אין על אופטימיות. זו תכונה שמסקרנת אותי מאז ומתמיד. אני לא בטוחה שזו תכונה אפילו. זו החלטה? זו בחירה? מה שבטוח זה שאנשים אופטימיים הם בעלי עוצמה שיכולה להשפיע לטובה על ההישגים שלהם וגם על אחרים. אופטימיות עוזרת לנו להתמיד, גם כשקשה או עצוב, כי בזכות האופטימיות אנחנו מאמינים שגם אם עכשיו רע - עוד מעט יהיה טוב. אני מאמינה שהתמדה היא פקטור יותר משמעותי מחוכמה או מכישרון. לדעתי הרבה הישגים שהשגתי היו כי התעקשתי, כשהשאר פרשו בדרך. אופטימיות מדרבנת אותנו להאמין ביכולות שלנו, להתמקד בחיובי מבלי להתעסק בשלילי. אבל מה לעשות שלפעמים השלילי מחייב שנתעסק בו.
לי זה לא יקרה
הטיית האופטימיות הוגדרה על ידי חוקרים של קבלת החלטות כנטייה האנושית שלנו להפריז בהערכת הסבירות לחוות אירועים חיוביים ולהמעיט בסבירות לחוות אירועים שליליים. כלומר, להעריך יתר על המידה את סיכויי ההצלחה ולחוות ביטחון מופרז ביכולת שלנו או של אחרים שהמצב יסתדר. לפי מחקרים, כ־80% מהאוכלוסייה לוקה בהטיה אופטימית. אנשים באמת מאמינים שדברים רעים עלולים לקרות רק לאחרים, אבל לא לנו; רק במדינות אחרות - אבל לא במדינת ישראל.
כמה אנשים אמרו לי השבוע שהמוח היהודי לא ייתן למדינה להתפרק. כך אמר גם סבא שלי, כמה ימים לפני שהבנק שבו היה מופקד כל כספו פשט את הרגל. סבתא שלי ניסתה לשכנע אותו להוציא חלק מהכסף מהבנק כי המצב הכלכלי בארגנטינה היה קשה מאוד, אבל הוא אמר: בבנק הזה יש מנהלים יהודים, הם לא ייתנו לזה לקרות. ביום אחד הבנק קרס, וסבא שלי איבד את כל הונו.
סגן ארז שטרק ז"ל היה קצין הקשר של רכס הבופור ונהרג באסון המסוקים בגיל 21. הוא השאיר אחריו יומן ופנקס שירים. אחת השורות בשיר שכתב ושלאחר מכן הולחן על ידי להקת "כנסיית השכל" מתארת את החוויה בצורה מצמררת, במיוחד כשיודעים את סוף הסיפור:
"שום דבר לא יפגע בי, שום דבר
לא אישה לא כדור מחבלים, שום דבר
כי ככה נשבעתי לאחי, אחותי, להורים".
אולי הפעם
אופטימיות־יתר גורמת לציפיות לא ריאליות - למשל, התקווה שמישהו ששיקר לנו פעמים רבות בעבר או אכזב אותנו ישתנה ולא יאכזב אותנו הפעם. פעם יצאתי עם בחור והתאהבתי בו עד מעל לראש. לאורך הדרך גיליתי שהוא שיקר לי בכל מיני הזדמנויות, ובכל פעם האמנתי שזו הפעם האחרונה. מאוד רציתי להאמין בכך כי הייתי מאוהבת, אבל האופטימיות הזו גרמה לי להישאר איתו הרבה יותר מדי זמן. יכולתי למנוע חלק משיברון הלב אם הייתי קצת פחות אופטימית בקשר ליכולת של אנשים לשנות את עורם.
משענת קנה רצוץ
בתקופות קשות, כמו התקופה שעוברת עלינו כמדינה בשבועות האחרונים, האופטימיות היא המשענת כדי לקום בבוקר ולהמשיך כמעט כרגיל. הגדרתי את התקופה האחרונה כקשה - אז לפני שתצעקו שאני שמאלנית או אנרכיסטית, חשוב לי להדגיש שהאמירה הזו נטולת הקשר פוליטי. לא משנה מהי הדעה הפוליטית או המדינית שלכם, אני לא חושבת שיש אדם אחד במדינת ישראל שקם בבוקר ומחייך מאושר לאור כמות הפיגועים וההשתוללות של הטרור בחודשיים האחרונים, לאור הפילוג בעם והמילים הקשות שנשמעות מכל עבר. לא משנה מאיזה כיוון אתם מתבוננים על המצב - הוא לא משמח: הפגנות ענק, דעת קהל עולמית שלילית, היחלשות המטבע, יוקר המחיה, עליית המחירים. אני מקווה שאין אדם בישראל שכל אלו גורמים לו לאושר.
