השאלה החברתית שמטלטלת את המגזר הדתי-לאומי

מה אומרים לנער או לנערה דתיים המגלים שהם נמשכים לבני מינם? האם יש צורך לטפל בהם, לחנך, לשקם, או להכיל ולקבל? האם המאבק הדתי־חרדי ב"פרוגרס" לא מתרחש בין השאר בימים אלה על גבו של הנוער הלהט"בי, הדתי־לאומי או החרדי, שגם כך חש מבולבל וחסר אונים?

נערים דתיים מתחילים ללמוד כבר בגיל 3 את חומש ויקרא, שם מופיע הפסוק: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא". ומה יעשה נער מבני עקיבא הרואה את חבריו מכרכרים אחרי הבנות היפות בשבט, אבל מגלה שדווקא חברו ללימודים גורם לו לפרפרים בבטן? הוא יושב בשיעורים, שומע חלק ממוריו וממחנכיו המכנים את הנמשכים לבני מינם מבולבלים או מסכנים, וקובעים שעצם קיומם הוא חטא. הלחץ שבו הוא נתון קשה מנשוא ועלול להיגמר באסון: בדו"ח של התוכנית הלאומית למניעת אובדנות התגלה כי 78% מבני הנוער הדתיים המגדירים עצמם כלהט"בים הודו שבשנה האחרונה חשבו להתאבד - לעומת 35% מבני הנוער הלהט"בי בציבור החילוני.

אל הסיטואציה הטעונה והמורכבת הזאת נכנס מכון "באר אמונה" של תנועת "אמונה", שייסד את ההכשרה "ההתמודדות החינוכית עם נערים/ות הנמשכים לבני מינם". מדובר בהשתלמות ראשונה מסוגה שלוותה בחבלי לידה מורכבים. כשיצאה לדרך לפני שנתיים - היא חטפה אש צולבת. "נמאס מההטפות לאהבת חינם", כתב על התוכנית הרב דרור אריה, איש מפלגת נעם ומי שעמד בעבר בראשה. "יצא הפלורליזם הפוסט־מודרני מן השק... זו לא ציונות דתית, זה מבול מודרני", הוא קרא.

אבל אז, אחרי שב"באר אמונה" סיימו להכשיר את המחזור הרביעי, קרה הדבר שאיש לא פילל לו - יציאתו מהארון של העיתונאי יאיר שרקי, באותו פוסט ששבר את הרשת. בעקבותיו הטלפון של הרב אבישי מזרחי, דוקטורנט בתוכנית ללימודי מגדר החוקר את ההתמודדות הרבנית עם הקונפליקט שבין הומוסקסואליות וההלכה, כמעט קרס מעומס הפניות.

"הסיפור של שרקי הוא מגה־אירוע בעולם הדתי", מספר מזרחי. "הוא רעידת אדמה, גם מפני ששרקי הוא דמות מאוד תורנית. באמירות, בשיח, יש לו גם ספר על הבעל שם טוב. הוא בן של רב שמחזיק בדעות מאוד שמרניות בנושא הזה. ולפתע הוא מוציא כזה פוסט ואומר: 'אני לא מוותר על אלוהים'. התקשר אלי ראש מוסד חינוכי ואמר לי: 'הייתי מעדיף שהוא יוריד את הכיפה ולא יגיד שהוא גם אוהב בנים וגם את הקב"ה. זה מערער את העולם החינוכי הדתי שלי, כי הוא פתאום מציג מודל שונה. הוא אומר: 'יש כאן אפשרות'. והוא לא הדמות החינוכית היחידה שאמרה לי את הדברים הללו. התקשרו אלי לא מעט רבנים ומחנכים עם תהיות דומות".

ללמוד את מה שאסור

"פגשתי בני נוער הנמשכים לבני מינם, והיה לי ברור שאם היה להם מחנך או אדם מבוגר ככתובת ראויה, המון סבל היה נחסך. אני בטוחה שמחנכים שעברו את ההשתלמות שלנו הם עוגן וכתובת מיטיבה לתלמידיהם", אומרת תמי סמט, פסיכולוגית במקצועה ומי שעומדת בראש מכון "באר אמונה".

איך היו התגובות לפעילותכם בציונות הדתית?

"לא העליתי בדעתי למה אני נכנסת. הצורך האמיתי זעק, וברור שמה שאנחנו עושים הוא טוב. לא דמיינתי את עוצמת ההתנגדות שזה ייצור. אופי התגובות וההתנהלות קשים לי מאוד. מצד שני, זה רק מחזק את ההבנה עד כמה הקול המיוחד שלנו חשוב. זהו קול שאינו מתלהם, שמביא את הדעות השונות והחוויות המגוונות ומעניק יכולת למחנך להיות שם למען התלמיד בזמן אמת. אמנם לקחנו ללב, אבל אנחנו מקפידים להמשיך במה שאנחנו עושים מתוך אמונה שזו הדרך הנכונה, ולא לתת להתנגדויות לעצור אותנו. אנחנו לא אנשי מלחמה. אנחנו שמחים לדבר ולתת מקום בהשתלמות לכל מגוון העמדות והקולות בשיח התורני".

האם נערים נמצאים במצוקה קריטית יותר מאשר מבוגרים?

"ההבדל בין נערים לבוגרים הוא לא בגודל המצוקה, אלא בכך שלרוב הם עדיין לא לגמרי מגובשים, מצויים בסערה מאוד גדולה שמשתלבת בגיל ההתבגרות שבו הנטייה למעשי קיצון היא גדולה. מענה מיטבי מחויב לרווחתו האישית הנפשית של הנער/ה. אין בו הכוונה לאג'נדה זו או אחרת. לכל נער ונערה בתהליך הבירור האישי מגיע מקום שבו הם ירגישו אפשרות להביא את עצמם ללא חשש וללא שיפוטיות, ומשם לפלס את דרכם בבטחה".

מה מנחה את פעילותכם?

"אנחנו אנשים אורתודוקסים, שומרי תורה ומצוות, שואפים לעבוד את ה' ולדבוק בדרכיו. אין לאף אחד יכולת להתיר מה שאסור. אבל מה שאסור - צריך ללמוד, זה לא מובן מאליו. אנחנו מביאים מנעד של עמדות, שכולן תורניות אורתודוקסיות. אנחנו לא חורגים מהקו התורני ונותנים במה לכל הקולות התורניים, הטיפוליים והחינוכיים שמושמעים בסוגיה הזו. אסור לנו ליצור מצב שאנחנו זורקים החוצה מהעולם הדתי את הנוער הלהט"בי. גם אם הוא מממש את נטייתו המינית, זה לא מתיר לו לחלל שבת. אז אני אדחק אותו החוצה חלילה?".

תמונה דומה מצייר גם הרב אבישי מזרחי, המוביל את תוכנית ההכשרה במכון.

"אני מגיע משדה החינוך, בוגר ישיבת הסדר, ר"מ בישיבה תיכונית בפתח תקווה, שמונה שנים מנהל חטיבת ביניים בנתניה. לאורך כל השנים פגשתי מאות תלמידים באופן קרוב, ומתוכן, בדרך כלל בשלהי התיכון, ניגשים תלמידים לא מעטים הנמשכים לבני מינם ומתייעצים. הם פונים בכאב עמוק ובתחושת אין מוצא: 'הרב, מה אתה רוצה שנעשה? ניסינו הכל - פסיכיאטר, פסיכולוגים, טיפולי המרה - מתוך מטרה להכחיד את הנטייה, תפילות, צומות, וזה פשוט לא עובר. מה אתה רוצה שנעשה?'.

"הם חשים שהעולם סוגר עליהם. אלה התלמידים שלי, שגדלו לתרבות ולחינוך הדתי, ולא הושפעו משום גורם חיצוני. הם כאן מולי, כואבים ומיוסרים. איך אפשר להתעלם או לעצום עין? בכל סיפור שפגשתי, ששמעתי, לא היה מקרה, אפילו לא אחד, שאקדח האובדנות לא היה מונח על השולחן - במחשבה, בדיבור או במעשה. מי שלא מכיר מקרוב, לא יודע כמה סבל כרוך בכך. הסיפור אינו רק הסוגיה המינית, אלא הרומנטית. הרצון בקשר, באהבה, במשפחה. וכשהדבר נסגר בפני הנוער הדתי באופן הרמטי ואין אופק הם נטרפים מזה. אמר לי נער בן 19: 'כבר כשהייתי בן 14 היתה לי תחושה שאני נמשך לבני מיני. הרגשתי סוטה, הרגשתי חוטא. אם מישהו רק היה אומר לי שהנטייה היא לא חטא כמה סבל היה נמנע ממני. הרבנים מאוד מוטרדים מהאובדנות ומהסבל, וגם העולם הרוחני מטריד אותם, כי רבים מבני הנוער הלהט"בים עוזבים את העולם הדתי. הרבנים אומרים: רגע, זו עסקת חבילה. הם גם מחללים שבת בסוף, אוכלים בכיפור. ואיך התורה נתפסת בחוץ? זו תורה וזו שכרה? ומצד שני - יש רבנים שאומרים כי יש תנועות פרוגרסיביות, ויש מלחמת תרבות, והיא קיימת בארצות הברית והיא מחלחלת אלינו".

