יהונתן (יוני) נתנאל נולד בירושלים בשנת 1982, הבכור בין ארבעה ילדים. בנם של מלכי והרב עמוס נתנאל, מבכירי ישיבת "הר המור" הציונית־דתית. לאחר לימודי התיכון למד יוני במכינה הקדם־צבאית "בני דוד" בעלי במשך כשלוש שנים. בגיל 21 התגייס ליחידת מגלן, וסיים בהצטיינות את המסלול. לאחר קורס הקצינים התמנה לסגן מפקד הפלחו"ד בגדוד 202 בחטיבת הצנחנים. בתקופה זו, באמצעות מכר משותף, הכיר את אשתו לעתיד - ציונה, בת קריית מלאכי.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הם נישאו בשנת 2008, לאחר חצי שנה של חברות. באותה שנה חבקו את בתם מעיין.
פחות משנה לאחר נישואיהם, ביום עשרה בטבת תשס"ט, 5 בינואר 2009, נהרג יוני מאש כוחותינו במהלך מבצע עופרת יצוקה. הוא היה קצין מבטיח בן 26. ציונה היתה בסוף התואר הראשון במדעי החברה במכללת אריאל ובעיצומה של חופשת הלידה.
ציונה (היום בת 30) ומעיין (בת 5 וחצי) מתגוררות בגבעת זאב.
ציונה, יוני ומעיין בתמונה למזכרת
הייתי בת 24 וחצי כשקיבלתי את התואר (הלא נכסף) "אלמנה". יוני קיבל את התואר ז"ל והועלה לדרגת סרן.
פתאום אני חשופה. כל אחד יכול לבחון, להסתכל, לנתח, לצלם, לייעץ ולהזיז אותי. לנעליים שלי איש לא היה רוצה להיכנס, אך מתברר שגם "המנחמים" עומדים במצב חדש, שבו הם צריכים למצוא את הדרך להגיב.
יש אנשים שעד היום, כשהם רואים אותי, מתחילים מייד לדבר על מזג האוויר, או עוברים לקצה השני של הרחוב. אני עוברת אחריהם ומדגישה: "כן, אני אלמנת צה"ל, וזה לא מידבק".
במהלך השבעה, בעודי מנסה לפלס את הדרך לשירותים, חסמה אישה נחמדה את הדלת ואמרה: "את לא הראשונה ולא האחרונה. יש עוד כמוך במדינה". הורדתי את המים באסלה, ואז גם הבכי שטף את הכל. יש עוד הרבה? כמוני? במדינה?
מאות מנחמים חתמו את השיחה איתי באמירות כמו: "את חזקה", "מי שנתן לך את הניסיון נתן לך גם כוחות", "באנו לחזק ויצאנו מחוזקים", וגם "מה אנחנו מבינים?".
לא ממש הבנתי מה מחזק בי: הרי הייתי שבר כלי, אבל הינהנתי בראשי כמבינת דבר וקיבלתי על עצמי את הדין.
עברו חמש שנים וחצי, והמפגש עם העולם מזמין תגובות מעניינות מדי יום. הנה לקט אמירות בולטות ששמעתי - ובסוגריים, מה שעבר בראשי כתגובה:
"מפה רק תצמחי" (להיכנס לעציץ ולחכות?)
"תראי את זה כמתנה" (שונא מתנות יחיה)
"דווקא לא רואים עלייך" (שכחתי את הקרניים בבית)
"את נראית מעולה יחסית" (כי הרי אבל זה עניין מְכער)
"כבר יצאת מזה?" (עוד לא, עניין של כמה שניות)
"יש עוד דגים בים" (אחרי פילה סלמון משובח אי אפשר לאכול טונה משימורים)
"הוא היה רוצה שתתחתני" (וואלה? מתי הוא סימס לך?)
"את צריכה כבר להמשיך הלאה" (ואם נתקע לי הווייז?)
"מאוד קשה למצוא מישהו אחרי דבר כזה" (מה פתאום, רווקים הכי מחפשים אלמנות)
"יש אנשים שקורים להם דברים יותר רעים" (רוצה לנסות גם?)