הכל זה לטובה?
בכל רגע נתון מתנהלות אלפי שיחות "על המצב". יש את הפסימיים שאומרים שהמצב נורא, שזו רק ההתחלה ושהולך להיות הרבה יותר גרוע. יש את הריאליים שאומרים כי אכן זו תקופה קשה ושצריך להיות ערניים ולעקוב אחר השינויים ולראות את ההתפתחויות, ייתכן שהמצב ישתפר אבל יכול להיות גם שלא. ויש את האופטימיים שאומרים שזה רגע לא פשוט לכולנו, אבל בסוף יהיה בסדר ושלדברים יש נטייה להסתדר. יש את האופטימיים בהגזמה שגורסים שלא רק שיהיה טוב, אלא ש"הכי חשוך לפני עלות השחר", ושהולך להיות הרבה יותר טוב ממה שהיה.
אצל מי נמצאת האמת? אין לדעת. יש נטייה להאמין שהכי משתלם להיות אופטימיים, להאמין ש"כל עכבה לטובה" ושלעולם יש סדר פנימי, שבו הצדק והמוסר מנצחים את השחיתות ואת האופל. לא יודעת, אני לא בטוחה.
בימים אלו אני רואה אנשים שלוקים באופטימיות־יתר - והיא בעיניי לא רק מזיקה אלא גם מסוכנת. הטיית האופטימיות עלולה לגרום לנו להיות פסיביים או לא לראות את הסיכונים, ומונעת מאיתנו לנקוט אמצעים שיכולים למנוע אסון. זה נכון שלהטיה האופטימית יש גם יתרונות: אנשים שנוטים לאופטימיות הם בעלי סיכון נמוך יותר לדיכאון וגם נוטים פחות למתח נפשי, כל עוד האופטימיות אינה מנותקת לגמרי מהמציאות.
יהיה בסדר
קשה מאוד בימים אלו לשתף במחשבות מבלי להיות מתויגת: ימני/ שמאלני/ בוגד/ אנרכיסט/ פרזיט/ שקרן/ אופורטוניסט. אני חושבת שהוויכוח הוא מזמן לא בין ימין לשמאל. יותר מזה, אני כבר לא מבינה מי נחשב שמאל ומי נחשב ימין. כרגע הוויכוח הוא על שוויון כערך מרכזי. לא כולם מאמינים שכולנו שווים בבסיס. שנשים וגברים, להט"בים וסטרייטים, מוסלמים ויהודים - שלכולם אמורות להיות אותן הזדמנויות ואותן חובות. זה הגרעין הקשה של הקרע - המחשבה שיש אמונה ששווה יותר, שיש מגדר חכם יותר, שיש בעלי נטייה מינית שראויים יותר להיות הורים מאשר בעלי נטייה אחרת.
בטח באללה, אבל קשור את הגמל
זה טבעי לרצות להאמין שדברים תמיד יסתדרו על הצד הטוב ביותר, אבל אופטימיות־יתר גורמת לנו להתעלם מעובדות או לתת להן הסבר לא הגיוני, מה שמוביל אותנו לבחירות שאינן לטובתנו. אופטימיות־יתר יכולה להשפיע לרעה לא רק על החיים האישיים שלנו, אלא גם על החיים שלנו כקבוצה, כמדינה. הכמיהה האנושית הבסיסית היא להאמין שהמנהיגות שלי רוצה בטובתי, חושבת עלי, דואגת לי. יש גם תפיסה של נבחרי ציבור כחכמים וכידענים, ולכן אמונה שאם הם רוצים לחוקק חוק מסוים - הוא יהיה הוגן וצודק.
למרבה הצער, זה לא תמיד כך. נבחרי ציבור שהאינטרסים האישיים שלהם שונים מהאינטרסים הציבוריים עלולים לחוקק חוקים שיועילו לעצמם ולתומכיהם על חשבון השוויון, על חשבון קבוצות אחרות, על חשבון רווחת המדינה ועל חשבון היציבות הכלכלית והביטחונית. כאשר אזרחים אופטימיים מדי לגבי המנהיגים שלהם, הם עלולים לא לזהות את הנורות האדומות שמצביעות על שחיתות ועל ניצול לרעה של כוח ולמצוא להן הסברים לא רציונליים. לא רק זאת - לתקוף את כל מי שמערער להם את הסיפור שהם רוצים לספר. אנשים שהם אופטימיים באופן מוגזם עלולים לכעוס על הריאליים כשהם מציגים בפניהם את העובדות.
חוויתי את זה לפני כשנתיים. אחד המורים של בתי נהג בה באופן לא ראוי ודיבר אליה באופן משפיל. כשסיפרתי על כך להורים אחרים בכיתה, היו כמה שממש כעסו עלי שאני "עושה מזה עניין". יש אופטימיים־יתר שלא מעוניינים שהמציאות תפגום בתמונת העולם החיובית שהם יוצרים לעצמם, או בהערכה שלהם כלפי דמות שהם מחבבים, ולכן יכעסו על מי שרוצה לספר להם סיפור אחר.