האם הפסיקה ההלכתית מושפעת מהמלחמות החיצוניות בנושא?

"אין ספק. יש רבנים שאומרים: אם אני מגלה אמפתיה - אני מנרמל, אני נותן מקום לתנועות פרוגרסיביות. העולם מטשטש את הזהויות שלו. לכן יש כאלה שמקדשים מלחמה בנושא גם על חשבון הפרטים. אבל חשוב לזכור שהילד שאצלי בכיתה אינו נושא את דגל הגאווה, הוא לא חלק מתנועה פרוגרסיבית, הוא ילד. הוא לא יודע את נפשו. ומה שמעסיק את מחנכיו זה מלחמת תרבות על גבו השפוף והמסכן. הוא מרגיש שזו הזהות שלו, זה מי שהוא. כשהוא שומע את הרב אומר: 'הם סוטים, בגללם יש רעידות אדמה', הוא אינו יודע את נפשו מצער.

"וכשמעירים לאותם רבנים 'איך אתם מדברים ככה? הם יושבים אצלך בכיתה!', הם משיבים: 'אני מתכוון לתופעה, לא אליו'. אך אצל רבים ממי שחווים התמודדות כזו אין הפרדה בין 'התופעה' לחוויית חייהם. הם מרגישים שזה מי שהם, שזו הזהות שלהם, ומכאיב להם שכך מתייחסים אליהם. אני משוכנע שאלמלא זו היתה מלחמת תרבות - השיח ההלכתי היה נראה אחר".

למזרחי חשוב להדגיש שהמטרה העליונה היא להניח קודם כל את הנושא על השולחן, כי הכחשה והשתקה מסוכנות ומייצרות תופעות לוואי מטרידות.

"מדריך נוער באחד היישובים בגוש עציון סיפר לי ששיתף אותו נער דתי, שנמשך לבני מינו, שהוא קבע פגישה דרך אפליקציה ייעודית עם מישהו בתחנת דלק ליד היישוב. כשהגיע למקום הוא פגש פלשתיני מכפר שכן. זה יכול היה להיגמר בחטיפה ובמלחמה, הסיכון מטורף. איך מתרחש דבר כזה? כי אף אחד לא מדבר, ואז אין היררכיה ברמת האיסור ההלכתי, אין פירמידה. אין התייחסות למה שאסור מדאורייתא ועל מה יש מחלוקות. אבל גם נער שמחליט לממש את המיניות, כדאי שיידע על מיניות בטוחה. שיידע שקיים ניצול. ברגע שהוא חוצה את הגדר, הוא חשוף לסכנות".

אילו סכנות?

"הם מנוצלים מינית הרבה יותר מחבריהם. אחת הסיבות המרכזיות היא ההסתרה. מישהו סוחר בזה שאותם ילדים מסתירים סוד גדול. נער בן 16 צ'וטט עם מישהו ברשת וקבע להיפגש איתו. כשהוא הגיע למקום הוא פגש גבר בן 40, שאיים עליו כי אם לא יזרום ויעשה כרצונו - הוא יגלה את סודו בפומבי. כשמישהו חי חיי הסתרה, שמבין שהכל מכל וכל הוא אסור ופסול - הוא עלול ללכת על כל הקופה. איך הוא יספר להורים שנוצל מינית? הוא קודם צריך לספר שהוא הומו. הוא לבד עם זה, אין למי לפנות. ומהצד השני, לצערנו, יש מי שיודע לנצל את זה".

מה עקרונות ההכשרה שלכם?