"תגידי, את מקבלת פרסום בעקבות זה?" (בטח, אני סלב)
"מה אנחנו מבינים?" (אתם לא)
"אז את בעצם כמו רווקה עכשיו" (כן, עם מדבקה של סוג ב')
"לפחות בעיות כלכליות אין לך..." (גם זו דרך להתפרנס)
"תגידי, הזכויות של משרד הביטחון, זה לכל החיים?" (רק עד שיוני יחזור)
"את נבחַרת" (והכוכב הבא הוא... היא...)
"תנסי להיות שמחה" (כאילו, דה?)
"קומי, תתארגני, תתקלחי, תתאפרי. יהיה בסדר" (יש לך עיפרון שחור להלוות לי?)
"טוב למות בעד ארצנו" (גם טוב לחיות בעדה)
"עת לחיות ועת למות" (ועת לשתוק)
"הזמן עושה את שלו" (נכון. הוא מעמיק את הכאב)
"את צריכה לשמור על עצמך, בשביל הילדה" (ומה אני, עז?)
"עם כל הכבוד לאלמנה, להורים הכי קשה" (אני לא עד כדי כך תחרותית)
"למה את בוכה פתאום? מה, נזכרת בזה?" (כן, כבר הספקתי לשכוח)
"וואו, התקבלת לעבודה? זה בטח בגלל הסיפור שלך" (ומה עם הכישורים שבורכתי בהם?)
"מה עם איזה אח נוסף למעיין? היא כבר גדולה" (כשיימצא תורם מתאים)
"אל תישארי לבד" (אני מחפשת פיליפינית)
איפה את בחג? (יושבת על הכיסא הריק)
"תגידי, המרירות שלך, זה מזה?" (מזל שיש הצדקה לאופי שלי)
"את מצוננת"? (לא, פשוט כואב לי. ממש)
ויש גם אמירות לא מילוליות. חיבוק חונק, חיבוק רופף, חיבוק ארוך, חיבוק חמים, חיבוק קריר, חיבוק צבאי, כף יד בין השכמות שלי, ליטוף על הראש, נשיכת שפתיים ממושכת, מבט בוחן (כמה שיער יוצא לה מהמטפחת), מבט מעריץ (איזו גיבורה), מבט שופט (איך היא מרשה לעצמה להתאפר), מבט מאיץ (השעון הביולוגי מתקתק), מבט מתנצל (איך אנחנו חיים והוא מת, הא?), הנהון מזדהה, הנהון תמֵהַ, החזקת היד שלי חזק חזק עד כדי השארת סימן.
ביום הזיכרון הקודם, עד שמצאתי מקום ליד הקבר, עמדתי בצד בשקט. ספגתי לתוכי את האהבה של כולם. מסביבי התקבצו כשלושים נערות ונערים בעיצומו של מעין "מסע בין קברים", לבושים חולצה לבנה ומדבקת "יזכור" על דש בגדיהם.
בראשם עמדה מדריכת טיולים עם סנדלי שורש וחולצת טריקו, ושאלה בתמימות: "איך את קשורה אליו?"
"איך אני קשורה? אני אשתו".
ואותה חביבה ענתה: "איזו זכות להיות אלמנה של כזה אדם!"
"רוצה להתחלף?" שאלתי. היא שתקה.
ואני, מה בסך הכל רציתי. מה ביקשתי. שיקשיבו לי. שיאמינו לי. שידברו איתי. שישתקו איתי. שיחזירו את מה שאבד.
מותר להגיד. מותר לשתוק.
רצוי להיות, לחבק, להסתכל בעיניים.
אפשר לומר הכל, מה שיוצא. מה שרגילים לומר. רק אל תגידו "תם הטקס".
בשעת הדמדומים בין יום הזיכרון ליום העצמאות, כשהעיר תלבש אורות צבעוניים, יתחלפו תרועות הזיכרון בתרועות שמחה וניצחון. הדגל יורם מחצי התורן. המסדר יעבור לנוח. מאוד נוח. אני, ועוד רבים שכמוני, כבר לא נרגיש לעולם נוח ברגע הזה.
זו סגולת עמנו, כנראה. "כי עצבונה וששונה הם שתי וערב בבגד יומה". אבל כשכולם מתפזרים, אני נשארת עם נר, זיכרון ומילים.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו