שריפה, אחים: הקו האדום - מישהו עוד זוכר אותו?

"חציית קו אדום", ייללו הצופרים אחרי שהתברר שמתחם האימונים של הפועל תל אביב כנראה הוצת בתחילת השבוע, שעות לפני משחקה נגד בית"ר ירושלים. אם הייתי מקבל דולר על כל פעם שהזכרתי "חציית קו אדום" - הייתי קונה את צ'לסי, ועוד היה נשאר לי עודף לבמבה.

הקו האדום כבר לא עושה רושם. אנחנו חיים מעברו, הקמנו לצידו שכונות, בנינו תשתיות. מי שחוצה את הגבול ומתגורר בתחומי הקו הוורוד, שבו מתחממים שומרי חוק וצדיקים, הוא פראייר שבקרוב ישרפו לו את העסק סתם בשביל הכיף.

הרי לפני 12 שנים הוצת מתחם האימונים של בית"ר ירושלים בידי אוהדי הפועל תל אביב, ושנתיים לאחר מכן המקום שוב הוצת. ב־2018 הורשע אוהד מקהילת "לה פמיליה" בנעיצת פטיש בראשו של אוהד הפועל תל אביב, ובנובמבר 2014 אוהד הפועל קפץ מהיציע לכר הדשא כדי לתקוף את ערן זהבי מהיריבה העירונית, מכבי תל אביב.

בטח כבר שכחתם את אותו הדרבי שפוצץ, מאבות־אבותיהם של הקווים האדומים, ועדיין המשכנו לחצות אותם מבלי לדפוק חשבון. כי הקו שאמור להזהיר ולאותת נועד לחלשים.

מה, אי אפשר לשרוף מתחם אימונים כששריפת כפר מתקבלת על ידי שר בכיר כמטרה? אי אפשר לזלזל בחוק כשמפקדים בכירים בצבא מאיימים להפסיק לשרת, וכששרה בממשלה קוראת למי שסיכן את חייו בהגנת המדינה "נפולת של נמושות"? בטח אפשר, מקסימום נקבל נזיפה.

בינינו - כולה מגרש אימונים, אף אחד לא מת. המדינה עולה באש ואתם מתעסקים עם השוליים? המצב כאן רק ילך ויחמיר, ובקרוב נפסיק להזכיר את הקו האדום, שייקבר לצידם של הקו השחור והקו שממנו אין חזרה.

לפני 85 שנה כתב המשורר היהודי־פולני מרדכי גבירטיג שיר מצמרר, שאפשר לאזרח אותו בקלות גם היום -

'העיירה בוערת'.

"שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה! / עֲיָרָתֵנוּ בּוֹעֲרָה כֻּלָּהּ / בָּה רוּחוֹת שְׁחֹרוֹת יִסְעָרוּ / לַהֲבוֹת חֻרְבָּן יִבְעָרוּ / עִקְּבוֹתֶיהָ לֹא נִשְׁאָרוּ / הִיא עוֹלָה בָּאֵשׁ..."

ובמעבר חד לדרמה. המחזאי הבריטי וויליאם שייקספיר כתב את "להיות או לא להיות - עם שותף בחדר" בדיוק על פרשת "ערן זהבי ונבחרת ישראל", שהסתיימה השבוע כשהמו"מ בין הצדדים נכשל. השחקן עזב סופית אחרי שהובהר לו שיצטרך לחלוק חדר במלון לפני משימות לאומיות, ושהוא לא יוכל לחיות בסטנדרט של כוכב במעמדו.

אז עם כל הכבוד למלך שערי הנבחרת בכל הזמנים - אי אפשר לשנות חוקים באמצע. זו צריכה להיות החלטת מערכת בישיבה מסודרת, ולא תחת איומים. למשל, קפטן הנבחרת ושחקנים מעל גיל 35 יקבלו חדר לבד, מי בעד?

זה לא קשור לרצון ולמעמד, אלא להסכמה לתת לאחד יותר, בטח בנבחרת לאומית שיכולה לייצר תסיסה. ועדיין, חייבים להושיט יד ולהיפרד מזהבי בכבוד, ורצוי במשחק חגיגי. יהיה עצוב אם מה שיזכרו מהכוכב זה חדר במלון, ולא את 70 הופעותיו במדים הלאומיים ו־33 שעריו.

מהצד השני, אני יכול להבין את זהבי. אחרי מה שעבר בקריירה, הוא בטח לא יכול לראות יותר שותפים שזורקים בגדים על המיטה, מרטיבים את חדר האמבטיה ונוחרים כל הלילה.

לא אשכח קטע ישן שסיפר לי שחקן עבר מקבוצה בכירה. לרגישים - מומלץ להפסיק את הקריאה ממש כאן. השחקן נזכר שהקבוצה נסעה למחנה אימונים בחו"ל והיה לו שותף לחדר. באמצע הלילה התעורר כששמע קול מוזר ומאיים: "חחחחררר - טפו", ואחריו ספירה "אחת, שתיים, שלוש, ארבע...".

כשהשחקן ניסה להבין את מעשי שותפו לחדר, הלה הודה שהוא לא מסוגל להירדם. וכשהשחקן תהה גם לפשר הספירה בשתיים לפנות בוקר, השיב לו השותף: "אני בודק כמה זמן לוקח לרוק לרדת מהתקרה לרצפה". כעת אפשר לגלות יותר הבנה לרצונו של זהבי?