אופטימיות־יתר עלולה גם להקשות על אזרחים להטיל אחריות על המנהיגים, כי אם הם מאמינים שהכל מתנהל כשורה, ושהממשלה שלהם פועלת לטובתם בכל מצב ואסור לבקר אותה. הם לא ירגישו צורך לעמוד על המשמר ולחייב את מנהיגיהם להסביר את המעשים, הם יכולים לזלזל בצורך בשקיפות. החיבור שנעשה בין אופטימיות לבין הצורך לא לבקר פעילויות של נבחרי הציבור הוא מאוד בעייתי. פתגם סוּפי עתיק אומר: "בטח באללה, אבל קודם קשור את הגמל". אופטימיים־יתר יכולים להגיד: רגע חכו, יהיה בסדר, אל תבקרו אותם. הבעיה שהאופטימיות המוגזמת יכולה לגרום לנו להתעורר כשכבר מאוחר מדי. אם נלך לישון בלי לקשור את הגמל מתוך אמונה שיהיה בסדר, כשנקום והוא כבר נגנב לא נוכל לעשות כלום.
כשפעלתי להרחיק אותו המורה שפגע בבת שלי, היו הורים שאמרו לי שהם מבינים לליבי, אבל המורה דווקא מאוד נחמד אל הילד הספציפי שלהם. וזו עוד אחת מהרעות החולות של אופטימיות־יתר: לצמצם את שדה הראייה שלנו למה שקשור אלינו בלבד. להטיל ספק זה לא ההפך מאופטימיות; לחשוב באופן עצמאי וביקורתי ולהסכים לשמוע מידע חדש שעלול לשנות את מה שידענו ולשקול נקודות מבט - זה הכרחי כדי לשרוד, לא פחות מהאמונה שיהיה טוב.
הכחשה במקום חרדה
אנחנו לא אוהבים שינויים, ויש לנו מנגנוני הכחשה כדי לשרוד ולא לחיות בחרדה מתמדת. החוקרת ד"ר טלי שרות הגדירה את זה ככיול סלקטיבי של הציפיות שלנו עם אירועים חיוביים בלבד והתעלמות מאירועים שליליים. אני קוראת לזה במילים יותר בוטות: היכולת לשקר לעצמנו ולפתח ביטחון מזויף שהכל יהיה בסדר תמיד. אנשים בסביבה שלי אומרים בימים האחרונים: אני לא רוצה לשמוע חדשות, לא רוצה לדעת מה קורה, כדי להישאר אופטימי. אבל חוסר ערנות הוא לא אופטימיות - זו עצימת עיניים, ואנחנו משלמים עליה מחיר כבד. אופטימיות־היתר אשר אומרת שמשהו לא יפגע בנו מונעת מאיתנו לפעול, ממסמסת את הדאגה. הטיית אופטימיות גורמת לנו להרגיש פחות אחראים למה שיקרה, וזה טוב מצד אחד כי אז מרגישים פחות אשמה - אבל מצד שני גם פחות פועלים לשינוי. גורואים מהניו־אייג' מלמדים לא להתעכב על השלילי, אבל האמת היא שקשה להתקדם באמצעות הכחשת טעויות וכישלונות.
אמא, זה לא יכול להיות
כשהבנות שלי היו קטנות, נהגתי לספר להן לפני השינה סיפורים שהמצאתי תוך כדי תנועה. הסיפורים האלו ריגשו אותן יותר מהספרים הרגילים. שילה, הבכורה שלי, היתה ממש מתרגזת כשהסיפורים הסתיימו באושר ובעושר והכל בא על מקומו בשלום. "אמא, זה לא יכול להיות, הסיפורים שלך לא אמיתיים, צריכים להיות בסיפורים גם אנשים רעים שלא מצליחים לנצח אותם. כי זה לא ככה בחיים, לא הכל מסתדר כמו שרוצים".
מה ששילה ביקשה ממני בעצם זה לא להפוך לאמא מנטורית שמסתירה את המציאות, שלא אבלבל בין הרצון שלי לספר לה רק דברים טובים לבין האפשרות הריאלית שלא כולם יחיו באושר ובאושר עד עצם היום הזה.
היא היתה רק בת 5 כשאמרה לי את זה, ואני לא ידעתי אם לשמוח על החוכמה שלה או להתעצב על התפיסה הריאלית שלה בגיל כה צעיר.
אני עדיין לא יודעת אם זה יותר שמח או עצוב שהיא ויתרה על אופטימיות נאיבית בשלב כה מוקדם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו