מה הייתי צריכה את זה. זאת השאלה הטורדנית שרצה לי בלופ בראש כשאני עושה את צעדיי הראשונים בדרך לחופשה זוגית חלומית בת ארבעה ימים בברלין הנחשקת, עיר שאמנם עלולה להשיק נגדכם רצח־עם, אבל תשמח לפצות אתכם במעדן חלב במחיר נוח.
מה הייתי צריכה את זה. קוראים וקוראות עם רוח התנדבות אולי יענו עכשיו במקומי, מה זאת אומרת, כדי להתאוורר לכמה ימים, לנוח קצת, לטפח את הזוגיות שמחקרים מראים שוב ושוב שהיא מתקשה לשרוד את תובענות ההורות ושחיקת היומיום. להתקרב מחדש. זה בטח נכון. אלא שברגע זה - שלוש לפנות בוקר בדלפק הכי עמוס בנמל התעופה בן־גוריון - אני מטפחת קירבה בעיקר עם הגברת שמאחוריי, המתעקשת מסיבה כזו או אחרת לצמצם פערים ולהידבק אלי עד כדי כך שאם היינו, נניח, שתי מכוניות בפקק, כבר מזמן הייתי לוקחת פרטים ומערבת את הביטוח. כל זה בזמן שהיא מתווכחת בשאגות - ישר לתוך אוזני האומללה - עם בעלה, או כך לפחות אני משערת, שכן חלופת הצעקות ביניהם מתקיימת כולה ברומנית שוטפת.
האמת היא שלקרוא לדבר הזה "תור", או לטעון שהמגנט האנושי מבוקרשט ניצבת בו "מאחוריי" יהיה מחמאה לכל הנוגעים בעניין. ישראלים, כשהם מוצאים את עצמם בהמתנה למשהו, אינם נוהגים כידוע להתייצב בקו ישר, כמקובל במצב כזה, אלא מעדיפים להידחף פנימה וקדימה, תוך כדי הצטופפות גדלה והולכת, אולי בניסיון ליצור מסה קריטית שתצליח מבחינה פיזיקלית לדחוק את הזמן. התוצאה היא גוש דחוס כל כך, שהטמפרטורות בו גבוהות כל כך, עד שעולה על דעתי בזמן שאני מחכה שאם רק נתאמץ עוד קצת, יש סיכוי שנחולל מחדש את המפץ הגדול, מה שכנראה יגרום לביטול החופשה שלי בברלין אבל לפחות יפזר את ההמון האנושי הזה לחלקיקים ועל הדרך גם יזכה את חברת אל על בפרס נובל.
בינתיים אני ממשיכה לשפר את שליטתי ברומנית. מתברר שבחברת התעופה הלאומית שלנו - יותר נכון, בחברה־הבת "UP", שמתוקף היותה חברת "לואו קוסט" גובה 650 דולר על כרטיס לברלין לפני ארוחה או תיק - מאמינים שדלפק הצ'ק־אין בנמל התעופה בשעה שלוש לפנות בוקר - סליחה, בינתיים כבר שלוש וחצי - הוא הזדמנות מצוינת לטפח את כור ההיתוך הישראלי ולמזג גלויות. אני מניחה שרק מהסיבה הזו החברה מספקת שניים וחצי דלפקים מאוישים למאות נוסעים עצבניים, שאמורים לצאת באותה שעה בטיסות נפרדות ליעדים שונים.
צריך לציין לטובה את שתי דיילות הקרקע, שמאיישות את הדלפקים האלה באומץ לב ועושות כמיטב יכולתן להשליט סדר בנחשולי הנוסעים. לזכותן ייאמר שהן אפילו עושות את זה בסבלנות ובנימוס. קדושות. אם זאת הייתי אני שם, כבר מזמן הייתי משגרת את המזוודה של הפפנאש הדביקה שנצמדת אלי מאחור לבודפשט במקום לבוקרשט.
סליחה אם אני זונחת לרגע את ההבחנה בין עיקר לטפל, אבל מבט מיואש סביב מוכיח מעל לכל ספק: מדובר באוסף הנוסעים הכי פחות אטרקטיבי שעבר ביקורת גבולות מאז שקרקסים הפסיקו להוציא לסיבובי הופעות של גברות עם זקן. כולם, בלי יוצא מן הכלל, נראים פשוט זוועה. ולא שאני מוציאה את עצמי מהכלל הזה. בשעה שלוש וחצי - סליחה, עכשיו כבר ארבע - בעיניים טרוטות מעייפות ושיער מחושמל, גם בי לא הייתם חושדים שאני יוצאת לטיול הכיף המסורתי של תחרות מלכת היופי עם חברותיי, המועמדות הסופיות.
בדיוק כשהמחשבות האנטי־סוציאליות האלה חוצות את דעתי, חולף מולי נוסע בכיסא גלגלים ממונע, בבגדים שמגדירים מחדש את המונח "לבוש לא פורמלי", ועל זרועו - נשבעת שאני דוברת אמת, אתם מוזמנים לשאול את עופר, שהוא עורך דין במקצועו ומנוע מבחינה אתית למסור עדות שקר - ניצב בשלווה תוכי כחול. בשלב הזה אני כבר לא יכולה לחכות לראות את הקברניט שלנו.
זה בטח יהיה קפטן אחאב מ"מובי דיק".
מה אני אגיד לכם, יש מצבים בלתי נמנעים בחיים, שברור מראש שהם עומדים להיות מאתגרים. כשאדם ניגש, נניח, לעירייה להסדיר דו"חות חניה שהצטברו ועברו הכפלות, ברור לו ששום דבר כבר לא יציל את הבוקר ומדובר ביום אבוד. כשסרים, למשל, למשרד הפנים כדי לטפל באיזה עניין ביורוקרטי שנדחה הרבה יותר מדי, אתם יודעים מראש שמוטב להצטייד בצידנית, שק"ש וטלפון לווייני, ואולי אפילו חשים ציפייה מסוימת: אם התור יתארך רק קצת יותר מהרגיל, יש סיכוי לא רע שתזכו לראות אישה יולדת. מאורע מרגש.
טיסה לחו"ל לשם חופשה, לעומת זאת, היא אצל רובנו אירוע די נדיר, שאמור לספק הנאה, מנוחה, עניין ושפע סיפורים טרחניים להתיש בהם את הסביבה אחר כך. אין שום סיבה מתקבלת על הדעת, או כל הצדקה הגיונית, שאדם ששילם על התענוג ממיטב כספו ייאלץ לצלוח את העצבים וההשפלה הכרוכים בטיסה סדירה.
אני עומדת שם ומביטה במזוודה שלי, ובה חפציי האישיים האהובים ביותר, אלה שאני מתקשה להיפרד מהם אפילו לשבוע. הנה היא נחבטת בחוזקה על המסוע מידיו של עובד נמל עצבני, המצוי בסכסוך עבודה. מה אפשר לומר. המזוודה החבוטה הזאת זוכה לתנאים שאני, במחלקת התיירים, יכולה רק לחלום עליהם.
שלא לדבר על המחשבות שעוברות בראש במקרה שבמהלך הטיסה נאלצתְ, כנגד כל עיקרון או המלצה רפואית, להיכנס לרגע לשירותים. אני מנסה להימנע מתיאורים גרפיים, ולכן אסתפק רק באזהרה קצרה: הישמרי מכיסי אוויר.
כאן תיכננתי לקטר קצת על צפיפות המושבים. תמורת אלפי שקלים לכל כרטיס הייתם מצפים שלמישהו במטוס יהיה מקום לרגליים, מלבד לתוכי מדלפק הצ'ק־אין. אבל בנושא הזה אני נאלצת לוותר. בדרך חזרה לארץ חלקנו מטוס עם שחקני מכבי תל אביב בכדורסל, שחזרו באותו יום ממשחק בברלין. קצת לא נעים להתבכיין שאין לך מקום לרגליים, כשבצד השני של המעבר יושב ניקולה וויצ'יץ', שגובהו 2.11 מטרים. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו