? את החלטת הממשלה הראשונה, מספר 4653 מיום 20 במאי 2012, שעניינה הקמת מוזיאון אלברט איינשטיין בירושלים, הוביל ראש הממשלה אז (והיום), בנימין נתניהו. אחרי כעשור, שבו לא התקדם למעשה דבר, התקיימה בקמפוס גבעת רם ישיבת ממשלה לציון יום ירושלים. במהלך הישיבה ביקש ראש הממשלה נפתלי בנט לבחון שוב את קידום נושא הקמתו של מוזיאון איינשטיין.
שר ירושלים דאז, זאב אלקין, נרתם למהלך והטיל על מנכ"ל משרדו, נתנאל איזק, להוביל את הפרויקט. כאמור, באוקטובר 2022 אושר סופית להוציא את תוכנית המוזיאון לדרך. בחידוני הטריוויה של חובבי הכנסת יציינו תמיד, מן הסתם, שמדובר היה בהחלטה האחרונה שהעבירה "ממשלת השינוי", לפני שהתפרקה בטרם עת.
החלטת הממשלה בנושא התמקדה בשני מאפיינים: הבטחה מצד האוניברסיטה העברית להקצות למוזיאון שטח הולם בתחום קמפוס ספרא בגבעת רם שבירושלים, ולהקצות לעניין סכום של 41 מיליון שקלים ממקורות שתעמיד בעצמה; והבטחה מצד הממשלה לעשות ככל הניתן כדי לקדם את הקמת המוזיאון - כולל העברת סכום חסר תקדים של 22 מיליון שקלים. כדי לממש את חלקה בהבטחות, לצד הכסף שהתחייבה הממשלה להשקיע, היתה צריכה האוניברסיטה העברית, שמחזיקה בכל עיזבונו של איינשטיין, לגייס תורם גדול.
כאן נכנס לתמונה חוזה מוגרבי (84), אספן אמנות מהגדולים בעולם. אף על פי שבחוגי האמנות נחשב מוגרבי לשם דבר, מבחינת הקהל הרחב הוא הצליח להישאר דמות אלמונית. בשנים האחרונות העביר את כובד משקלו לישראל, ומכאן נחשף יותר לציבור, שגילה את סיפור הצלחתו.
הוא נולד בארץ ישראל ב־1939 בשם יוסף, להורים שעלו מסוריה. הם התגוררו במחנה יהודה שבירושלים והחזיקו מכולת בבעלותם. בגיל 16 נסע לקרובי משפחה בקולומביה. שם החל לעבוד כנער שליח, ומאוחר יותר הפך ליבואן טקסטיל. בתחילת שנות ה־80 נכנס לתחום האמנות והחל לבנות את אוסף אנדי וורהול שלו. את העבודות הראשונות של וורהול רכש ב־1987, וכעבור שנה לא רצה לשמוע עוד על טקסטיל, כהגדרתו, ועבר בלעדית לתחום האמנות - ששבה את ליבו.
ב־1989 קנה את הציור המפורסם ביותר של וורהול, "20 מרילין מונרו", תמורת 4 מיליון דולר - והיום מוערכת יצירת הפופ ארט ביותר מ־200 מיליון דולר. אם אתם מעוניינים, כרגע לפחות היא לא עומדת למכירה.
מוגרבי מתגורר לחלופין בניו יורק ובתל אביב, ואנחנו פוגשים אותו בדירתו בארץ כדי לשאול מה גרם לו להשקיע 14 מיליון דולר בהקמת מוזיאון על שם אלברט איינשטיין בבירת ישראל.
"אני אענה לך שמבחינתי זו ההשקעה הכי טובה שלי אי־פעם, ללא כל צל של ספק", הוא מסביר בחצי עברית־חצי אנגלית. "אני לא יודע לקנות לישראל טילים, אבל אני יודע לתרום למדינה שלי את היכולת לפתח את הילדים והנוער, שבעתיד יידעו להצעיד אותה למקומות רחוקים, יכולת הכוללת את המוח היהודי. שילוב של אמנות וחינוך הוא השילוב הטוב ביותר, וצריך להגיע לגיל שלי כדי להבין את זה", הוא אומר ומחייך אל אשתו, מארי, שיושבת לידנו.
"בסופו של דבר, בגילי אתה מבין שכשאתה הולך לעולמך, המשפחה, החברים והעולם כולו חושבים עליך לזמן קצר, ואז אתה נשכח. זה בסדר, זו דרכו של העולם, והשלמתי עם זה מזמן. אבל לדעת שהשארתי אחריי את האפשרות להעניק למי שרוצה את ההזדמנות להכיר את אלברט איינשטיין, לגרום לילדים לגלות אותו לראשונה ולפתוח להם את הראש כדי שיעשו דברים גדולים - זה הדבר הכי טוב שהכסף יכול לקנות. "וכן, מבחינתי זו גם סגירת מעגל, כי אני נולדתי כילד למשפחה צנועה, לא רחוק מהאוניברסיטה, והנה, אני יכול להעניק לה את המתנה היפה הזאת. מבחינתי זה מאוד ברור, והלכתי על העניין הזה בצורה מאוד בהירה ופשוטה".
מרכז למחקר אקדמי
"בית איינשטיין", כפי שהמקום עומד להיקרא, יורכב מהאלמנטים הבאים: מוזיאון שיציג תכנים המבוססים על דמותו ועל מחקריו של איינשטיין, לרבות הדגמות מדעיות, מסמכים מקוריים ואמצעי המחשה שונים דוגמת הולוגרמות; משכן קבע לארכיון של איינשטיין; ומרכז חינוכי־מדעי שיפעל להנגשת התוכן הייחודי לציבור הרחב, לצד היותו מרכז מחקרי אקדמי. "חשוב לנו להדגיש שאכן מדובר בבית איינשטיין ולא במוזיאון", מדגיש פרופ' אשר כהן, נשיא האוניברסיטה העברית, בחיוך, כשאנחנו פוגשים אותו מוקפים בספרייתו העמוסה למכביר של איינשטיין.
בארונות סביבנו אפשר למצוא מאות ספרים מכל הסוגים, המעידים אולי יותר מכל על האדם שהיה צמא לידע - מספרות קלאסית ועד ספרות מקצועית. כהן מחכה לנו בחדר הגדוש היסטוריה, מלווה בפרופ' חנוך גוטפרוינד (88), ככל הנראה המומחה העולמי מספר אחת בנוגע לאיינשטיין. גוטפרוינד חד כתער, זוכר בעל פה כתבות שפורסמו על איינשטיין, זוכר תאריכים שקשורים בו (הוא גם רץ למרחק של עשרה קילומטרים בשני המרתונים האחרונים בתל אביב ובירושלים). וכמובן, הוא פיזיקאי ישראלי, פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית בירושלים, שבעבר כיהן כרקטור האוניברסיטה וכנשיאה.
החל מ־2020 מכהן גוטפרוינד כמנהל מרכז איינשטיין וכראש הוועד המנהל של הקרן הלאומית למדע."אני חייב לומר שכל חיי לימדתי איינשטיין, אבל רק אחרי שסיימתי ללמד את הסטודנטים התחלתי באמת להבין איינשטיין. אמרתי לעצמי, אילו רק היה לי כל הידע שיש לי עכשיו, כשלימדתי סטודנטים, לבטח הייתי מרצה הרבה יותר טוב. התחלתי להבין אותו לעומק, וזה משהו שחשוב להראות גם במוזיאון. יש לי כל כך הרבה רעיונות, אני חושב על הולוגרמות שלו משוחח עם מדענים אחרים - ועוד".
ההתלהבות של גוטפרוינד כשהוא מדבר על הוגה תורת היחסות וחתן פרס נובל בפיזיקה ב־1921, מידבקת. אחרי הכל, אין שום דבר שקשור באיינשטיין שלא עובר דרך הארכיון שהוא מנהל, ואין תחקירן בעולם שלא זקוק לאישורו של גוטפרוינד כדי לדעת שפרט זה או אחר על איינשטיין נכון או שגוי, ושאפשר להכניס אותו לעבודה האקדמית/ לסרט התיעודי/ לסדרה הטלוויזיונית.
"אי אפשר להתעלם מהנוכחות של איינשטיין. לא מדובר רק בסטודנטים לפיזיקה בימינו אנו, שבאים ללמוד לתואר, אלא גם בנוער ובציבור הכללי שרוצים לדעת וללמוד על האיש ועל החשיבות האדירה שלו לאנושות. לכן הקמת הבית הזה היא אירוע משמח כל כך. איינשטיין היה גדול המדענים של המאה ה־20, ואולי של כל הזמנים, והתהילה שלו נגזרת מהישגיו במדע. עם זאת, היתה הערכה רבה לאישיותו גם מחוץ לעולם הפיזיקה, והעמדות שהוא הביע במגוון נושאים עוררו עניין והשפעה.
"במאמרים רבים, בחילופי מכתבים עם בני דורו, בהופעות פומביות ובפעילות ציבורית איינשטיין הביע את דעתו על נושאים דוגמת לאומיות ולאומנות, מלחמה ושלום, דת ומוסר. הוא פשוט היה הומניסט. אני מאמין שבעזרת אנשי המקצוע שישתתפו בהקמת המוזיאון, נצליח להנגיש את הפן המקצועי של איינשטיין, שתורת היחסות ושאר כתביו היו תמיד אתגר - איך לנסות להבהיר אותם לקהל הרחב. וכמובן, נביא כאן גם את הצדדים האחרים באישיותו המגוונת".
נשיא האוניברסיטה כהן מחייך כשהוא שומע את גוטפרוינד מדבר. "מעולם לא שמעתי אותו מספר משהו על אלברט איינשטיין פעמיים. שמעתי אותו מרצה במקומות רבים, והוא תמיד חידש לי. לכן לאוצרים של המוזיאון תהיה עבודה קשה מאוד כשהם יישבו איתו לשיחה. יש כאן אוצר נדיר ובלתי נתפס, והאתגר יהיה קודם כל להשתלט על כל החומרים - ואחר כך להפוך אותו למוזיאוני ולמעניין".
עדיין לא משחררים הדמיה
אז מה בעצם נוכל לראות במוזיאון איינשטיין? יותר מ־80 אלף מסמכים שהפיזיקאי הוריש לאוניברסיטה, לצד אוסף הספרים שלו, הכולל בין השאר את אנציקלופדיה "יודאיקה" המקורית שיצאה בברלין בסוף שנות ה־20 של המאה ה־20.
גולת הכותרת, אם יש כזאת כשמדובר בחומרים נדירים ומרגשים כל כך, היא עותק של תורת היחסות המקורית, שנכתבה בגרמנית בכתב ידו הצפוף (תורת היחסות הכללית של איינשטיין פורסמה ב־1915, עשור אחרי פרסום תורת היחסות הפרטית שלו). גם פרס נובל שבו זכה יוצג במוזיאון, כולל המדליה ההיסטורית המקורית מהטקס (ואגב, הוא זכה בפרס לא על הישגו בתורת היחסות, כפי שרבים סוברים בטעות, אלא דווקא על מחקריו בשדה הפוטואלקטרי).
"הבניין עצמו שתוכנן נמצא כרגע בתהליכי אישור בעיריית ירושלים. תהליכים כאלה אורכים שנה, ואנחנו כבר בחצי הדרך. ברגע שנקבל את האישור - מתחילים בבנייה. זה אומר שבתחילת 2025 יעמוד כאן הבית של איינשטיין", אומר פרופ' כהן בחיוך גאה. על תכנון המוזיאון אמון האדריכל היהודי הבינלאומי דניאל ליבסקינד, מי שהיה שותף בין השאר בתכנון "מגדל החירות" (One World Trade Center), שהוקם במקום מגדלי התאומים בניו יורק, ותכנן גם את המוזיאון היהודי בברלין.
על העיצוב אמון עידו ברונו, מי ששימש בעבר מנכ"ל מוזיאון תל אביב. ליבסקינד לא מסכים עדיין לשחרר את מראה התוכניות הסופיות, וגם לא הדמיה, ואנשי צוות שלו מסבירים ש"ככה זה אדריכלים", כלומר לא מראים עבודה לפני סיומה לשביעות רצונם."כשהציעו לי את הפרויקט הזה, התגובה הראשונית שלי היתה 'וואו', ומובן שהסכמתי מייד", מספר ליבסקינד בהתרגשות מחויכת.
"זה היה בלתי נתפס בעיניי שאיינשטיין, האדם והתופעה, לא קיבל מוזיאון משלו בשום מקום בעולם. "מבחינתי, זאת גאווה אדירה כישראלי לקחת חלק בפרויקט כזה שמאדיר את איינשטיין, אבל גם את האוניברסיטה העברית. אני מעריץ את ישראל, את איינשטיין ואת האוניברסיטה, וגאה שאני קיבלתי את הפרויקט הזה מבין כולם". ליבסקינד, כמו שאר המרואיינים בכתבה, מדבר על כך שתכנון מוזיאון שקשור באיינשטיין מחייב לאמץ חשיבה מחוץ לקופסה.
"הבית צריך להיות מאוד מיוחד, אבל עם זאת מאוד פונקציונלי. הוא צריך לספר את סיפורו של האיש שכל הזמן דיבר על חשיבות הדמיון ויצר דברים יש מאין בעזרת הדמיון שלו. "מנגד, האדריכלות היא שפה לכל דבר ועניין, גם אם אין בה מילים, ואני רוצה ששפת המוזיאון הזה תדבר גם לילדים ותמשוך אותם פנימה, לעולם המופלא של איינשטיין. "בשורה התחתונה, אנשים בכל רחבי העולם יודעים מי זה איינשטיין, ולא משנה אם הם חיים באפריקה או ביפן. אני שמח נפלה שבחלקי הזכות לתכנן את המוזיאון שלו. הבן שלי פיזיקאי, והוא עשה את הפוסט־דוקטורט שלו באוניברסיטה העברית, כך שמבחינתי אנחנו חיים את הנושא - וזה עוד יותר מרגש עבורי".
עשה "תרשומים" בלוח
ליבסקינד מוסיף שבעת הזאת, מוזיאון שיהיה מוכן בתוך שנתיים יכול לשמש "כלי חשוב עבור הישראליות ועבור הציוניות. איינשטיין נאבק וסבל שנים מאנטישמיות, ולספר את הסיפור שלו עכשיו זה עניין חשוב מאוד. את כל הדברים הללו, ואת הייחוד של איינשטיין, אנחנו נביא למבנה הזה".
רגע לפני שאנחנו נפרדים, אנחנו מבקשים מפרופ' כהן ומפרופ' גוטפרוינד להצטלם עם הזיכרון האחרון מההרצאה של איינשטיין - הסטנד שעליו הניח את דפיו כדי להרצות. "יש כאן אוצרות תרבות ומדע בלתי נתפסים, והמוזיאון יהיה המקום שבו הם יקבלו את הכבוד הראוי להם", מסביר כהן.
"למזלנו, קיבלנו תרומה בדמותו של חוזה מוגרבי. בזכותו ובזכות הממשלה כל רכושו האינטלקטואלי של איינשטיין יוצג כאן".אז אם הכל ילך כשורה, בעוד שנתיים ייפתח המוזיאון ההיסטורי הזה בקול תרועה רמה. או כפי שהגדיר זאת שר המורשת, הרב עמיחי אליהו: "אלברט איינשטיין אמר פעם ש'הדרך הכי טובה ללמד בני אדם היא לשמש להם דוגמה'. איינשטיין שימש דוגמה לעם היהודי ולעולם כולו. משרד המורשת שמח להנציח את מורשתו של מי שהיה אחד מגדולי המדענים בעולם כולו, אדם שמשמש עד היום השראה עבור מיליוני אנשים בעולם. במסגרת המוזיאון נציג למבקרים את הישגיו המדעיים ואת כתביו, ואת הקשר העמוק של איינשטיין עם היהדות והעם היהודי".
חוזה מוגרבי מסכם: "בסוף, אם נצליח לייצר במהלך הדרך עוד איינשטיינים חדשים, זה יהיה ההישג הגדול שלנו. בכל מקום בעולם משתמשים בביטוי 'מה, אתה איינשטיין?' אז לחשוב על הפוטנציאל התיירותי ועל מה שהמוזיאון הזה יכול לעשות לירושלים ולמדינה - זה באמת מרגש אותי".
פרופ' חנוך גוטפרוינד מבקש להשלים ולצטט, כמובן בעל פה ולא שום קושי, את סיכום הביקור של איינשטיין בארץ ישראל, כפי שהופיע באותם ימים בעיתון "הארץ": "אין שום אפשרות למסור בעיתון את תוכן ההרצאה או ראשי פרקים ממנה. למרות השתדלותו של המרצה להסביר את דבריו בעזרת ביאורים ותרשומים על הלוח, ולמרות ההקשבה המרכזית של השומעים, ודאי היו מעטים מאוד אותם שיכלו לתפוס את עיקרי התורה המופלאה. קשה היה לו להיקלט בלבבות". מאה שנה אחרי, נדמה שאיינשטיין נמצא כבר עמוק בלבבות. ויתרה מכך, בקרוב מאוד הוא יזכה לחיים חדשים במוסד האקדמי שאותו אהב כל כך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו