את גולן ואך פגשתי לראשונה בין ההריסות בקהרמאנמרש שבטורקיה. קרנו ממנו עוצמה ופיקודיות שלווה, אף שמדיו היו מוכתמים בדם פצוע שחילץ. שלושה שבועות אחר כך אני פוגשת אותו שוב, בבסיס פיקוד העורף, ליד רמלה.
רשמית הוא כבר שבועיים אחרי הנחיתה בארץ, אבל האמת היא שהוא עדיין לגמרי בטורקיה. במידה מסוימת, גם אני. המחשבות והחלומות עוד עם מראות הכאוס, הריחות, זעקות השבר, הקור המקפיא של מינוס שש מעלות בלילה, ותחושת אפסות האדם אל מול זעם הטבע.
"זה שנחתי פיזית, לא אומר שחזרתי הביתה, ייקח עוד חודש עד שאנחת באמת", אומר ואך, אלוף משנה במילואים, מפקד יחידת החילוץ וההצלה הארצית של פיקוד העורף (יחצ"א), לשעבר לוחם ומפקד בכיר בצנחנים. "השיטה שלנו להחזיר את החיילים לשגרה אחרי חזרה מחילוץ באזור אסון היא לבקש מהם לשלוח תמונות שלהם עושים ספונג'ה, שוטפים כלים, מחתלים תינוק.
יפעת ארליך
"גם אני אומר לאשתי, הדר, 'הנה תראי, גזמתי את הוורדים בגינה'. אבל אז אחרי חמש דקות היא שואלת אותי שאלה, ואני מבקש ממנה לחזור שוב, כי הראש שלי היה במקום אחר. אז היא אומרת, 'זה בסדר, גולן, אני כבר יודעת שייקח עוד זמן עד שתחזור באמת מטורקיה'".
אבל גם כשגולן יחזור מטורקיה לשגרת החיים, הוא לא יהיה אותו גולן. כי כשאדם נפגש עם ההשלכות המבהילות של תזוזת האדמה, משהו נע וזז וזע בו, והוא כבר לא הוא, ממש כמו בסיפור "הביצה שהתחפשה".
"החשיפה לסביבת אסונות, בייחוד לרעידות אדמה שבהן המוות כל כך נוכח וגילוי החיים כה נדיר ומפעים, מעצימה בי את התחושה שהחיים קצרים. מאוד קצרים. כבר מזמן הפסקתי לנסות להבין לעומק למה אסונות מגיעים. אבל דרך האסונות אני בהחלט מקבל תזכורת על מה שמצופה מאיתנו לעשות בחיים הקצרים שלנו. אני פועל כבר שנים מתוך דחף פנימי בלתי פוסק לחיות נכון יותר. לדייק את עצמי. לנצל בצורה המיטבית את הזמן שלי בעולם הזה".
מה זה אומר?
"להתקרב לא־לוהים בצורה אישית יותר. ליצור מוזיקה, להתחבר באמת לאנשים, בייחוד לבני העם שלי. במשלחת החילוץ אין הבדל בין גברים לנשים, בין חילונים לדתיים, בין מזרחים לאשכנזים. דרכה אני נפגש עם החברה הישראלית מתוך עמדה של עין טובה, וכך נוצרת נקודת מפגש איכותית.
"אני גם מבין שאין טעם להתנהל בעולם עם כעסים ומתחים. נדמה לנו שאנחנו חזקים ויודעים וחכמים, ולכאורה ששווה לנו להתווכח ולריב בגלל הרבה סיבות, אבל מתחת להריסות הכל אחרת. פתאום אתה רואה אנשים חיים ובעיקר מתים, אנשים שבסוף הדרך מה שנשאר מהם זה רק מי שהם. חלקם אפילו בלי בגדים. כולם חסרי אונים. וכל הלכודים היו נותנים את כל מה שיש להם כדי להתחלף איתי.
"כל אדם צריך להרגיש את נקודת ה'לכוד' שבו מדי פעם. דווקא חוסר האונים הזה מצמיח כוחות חיים של היפתחות אל עולם רחב ומשוחרר. בהריסות אני מקבל תזכורת תמידית שהכיסויים שלנו, הבגדים והמנהגים, צריכים לכבד את האני הפנימי שלנו. לפעמים כשקשה לי להתבונן בעומק על החיים, אני מזכיר לעצמי שהזמן שלי בעולם כשאני חי, בריא ובין בני משפחה אוהבים - קצוב.
"אני אומר לחייליי לפני היציאה לכל משלחת: אתם עומדים להיכנס לחללית שתיקח אתכם אל מחוץ לכדור הארץ. אתם תסתכלו על מה שקורה לכם בחיים ובארץ מנקודת מבט רחוקה ונדירה, שתגמד את כל מה שאתם קוראים לו 'בעיות'.
"אני חושב שהאתגר שלנו בסוף כמחלצים, כישראלים, כיהודים, הוא לא לנסות להבין ברמה הפילוסופית או האמונית למה מתחוללות רעידות אדמה, אלא כיצד אנחנו מרחיבים ומעמיקים את משמעות החיים עצמם. את ההזדמנות הנדירה שיש לנו לפעול, לחיות חיים ששווה לחיות אותם".
"אם מישהו היה אומר לי בדרך הלוך שיש סיכוי שנציל שני אנשים, הייתי מחבק אותו. העובדה שהצלחנו להציל 19 אנשים חיים, ולחלץ עוד שבעה מתים, היא באמת מדהימה. זה לא אומר שבלילות אני לא שואל את עצמי למה לא הצלנו 30 איש"
חיים ששווה לחיות אותם בעבור גולן (49), תושב בית רימון, הם אבהות לשבעה ילדים, עבודה משמעותית בחיים האזרחיים בתחום קליטת העלייה, ועוד מאה ימי מילואים בשנה. הוא נולד וגדל בקריית ארבע ("גאה שגדלתי במקום המקסים והמיוחד הזה"), השלישי מבין 11 ילדים. אביו היה ראש מועצת קריית ארבע. בהמשך הצפינה המשפחה מאזור חברון לכפר אדומים ("גרנו בקרוואן של 60 מ"ר") לצורך ליווי עולים חדשים, אחרי שהוריו, ליאת ושלום, החלו לעסוק בהבאת יהודים ארצה מצרפת.
אחר כך השתקעה משפחת ואך בעלי. לצד פעילותה הענפה בקליטת עלייה, מוכרת ואך כמשפחה המזמרת. ההורים, לצד הבנים והבנות, שרים ומנגנים יחד. הם מופיעים בארץ ובעולם עם שירי נשמה וארץ ישראל, חלקם שירים שהולחנו על ידי המשפחה והפכו לנחלת רבים. גולן הוא חלק מההרכב, מלחין, שר ומנגן בגיטרה.
"בטורקיה לא שרתי, כי הייתי צרוד. אפילו במקלחת לא שרתי, כי לא התקלחנו שבוע", הוא מחייך. "האמת היא שהפעם הראשונה שהצלחתי לגעת בגיטרה, אחרי שלושה שבועות של הפסקה, היתה אתמול בלילה, וזה היה עונג צרוף".
הדחפורים חיכו לטרוף
המשלחת לטורקיה היתה התשיעית שבה השתתף גולן, אחרי שהצטרף בין היתר למשלחות החילוץ ברעידת האדמה בהאיטי ב־2010 ובסופה הקטלנית בפיליפינים ב־2013. הוא גם לקח חלק בחילוץ הניצולים בקריסת חניון הברזל בתל אביב ב־2016. לאחר שחרורו מצה"ל מונה למפקד יחצ"א ועמד בראש כמה משלחות סיוע של פיקוד העורף, בין היתר, לאסון הסכר בברזיל, לרעידת האדמה באלבניה ב־2019 ולאסון קריסת הבניין במיאמי ב־2021.
המשלחת הקודמת שעליה פיקד הגיעה למיאמי, ושם חילצו אנשיה גופות מבין ההריסות והביאו נספים יהודים לקבר ישראל. מהבחינה הזו המשלחה לטורקיה, שכללה חילוץ של 19 אנשים חיים, מתוכם שישה ילדים, היתה, לעדותו, חוויה אחרת לגמרי, עוצמתית בהרבה, שיא של פעילות היחידה.
"אם מישהו היה אומר לי בדרך הלוך שיש סיכוי שנציל שני אנשים, הייתי מחבק אותו. העובדה שהצלחנו להציל 19 אנשים חיים, ולחלץ עוד שבעה מתים, היא באמת מדהימה. זה לא אומר שבלילות אני לא שואל את עצמי למה לא הצלנו 30 איש, אולי יכולנו לעשות משהו יותר טוב. אבל בסופו של דבר, המשלחת הישראלית הגיעה להישגים מדהימים.
"המשלחות האחרות, 37 במספר, עבדו עשרה ימים, וכל אחת הוציאה בממוצע ארבעה וחצי אנשים חיים. המשלחת הישראלית, לעומת זאת, עבדה שישה ימים, אבל הצליחה להציל יותר מפי ארבעה מכל משלחת אחרת. זה באמת יוצא דופן".
אני שואלת את גולן מה סוד ההצלחה, אבל זו שאלה לפרוטוקול בלבד. כמי שנחשפה לפעילות המשלחת בשטח, התשובה ברורה לי. מדובר בחבורה נהדרת של אנשים ונשים, רובם ככולם אנשי מילואים, שמחבר אותם קשר יוצא דופן, וכולם מכושפים בסוג של טירוף. הם לא ישנו, לא אכלו, לא התקלחו, עבדו יממות רצופות בקור מקפיא, בשקט עוצמתי, בקור רוח, במקצועיות ובלב רחב להפליא. מהבחינה הזו גולן, כמפקד, משרה אמנם את הרוח, אבל הוא אינו חריג בנוף האנושי שסביבו. הוא חלק מקבוצה של אנשים מיוחדים, ובהם שלוש נשים שהשאירו תינוקות קטנים בבית, רופאים, מהנדסים ומחלצים, שפועלים יחד כתזמורת הרמונית בתוך מציאות שבורה ומחרידה.
"אמרתי לעצמי מייד - אני אוציא את הילד. זה מעורר תחושת בהילות שהוא הולך למות בכל רגע, וגם מביא אותך למקומות מאוד מאתגרים. יש לי שבעה ילדים, אחד מהם בדיוק בן 8. דמיינתי את רידבאן שוכב לכוד ליד אמא שלו, צועק לעזרתה - והיא לא עונה"
"אני חושב שסוד ההצלחה הוא שילוב של כמה דברים. מעל הכל זה רוח היחידה. היחידה מורכבת מאנשים וממפקדים נחושים ומחויבים. זה אומר לעבוד רצוף מסביב לשעון, ולא לוותר גם כשאתה מפסיק לשמוע קולות מתוך האדמה.
"התמונה הכי חזקה שיושבת לי בראש היא של בית מספר 9, בית שעבדנו בו יממות ומתוכו חילצנו שישה אנשים חיים. היה שלב שכבר הפסקנו לשמוע את קולות הבכי של המחולץ האחרון, הילד בן ה־8 רידבאן. זה היה כבר חמש יממות אחרי הרעש. ליד הבניין ההרוס עמדו שני באגרים ענקיים, כמו שני עקרבים שרק חיכו להוראה להתחיל לטרוף.
"ידענו שבשנייה שנרים ידיים ונרד מהאתר, הם יעלו על ההריסות ולא יהיה עוד שום סיכוי להוציא משם את הילד חי. היה רגע שהרגשתי, אחרי קרוב ל־30 שעות רצופות של ניסיון לחלץ את הילד, שאולי אין ברירה, צריך לשחרר, לרדת מהאתר ולתת לטרקטורים לעלות עליו. אבל אז שני מחלצים שלנו החליטו להיכנס שוב למנהרה מסוכנת כדי לבדוק, אולי משם בכל זאת יצליחו לשמוע את הילד. הם יצאו משם אחרי עשר דקות עם קריאות "הוא חי, הוא חי" - ופתאום כל האתר נדלק והתעורר לחיים באיזו רוח אדירה.
"לצד הנחישות אני חושב שאנחנו באים גם עם מקצועיות. המהנדסים שלנו מומחים בלאשר ולהדריך איך כן לעבוד מתחת להריסות גם בתנאים קשים ומסוכנים, והרופאים שלנו מסוגלים לבצע פרוצדורות רפואיות מורכבות בתנאים מטורפים. המחלצים שלנו היו היחידים שהצליחו לשמוע קולות מתוך האדמה, שהאזרחים המקומיים לא שמעו, והם גם ידעו לתחקר לכודים שחולצו על המיקום של לכודים אחרים. כך היתה לנו שרשרת של שישה לכודים, שכל אחד בעצם מסר מידע על הלכוד הבא".
גולן מציין גם את יכולת ההתארגנות המהירה של המשלחת הישראלית. "אנחנו מדינה חזקה עם צבא חזק מאוד. בתוך 12 שעות העלינו לאוויר 167 אנשים ו־30 טונות ציוד. אין הרבה מדינות שמצליחות להרים כזו לוגיסטיקה מורכבת. מובן שכל הציוד היה כבר מוכן וארוז כאן בבסיס של פיקוד העורף, הכל על פי הכללים של האו"ם".
"כל המנהרה התכווצה"
יחצ"א הוסמכה ב־2018 כיחידה שפועלת על פי התקן הבינלאומי המחמיר ביותר שנקבע על ידי האו"ם ליחידות חילוץ והצלה. "גם ליחידות אחרות בעולם היה כל הציוד מוכן, אבל להם היתה בעיה בהשגת טיסות. היתרון שלנו הוא חיל אוויר הישראלי, שהתגייס מייד למשימה. זה היה מבצע אווירי מדהים, אחד הגדולים בתולדות המבצעים ההומניטריים. נוסף על משלחת החילוץ, המבצע כלל בהמשך גם הטסה של בית חולים שדה עם 110 טונות ציוד - ועוד מאות אנשים".
משלחת החילוץ עצמה כללה כוח עם ניסיון רב־שנים מזירות שונות בעולם. בין המחלצים היו אנשים שעבורם היתה זו המשלחת ה־12 שבה השתתפו. הניסיון הזה הוא שסייע ליחידה בבחירה הקריטית של האתר שבו פעלו.
"מייד כשהגענו לשטח עשינו סיור. הגענו לאזור שבו קרסו 638 בניינים, כל אחד מהם של יותר מתשע קומות. רק מבנה אחד כזה זה סדר גודל של שבוע עבודה. היינו צריכים לבחור. עשינו שם סיור של שעתיים. לקחתי כמלווה מישהו מקומי, אבל שלא גר בעיר עצמה. ידעתי שכך הוא לא ייקח אותי למקומות שאותם הוא ירצה באופן אישי, מקומות שבהם נלכדו בני משפחתו.
"חיפשנו מבני מגורים גדולים, לא משרדים, שבהם נלכדו הכי הרבה אנשים. היו 15 בניינים כאלה. בסוף בחרנו מקום מרכזי שהיו בו כמה מבנים כאלה, צמודים. את כל החילוצים עשינו שם, בתוך מרחב של כמה מאות מטרים. היו משלחות שבחרו אתרים לחילוץ מתוך לחץ של גורמים פוליטיים, ולא היה להם נעים לומר 'לא' ולעצור את החילוץ, גם כשהיה ברור שאין לכודים חיים. הישראלים היו מצד אחד מאוד חמים ואנושיים, אבל מצד שני מאוד תקיפים. התמקדנו במקומות שבהם היה אפשר להציל חיים, גם כשזה לא שירת אינטרסים של כל מיני גורמים בכירים".
תחזור איתי לרגע הכי מרגש.
"זה היה הרגע שבו זחלתי במנהרה שחפרו חיילים שלי באורך של 22 מטר בתוך ההריסות. זה היה פחד א־לוהים לזחול שם, אבל אז פתאום שמעתי קול של ילד בוכה. אלה היו קריאות מאוד חלשות. אתה שומע קולות חיים בתוך החושך, וזה עושה לך משהו כמחלץ, יוצר תחושה של מחויבות.
"אמרתי לעצמי מייד - אני הולך להוציא אותך, ילד. אני לא יודע איך ולא יודע מה, אבל נעשה זה. זה מעורר תחושת בהילות, שהוא הולך למות כל רגע, וזה מביא אותך למקומות מאוד מאתגרים. יש לי שבעה ילדים, אחד מהם בדיוק בן 8. דמיינתי את רידבאן שוכב לכוד ליד אמא שלו, צועק - והיא לא עונה".
"הגבר שחילצנו מת בהמשך. זה היה רגע קשה מאוד של שבירה ואכזבה. עבדנו כל כך קשה על חילוצו, ובסוף נכשלנו. מאז אני לא מפסיק לשאול את עצמי מה לא עשינו נכון. הנחמה היחידה היא שהצלחנו לחלץ את אשתו, שהיתה כלואה מתחתיו"
את המנהרה המדוברת חפרו במשך שש שעות שרון ואורן. הם עבדו כמו כלבי ציד, אחרי ששמעו משתי הנערות שחילצו קודם, שיש קולות בפנים. הם הגיעו לאב ולבת, חילצו אותם - ומהם שמעו על האם והבן הלכודים עמוק יותר. המחלצים המשיכו לחפור בפיקודו של המ"פ עמיר מלאך והגיעו כבר לעומק של 22 מטר, אבל אחרי 16 שעות התרחשה רעידת אדמה, וכל המנהרה התכווצה על הכוח הצה"לי שהיה בתוכה. בנס הצליחו לצאת בשלום.
"בשלב הזה הגעתי לפקד אישית על החילוץ המורכב. חשבנו לעבוד מבחוץ, אבל אז המהנדס מוטי כרמי נכנס למנהרה כדי לבדוק אם בכל זאת אפשר לעבוד מתוכה. הוא הציע שנניח תומכות ברזל בתוכה, וזה מה שעשינו. הכוח היסס להיכנס, אז כרמי ואני נכנסנו ראשונים.
"חפרנו עד ששמענו את הקול של הילד בבירור, כשלפתע היתה רעידת אדמה נוספת. התקרה שקעה כמעט עד לפנים שלנו, עד לתומכות שהמהנדס הנחה לשים. זה היה רגע די מותח. פתח המנהרה שדרכו נכנסנו הפך לצר ברמה כזו, שכדי לצאת ממנו היינו צריכים להוריד מעלינו את הקסדות ואת הווסטים.
"היה ברור שאי אפשר להמשיך לעבוד מתוך המנהרה, ושצריך להתחיל לעבוד מבחוץ. הבניין היה בן שבע קומות, והיה מאוד קשה להבין מאיפה צריך להתחיל לחפור. נכנסתי שוב עם המהנדס שלי למנהרה ומדדנו זוויות ומרחקים. יצאנו החוצה וסימנו שלוש נקודות עבודה שונות, שכולן מובילות לאותו מרחב מוערך שבו נמצא רידבאן".
התנור לחץ על גוף הילד
אחרי 30 שעות מתחילת החילוץ הגיע הכוח אל הילד. צילומי הסרטון מתוך ההריסות מציגים מצב בלי נתפס. הילד היה לכוד באופן כזה שפניו וכל גופו מכוסים, ורק אחורי ראשו מציצים. מתחתיו אפשר לראות את שערותיה של אמו, שמתה לפני שהכוח הצליח להגיע אליה.
דובר טורקית בין המחלצים מדבר עם הילד בנחת ומנסה להרגיעו. הוא שואל אותו איזו קבוצת כדורגל הוא אוהב. רידבאן כמובן מעריץ של מסי, והוא מצליח לומר זאת גם כשפניו קבורות בהריסות. "הוא היה מאחורי מכונת הכביסה, ומעל הגב שלו היה ארון של כלי מטבח שלחץ לו חזק על הגוף. אולי בגלל זה הוא צעק, כי כאב לו מאוד. ניסינו שעה להוציא אותו החוצה ולא הצלחנו בלי שכל הערימה תיפול לו על הראש ותקבור אותו.
"בסוף החלטתי שאני עושה את זה לבד. הכנסתי את היד שלי בין הגב שלו לבין הארון. הוא צעק מכאב, אבל אמרתי לו בעברית "חמוד, אני אוציא אותך מכאן". משכתי חזק - והארון לא זז. עשיתי את זה כמה וכמה פעמים, עד שהרגשתי שנוצר רווח קטן. כל מה שצריך בחילוץ זה רווח קטן. מהרווח הזה הוצאתי חתיכת עץ קטנה. ואחריה עוד אחת. ואז הצלחתי להכניס את כל היד מתחת למגירת כלים, ולשבור אותה.
"לקחתי את הכתפיים של רידבאן והתחלתי למשוך אותו החוצה, כשפתאום ראיתי שהרגליים שלו תקועות בתוך הבטון והברזל. יום לפני כן קטענו רגל של לכוד כדי להוציא אותו, וזה היה רגע מאוד לא קל. הדבר האחרון שרציתי זה לקטוע לילד הזה את הרגל. אז רגע לפני שוויתרנו, תפסתי אותו חזק בכתפיים והתפללתי: 'א־לוהים, תן לי רק את זה...' - ומשכתי חזק. רידבאן נשלף החוצה ונפלתי אחורה, והוא עלי. הפנים שלו על הפנים שלי והעיניים הגדולות שלו פוגשות את העיניים שלי. הוא חי".
צמוד לגולן עבד על חילוץ הילד הפרמדיק אבישי קאפח. אבישי איבד את בתו בתאונת דרכים לפני שנתיים, ובכל זאת המשיך לשרת ביחידת החילוץ. בטורקיה השתתף בחילוץ של שלושה ילדים חיים.
גולן: "החילוץ של רידבאן היה ללא ספק אחד החילוצים הארוכים, ובמשך כל השעות הללו התרשמתי מהגישה האנושית והאבהית כל כך של אבישי. את כל האהבה שהיתה לאבא השכול הזה הוא נתן ללכודים, ולילדים בפרט. בערב שבת, כמה שעות לפני החילוץ, אבישי יצא מהמנהרה, הדליק נרות שבת והתפלל להצלחת החילוץ. הדוד של רידבאן ראה אותו, והדמות של אבישי מדליק נרות ריגשה אותו.
"כשאבישי יצא מהחילוץ, ראה אותו הדוד שוב וחיבק אותו חזק. אחר כך הוא נתן לו מטבע ישן, כבן 100 שנה. זה לא מטבע יקר, אבל נוהגים לתת אותו לאישה שיולדת. אם הלידה קשה במיוחד, מעניקים את המטבע דווקא למיילדת. כל חילוץ היה כמו לידה, אבל החילוץ של רידבאן היה לידה קשה במיוחד".
השתחלו מתחת לגופה
מוטיב הלידה חוזר פעמים רבות בדבריו של גולן. נראה שכמו יולדת, הוא שקוע עמוק בתיאורי סיפור הלידה, משתף בפרטים הפלסטיים, חוזר שוב ושוב לאותם רגעים שבהם יצאו הלכודים בבטן האדמה לחיים חדשים. וכמו בלידות, יש גם סיבוכים, סכנות ואסונות.
"אחי שירת בשייטת ונלחם על המרמרה. תמיד עדיף שיהיה על המדים דם של הצלת חיים ולא של מלחמה. באסון נחשפנו ללב הגדול של הטורקים. לנדיבות של מישהו שאיבד הכל, אבל בוחר לתת את כוס התה היחידה שלו לחייל ישראלי שקופא מקור"
הרגע הכואב ביותר עבור המשלחת הישראלית היה מותו של מוזאפר, גבר כבן 40, שהיה לכוד מעל לאשתו. כדי לחלץ אותו נאלץ רופא המשלחת, אלדד כץ, לבצע כריתה מסובכת של רגלו שנכלאה תחת קורת בטון. אחרי הניתוח בשטח והחילוץ המורכב, מוזאפר מת באמבולנס בדרך לבית החולים.
"אני עדיין מכחיש את המוות שלו. זה היה רגע קשה מאוד של שבירה. איזו אכזבה. עבדנו כל כך קשה על החילוץ שלו, ובסוף נכשלנו. הוא מת. אני הייתי האחראי לחילוצו, השליח שהיה אמור להוציא אותו חי. מאז אני לא מפסיק לשאול את עצמי, מה לא עשינו נכון. הנחמה היחידה היא שהצלחנו להוציא את אשתו, שהיתה כלואה מתחתיו".
מוזאפר ורעייתו נמו בשלווה בחדר השינה בביתם. הם נלכדו יחד, מחובקים בין שכבות הבטון שהקפיאו את הזמן, עצרו את חיי השגרה והאהבה - והפכו אותם לטרגדיה. מעל פתח הכניסה למחילה צרה שהובילה אליהם היתה לכודה גופה. המשלחת כיסתה אותו בסדין פרחוני ולא פינתה אותה, כדי להגיע מהר יותר אל הלכודים החיים. כך נאלצו המחלצים והרופא לבצע ניתוח ממושך בשטח, כשהם משתחלים מתחת לגופה.
"החילוץ לקח הרבה זמן, כי התלבטנו קשות אם נכון לבצע את הכריתה, וגם לקח זמן לקבל אישור לבצע אותה. כריתה של צוות רפואי זר מחייבת אישור של משרד הבריאות הטורקי. אחרי שבסופו של דבר אלדד ביצע את הכריתה בתנאים בלתי אפשריים, עדין לא הצלחנו להוציא אותו. הוא היה בצד, ורק אדם אחד יכול היה להגיע אליו. קשה מאוד להרים אדם שהוא כבד גוף רק ביד אחת, ומהצד.
בסופו של דבר נכנסתי אני, ובגלל שאני נמוך יכולתי לשכב לרוחב המחילה ולא לאורך כמו האחרים, ואז למשוך אותו בשתי ידיים לתוך המחילה ולהצליח להתיישב עליו".
החילוץ של פצוע גדוע רגל הכתים את מדיו של גולן בדם, מדים שאיתם המשיך להסתובב יום שלם. בהמשך אמר בציניות כאובה שהפעם האחרונה שדם טורקי היה על מדי צה"ל, היה בפשיטה על המרמרה ב־2010.
"אח שלי שירת בשייטת, והוא היה בין הלוחמים שנאבקו שם. מובן שתמיד עדיף שיהיה על המדים שלך דם של הצלת חיים, ולא דם של קרבות מלחמה. הרעידה הזאת פירקה את טורקיה לשכבות וריסקה לרסיסים חיים שלמים, אבל היא הצליחה לחשוף עבורנו את הצד היפה של הטורקים. הצלחנו לראות את הלב הגדול שלהם, את הנדיבות של מישהו שאיבד הכל, אבל בוחר לתת את כוס התה היחידה שלו לחייל ישראלי שקופא מקור.
"פגשנו אנשים טובים, שחייכו אלינו מבעד לדמעות של צער אינסופי. עבדנו יחד עם מנהלי AFAD (רשות החירום הלאומית הטורקית, י"א) וכוחות המשטרה והצבא שהיו שם יום ולילה, מתוך מחויבות ובכבוד גדול לאזרחים הסובלים. אני מאמין שהאירוע הזה הוא נקודת מפנה ביחסי ישראל־טורקיה ומקווה שנצליח לשמור על ידידות אמת עם מדינה שנמצאת במרחק של שעתיים וחצי טיסה, ואולי, אינשאללה, יום אחד, במרחק של שבע שעות נסיעה ברכב.
"מדינת ישראל השקיעה בחילוץ ובבית החולים שהוקם בטורקיה 25 מיליון שקלים. הטורקים פגשו את המחלצים הישראלים, שהפכו לשם דבר בשטח וייצגו את מדינת ישראל בכבוד. מעבר להצלת החיים עצמם, אני מאמין שתהיה לכך השפעה ארוכת שנים".
להוביל סמינר של עולים
באחד הלילות האחרונים של המשלחת בעיר פנו אליה מה־AFAD בבקשה לשלוח כוח לסייע לאחד האזרחים, שטען שהוא שומע את בתו. "זאת היתה הקריאה הרביעית שלי באותו לילה. לא ישנתי כבר ארבעה לילות רצוף, למעט נמנום קל בנסיעה מהמחנה שבו השתכנו לאתר ההרס, אבל ידעתי שזה חשוב. באנו בשביל האזרחים, ומישהו מהם קורא לנו.
"הגענו. האב עמד ליד בניין הרוס, כמו אלפים אחרים שעמדו באותה שעה, שלוש וחצי לפנות בבוקר, לצד הבתים ההרוסים שלהם, מקווים עדיין להציל מישהו מתוך ההריסות. שמתי לב שהרגליים של האב היו נפוחות מסוכרת, אבל הוא היה משוכנע ששמע את הקול של הבת שלו מתוך ההריסות.
"נכנסנו לעבודת איתור של שעה וחצי. ביקשתי ממנו שיתלווה אלינו ושיגיד לנו מאיפה בדיוק הוא שמע את הקולות. בסוף, כשהבין שאין קולות ושלא נוכל לחלץ אותה, הוא התחיל לבכות. חיבקנו אותו גם אנחנו עם דמעות בעיניים, ואז הוא שאל מה אנחנו מציעים לעשות. אמרתי לו שעכשיו רק טרקטור יכול להרים פלטות בטון כל כך גדולות, ושצריך שיהיה ליד הטרקטור מהנדס מומחה שיוודא שעובדים בעדינות.
"פתאום ראיתי שהרגליים של רידבאן תקועות בתוך הבטון והברזל. הדבר האחרון שרציתי זה לקטוע לו רגל. אז רגע לפני שוויתרנו, תפסתי אותו חזק בכתפיים והתפללתי: 'א־לוהים, תן לי רק את זה...' - ומשכתי חזק. הוא נשלף החוצה ונפל עלי"
"הוא שאל אותי אם אני יכול להגיע לעבוד עם הטרקטור, ואמרתי לו שכן, שאגיע מחר. הוא אמר לי: 'אני יודע שאתה תהיה פה, אני מאמין לכם'. למחרת בבוקר הגעתי. הטרקטור חיכה לי. האבא לא היה. אמרו לי שהוא פונה לבית החולים בגלל שמצב הרגליים שלו החמיר. הרגע המיוחד שלי והבלתי נשכח היה שהרגשתי שאני איתו ממש, אפילו שהוא לא לידי".
איך עברה עליך השבת בטורקיה? פרסמת כאן בעבר את יומן החילוץ שכתבת במיאמי, אז עברה עליך שבת מיוחדת.
"בשבת בטורקיה המשכנו לעבוד רגיל, כי עדיין אפשר היה להוציא אנשים חיים. היו אנשים שהצליחו להתפלל בין לבין ולהתרגש מהשבת. אני לא. לא השתתפתי בשום תפילה, לא בשבת ולא בימות החול. אני לא יכול להתפלל ולא יכול להתאחד עם ריבונו של עולם, כשיש לכודים חיים מתחת להריסות. כן הנחתי תפילין, באופן מאוד טכני, רק כדי לא לעבור יום בחיים בלי להניח תפילין.
"באופן כללי, כשמשלחת נמצאת בפעולה ואני אחראי לה, אני לא מסוגל להשתפך. אני גם בקושי מצליח לדבר עם הילדים ועם אשתי. השיחות מאוד טכניות, רק 'מה נשמע' כזה. בסופו של דבר, אתה נמצא בתוך זירה שיש בה עשרות אלפי אנשים מתים. במאמצים אדירים הצלחנו להציל 19 איש, טיפה בים. אז כמו שלא אוכלים ולא ישנים, כך גם לא מתפללים ולא מדברים שיחות עומק עם הבית, עד שלא מסיימים את המשימה".
ובכל זאת, דווקא בשבת הבין גולן שהמשימה הסתיימה ושעליו להחזיר את החיילים כמה שיותר מהר הביתה. "עשינו הערכת מצב, ואז הרמתי טלפון לרפי מילוא, אלוף פיקוד העורף, ואמרתי לו שאין לנו יותר מה לעשות בטורקיה. זה היה שלב שבו הטרקטורים כבר עלו על כל האתרים וכתשו את האנשים שנלכדו שם.
"מניסיון אני יודע שלהוציא אדם אחרי שטרקטור ליטף אותו - זו חוויה לא פשוטה. לא רציתי שהחיילים שלי יחזרו פגועים נפשית הביתה אחרי הוצאה של גופות מרוסקות. מבחינתי, ביצענו את המשימה בצורה מלאה וטובה, הצלנו חיים. האלוף הוא אדם מאוד־מאוד מנוסה בהוויה המבצעית והחירומית. הוא לא מבין ברעידות האדמה, אבל בדילמות של מפקד הוא מבין גם מבין. הוא מייד הסכים איתי, וביום שני כבר חזרנו הביתה".
גולן ישן לילה אחד בביתו, אבל ביום שלישי בבוקר כבר יצא להוביל סמינר של עשרה ימים לקבוצת עולים לעתיד בדרום אמריקה. "לתחום העלייה נכנסתי לפני כשנה. אחרי האסון במיאמי החלטתי שאני רוצה לעשות משהו אחר, שאני לא מספיק מדויק בחיים שלי.
"בדיוק אז הגיע אלי חבר, יגאל נווה. הוא החלים מסרטן והחליט לתרום סכום כסף לטובת קליטת עלייה. אחרי דין ודברים הוא העביר לי את הכסף לחשבון, ופשוט לא השאיר לי ברירה. לצערי, כעבור חודשיים הוא נפטר מקורונה. אשתו, אמא לעשרה ילדים, ממשיכה ללוות את הפעילות ומגיעה לפגוש אישית בנתב"ג כל משפחה שאני מביא ארצה".
"כבר מזמן הפסקתי לנסות להבין לעומק למה אסונות באים, אבל דרכם אני בהחלט מקבל תזכורת על מה שמצופה מאיתנו לעשות בחיינו הקצרים. אני פועל כבר שנים מדחף פנימי בלתי פוסק לחיות נכון יותר, לדייק את עצמי"
גולן הצטרף רשמית לעמותה של אביו, שמביאה עולים מצרפת, ופתח בה את סניף דרום אמריקה. "אני לומד מסגנון העבודה של אבא שלי וזוכה לעבוד איתו", הוא אומר.
התהליך מתחיל בשלב המוקדם של איתור מועמדים לעלייה, דרך פגישה פנים אל פנים עימם בארץ המוצא, ליווי של סמינר הכנה בארץ, גיבוש קבוצה שתעלה יחד, איתור הקהילה שתקלוט את העולים בארץ, וליווי צמוד לכל משפחה בשנתיים שאחרי העלייה.
בשנה שעברה הצליח גולן להעלות ארצה 14 משפחות מארגנטינה ומברזיל. השנה צפויות לעלות עוד 18 משפחות. כל זאת הוא עושה בשיתוף עם תנועת המזרחי, הסוכנות היהודית ומשרד העלייה והקליטה.
"אבא שלי יביא השנה 30 משפחות מצרפת. היעד שלי הוא להשיג אותו בשנה הבאה. מבחינתי, העיסוק בעלייה הוא גם סוג של הצלה - הצלה של העם היהודי. הסמינר עם העולים העתידים היה מאוד מוצלח, אבל מצאתי את עצמי עייף עד מוות ובלי זמן לעכל את החוויות הדחוסות שעברנו בטורקיה.
"רק ממש בימים האחרונים התחלתי לאסוף תמונות וסרטונים מטורקיה. גיליתי שיש כל כך הרבה אירועים שהשתתפתי בהם, ואני בכלל לא זוכר אותם. כל סרטון כזה מטלטל ומעורר מחדש את הגאווה על הזכות הגדולה שהיתה ליחצ"א ולאנשים המופלאים שלה, יש מי שיאמר מטורפים, להיות שליחים של מדינת ישראל ולהציל חיים".
yifater1@gmail.com