"יש לנו שני קווים אדומים: אנחנו לא רוצים שהתלמידים יפגעו בעצמם, ואנחנו עושים הכל כדי שהנערים יישארו בעולם הדתי. בתוך כל זה אנחנו לא רוצים לחנך את המחנכים, אלא להפגיש אותם עם כל צורות ההתמודדות שיש לעולם הדתי להציע".

תשובה הלכתית יש?

"ייתכן שאין עוד תשובות הלכתיות המניחות את הדעת, אך כמחנכים יש לנו אחריות על נפשות פצועות. חובש בשטח לא יכול להפקיר את הפצוע המדמם רק כי בקבינט עוד לא הכריעו את גורל המלחמה".

אתם נתקלים בהתנגדויות של הורים? גורמים רבניים?

"יש קולות רבניים שכעסו והחרימו ונלחמו. המלחמה שלהם לא היתה עצם הרעיון שיש צורך בהשתלמות כזו, אלא על כך שהם רצו שרק הקול שלהם והאג'נדה שלהם יישמעו בה, ואנחנו התנגדנו לכך. החמ"ד (החינוך הממלכתי־דתי) צבעוני ומגוון יותר, ויש בו קולות רבניים שונים. אחרי ארבעה מחזורי השתלמות אני משוכנע שהעושר הרוחני הזה היה רק לברכה".

תחושה שדוקרים אותי כל יום בסכין

אורן (שם בדוי) הוא נער דתי־לאומי בן 18 הלומד בישיבה שמרנית, ומסתיר מהחברה ומהישיבה את עובדת היותו הומו בגלל חששו ממחיר החשיפה.

"התחושה של להיות עם נטייה שונה בישיבה שמרנית זה לחוש שיום אחר יום דוקרים אותי בסכין. אני מדמם מהדיבורים שאני שומע סביבי נגד להט"בים. ההתמודדות היא יומיומית. בכל פעם שאני מסתכל על אנשי הצוות אני נזכר כמה שאני כביכול לא בסדר - רב שמגיע אלינו ואומר שזה לא דבר בריא, שמדובר במחלה נפשית, שזה מגיע משנאה עצמית. היו נערים שדחפו אותם לטיפולי המרה, שאינם מועילים באמת".

שיתפת מישהו?

"אני לא משתף אף אחד מהצוות ומהחברים, למעט משפחתי וחבר קרוב אחד שיודע. אם הם טוענים שמה שאנשים כמוני צריכים זה טיפולי המרה, אני מבין שהם רק יפגעו בי עוד יותר. אני מפנה את הרבנים שלי לחומש ויקרא, שם כתוב במפורש שעל עצם הנטייה אין איסור, וגם לא על כל סוגי המגע. כמו כן, אפשר לחיות בקשר אפלטוני עם גבר".

אתה חושב שאפשר לקיים קשר זוגי ועדיין להיות מחויב להלכה?

"כתוב: 'איזהו גיבור הכובש את יצרו'. בכל מקרה אדם דתי המחויב לתורה חייב להתגבר על עצמו, בכל צעד ושעל בחייו. אני רואה בזה עוד סוגיה הלכתית שבה אני צריך להתגבר על עצמי. הכי חשוב שכשמדברים על נושא הלהט"ב - בכיתה, בשיחה פרטנית - צריך להבהיר בכל דרך אפשרית שהכל בסדר. אין דרך לשנות נטייה מינית, וכל נטייה היא מקובלת. הדרך היחידה לטפל בזה היא בתמיכה".

טוענים שיש טיפולים שמסייעים ללהט"בים לצאת מזה.

"אני מכיר את האמירה הזאת, ואין לה הוכחה מחקרית ליעילות. זהו לא מחיר שאני מוכן לשלם. אם יהיה מחקר שיוכיח במאה אחוז שאפשר לטפל, ושזה לא פוגע באנשים, אולי הייתי עושה את זה כדי לוותר על כל הכאב והסבל שחוויתי כל חיי בגלל זה".

אתה מתכנן לצאת מהארון בפני הצוות?

"אני מפחד מהתגובות. יש נושאים שהם טאבו ומעוררים הרבה רגשות אצל אנשים אחרים. זה יעורר הרבה אנטי כלפיי. זה לא משהו שאני מעוניין בו בגילי. אולי יום יבוא ואמצא את מקומי בעולם, וארגיש בטוח יותר להיחשף. אני חושש לאבד את מקומי בקהילה. אולי לא ייתנו לי לעלות לתורה בגלל הומופוביה".

לא עוצמים את העיניים

הם מחנכים בישיבות, חלקן שמרניות מאוד, ופוגשים מאות תלמידים, שחלקם חלקו איתם את סוד חייהם. הם החליטו להשתתף בהשתלמות של "באר אמונה" כדי להבין מה עובר על הנער הצעיר המגיע אליהם בדמעות, ומה הם יכולים להציע לו.

אחד מהם הוא הרב ד"ר רונן בן דוד, בן 56, אב לשישה וסב לשלושה. הוא גר בגוש עציון, ראש אולפנת "נווה חנה", ראש תחום חינוך במכון רוטנברג לפסיכולוגיה יהודית ומלמד במכללת "אפרתה".

"צריך להסתכל למציאות בעיניים. אנו פוגשים יותר ויותר בחורות ובחורים הנמשכים לבני מינם, וצריך לתת מענה. מורכבות אינה מילה בעייתית, אלא תיאור של המציאות. יש כיוון וחזון, ויש מציאות שחייבים לנהל בה דיאלוג. מי שמדבר עם הנמשכים לבני מינם בציבור הדתי לגווניו יגלה לא פעם צער וכאב מצידם, וגם רצון עז מצידם להמשיך להיות חלק מהקהילה הדתית הרחבה שלהם. השיח התקשורתי סביב הנושאים האלה נוטה לקצוות ולקונפליקט. רוב השיח המתנהל בפועל מול מחנכות ומחנכים, מורות הלכה ורבנים, הוא הרבה יותר מורכב".

מה החשש העיקרי של בחור/ה הפונה אליך?

"אני נפגש עם בחורות ובחורים הנמשכים לבני מינם, וממה שאני מבין מהם המוכנות שלהם לדבר איתי נובעת מכך שהם יודעים שלא ייתקלו באמירות כוללניות ובעייתיות. יצא לי לפגוש משפחות שנוצר בהן חיץ מול הבת או הבן בהיעדר דיאלוג. מרגע שמצליחים לשוחח - גם בלי להסכים - כבר נוצרת מציאות טובה יותר".

יש דעות קדומות?

"יש שחושבים כי מדובר ב'מחלה מידבקת' חלילה. זה כמובן לא נכון. מצד שני, חשוב להבין שהצעירות והצעירים - גם בקהילות הדתיות שלנו - חשופים לנושא ממקורות לא בריאים. אסור לנו, כמחנכים וכהורים, להימנע מלדבר איתם על כך. אדרבה, צריך להציע ידע ולשמוע את שאלותיהם. זה דווקא ייצור קהילות בריאות יותר. אתגרים חינוכיים לא אמורים להיות דבר משתק, אלא דווקא מקדם ומדייק. להבנתי, זו אחת התובנות הנובעות מההנחה שבכל אחת ואחד שוכן צלם אלוקי ייחודי".

שוחחנו עם אחד התלמידים של הרב רונן, בוגר הכשרת המדריכים, כדי להבין עד כמה משמעותית, אפילו קריטית, היתה העזרה שניתנה לו.

"קוראים לי ד'. אני אדם דתי מאמין ומקיים מצוות ובעיקר אוהב השם, כיום בן 24. אני מתמודד עם המשיכה שלי לבנים כבר לא מעט שנים. כמה פעמים בעבר פניתי לרבנים שלי וקיבלתי תשובות מלומדות שהמשמעות שלהן היתה אחת: הנטייה הזו אסורה על פי התורה, אז תתמודד.

"שמעתי על הרב רונן לפני שנה מבוגרת של האולפנה שהוא מנהל, אבל לא הכרתי אותו אישית ולכן לא פניתי אליו. לפני כמה שבועות ראיתי תמונה בפייסבוק של מחנכים שסיימו את הקורס במכון 'באר אמונה', וזיהיתי אותו שם, לכן פניתי אליו. לא אגזים אם אומר שממש גיליתי את האור. הרב רונן ישב איתי לשתי פגישות ארוכות, הקשיב לי והסביר בסבלנות. למדתי על זה שיש איסור על מעשים, אבל לא על נטיות. בכלל, הבנתי שהעמדה הדתית לא פוסלת אותי כאדם. הוא הפנה אותי לקרוא וגם לשמוע על בחורים במצבי. בעיקר הבנתי שאני לא צריך להפסיק להיות דתי, וגם שיש טעם לחיי. קיבלתי תחושה של תקווה".

הצפה רגשית גדולה בנושא

זהבה טמיר, מנחה ומלווה צוותים חינוכיים בנושאי מיניות בריאה ומניעת התנהגויות סיכון, היא אם לחמישה המתגוררת בקדומים. היא מספרת שבשנים האחרונות אחד הנושאים המורכבים ביותר והנדרשים ביותר בתחום המיניות הבריאה בהדרכות הצוות הוא נושא הזהות המינית ונערות ונערים שנמשכים לבני מינם.

"יש הצפה רגשית גדולה בנושא, החל מהדאגה הבסיסית והכנה לתלמידות ולתלמידים, דרך התחושה שאנחנו חסרים כלים בתחום, וכמובן עד הכאב והדאגה האמיתית לנצחיות תורת ישראל. האתגר הוא קודם כל לאפשר את המקום לכלל התחושות הללו, מתוך הבנה שיש לנו תפקיד חשוב בהקניית ערכים ויש לנו תפקיד קריטי בנפשם של תלמידינו. המטרה הראשונית היא להקנות ידע בתחום, להבין לעומק מה עובר על נערים ונערות ששומעים את הקולות הללו וחווים את התחושות בגופם, להבין את ההיבטים הסיכוניים, לדון לעומק בקונפליקט העצום בין הזהות הדתית לזהות ההומוסקסואלית, ועם כל זה לבקש לסגל לעצמנו כלים המכילים את הדאגה העמוקה לפרט יחד עם האמונה הגדולה בתורת ישראל.

"קל זה לא, האתגר גדול, אבל גם למחוק דעה מסוימת ולא לאפשר להשמיע ולהימנע מלהקשיב לדעות השונות ולכאבים השונים - גם זו תנועה מסוכנת המייצרת אנטגוניזם והתבצרות, ומי שמשלמים את המחיר בהיבט החינוכי אלו התלמידות והתלמידים. אנחנו מבקשים להיות דמות בטוחה להתייעץ איתה, להיות דמות קשובה שמסוגלת להחזיק מורכבות עם אמפתיה ואהבה גדולה לתלמידות ולתלמידים. אנחנו מבקשים להכווין לטיפול מיטיב - כזה שעוזר לעבור את המסע".

כתובת גם במגזר החרדי

ואם במגזר הדתי הנושא נמצא במחלוקת סוערת, הרי במגזר החרדי הוא כמעט לא עולה כלל על השולחן הציבורי, בדומה לנושאים רבים הנוגעים לצנעת הפרט.

שלמה (השם בדוי לבקשתו) גר במרכז, נשוי ואב לארבעה ילדים. משתייך למגזר החרדי, עובד בישיבה לנערים מבתים חרדיים. הוא הבין שדווקא עקב ההיעדר המוחלט של השיח בנושא עליו להיות כתובת מיטיבה לתלמידיו.

חששת להשתתף בהכשרה?

"בהחלט. חששתי גם מהסביבה וגם מהתכנים שיימסרו בהשתלמות. קשה בנושאים הללו למצוא מקום שלא מונע מאג'נדה. חששתי שאצטרך לקבל עמדות מסוימות ולא יהיה לי מקום למחשבות ולתהיות שלי. לכן למפגש הראשון באתי עטוף בשריון ואמרתי לעצמי שאם לא יתאים, לא אתבייש לעזוב. מהר מאוד התברר לי שההכשרה הזו מדויקת, הוגנת ונותנת מקום. היו שהרימו גבה בסביבה שלי. עיקר הביקורת היה סביב הנקודה של עצם העיסוק בזה, שמוביל וגורם לכאורה לעוד אנשים 'להתבלבל'".

מה קיווית להשיג?

"גם בחברה החרדית יש אנשים הנמשכים לבני מינם. כשניסיתי לדבר על כך בפני התלמידים, הרגשתי קושי עצום לנסות לתווך את הנקודה הזאת. האתגר הגדול כרגע הוא להסתכל למציאות בעיניים, עוד לפני מציאת פתרונות, עוד לפני הכלה ועניינים חשובים כאלו. רק להנכיח את הנושא הזה - זה אתגר רציני. יש אנשים שחוששים מעצם העיסוק בנושא, משום שהוא 'מידבק'. מהתרשמות שלי בנושא, שום נער לא ייכנס לכך אם זה לא בוער בו. מחכה לו עולם שלם של קושי, של התמודדות בלתי פוסקת. אם נתעלם - נפספס הזדמנות להציל נערים מנפילות גדולות".

להביא את קשת הפסיקות

בהשתלמות מקפידים להביא את כל קשת הפסיקות והדעות הרבניות וההלכתיות בנושא - מהעמדה השמרנית ביותר ועד לזו שנמצאת בקצה הליברלי, הרואה גם בקשר זוגי ללא קיום יחסים מענה לגיטימי.

הרב אהרל'ה הראל, שהשתתף כמרצה בהכשרה, ראש ישיבת "מוריה" בגבעת הקטורת וראש בית המדרש הקהילתי בעפרה, הוציא לאחרונה ספר בשם "ישרי לבב", שאותו כתב עם הרב יעקב אריאל. בהקדמה הוא מתייחס לרבנים שמתירים דברים כאלה ואחרים בסוגיית הלהט"ב, כגון זוגיות ללא מגע או מגע מסוים, ומכנה מי שפוסק פסיקות מקילות בנושא "רוצח נפשות".

האם ייתכן שהגישה המחמירה מושפעת כיום ממלחמת התרבות העולמית ואינה מתייחסת למצבו המיוחד של הפרט?

"אני מתקומם נגד השאלה. הפסיקה הרבנית באה להיטיב עם האדם ולהעניק לו את אושרו מתוך קיום דבר הבורא. היא לא יכולה להיות על גבו של הפרט, משום שהיא מלאה בחמלה ובאהבה. אבל הפסיקה הרבנית גם יודעת שהעולם הזה הוא פרוזדור, והעולם הבא הוא הטרקלין והיעד, ולעיתים ההגעה ליעד כרוכה במחירים כבדים שיש לשלם כאן ועכשיו".

עד כמה ההלכה מוכנה ללכת לקראת נער הטוען שהוא נמשך לבני מינו? האם עליו להתנזר כל חייו? האם קשר אפלטוני אפשרי?

"ההלכה לא צריכה ללכת לקראת אף אחד, כי ההלכה מייצגת תורת חיים אלוקית נצחית. היא לא פלסטלינה גמישה, ולא תוכנית כבקשתך. להלכה יש עקרונות איתנים, אשר צריכים להיות מוצגים בפני כל פונה, והוא צריך למצוא את עצמו בתוכם.

"ההלכה אינה מכירה במודל של זוגיות חד־מינית מכל סוג כלגיטימי, וזהו קונצנזוס ברור שאין עליו ויכוח. אפילו ארגון רבני בית הלל, הנחשב לגוף הליברלי ביותר באורתודוקסיה, הוציא נייר עמדה השולל מכל וכל מחשבה על הקמת קשר זוגי בין בני אותו המין. ממילא האופציה הזו אינה קיימת עבור עובד ה', כמו הרבה מצבים אחרים שבהם ההלכה לא מאפשרת לאדם קשר זוגי, עם כל הכאב הצורב שבדבר".

אתה מודע לסכנות שבטיפולי המרה?

"שאלת פעם קרדיולוג בכיר המנתח 20 שנה אם הוא מודע לסכנות שיש בניתוחים שהוא מבצע? נראה שלא. את יודעת שהוא מודע לכך היטב. אז גם אני, כמי שמלווה יותר מ־20 שנה אלפי גברים ונשים הנמשכים לבני מינם, מודע לפוטנציאל הנזק של טיפול נפשי שנעשה לא נכון. בדיוק בשביל זה אנחנו כאן - כדי למנוע ממתמודד להגיע לכתובת שלא תועיל לו, משתי זוויות: או שהיא לא תבין את עולמו הדתי ואת מצוקתו, ותדחק אותו לעבר קבלה עצמית חסרת מאמץ, שתקבע אותו בתוך זהותו ההומוסקסואלית, דבר שיקשה עליו מאוד את חייו כאדם דתי; או שהיא תדחק אותו לטיפול חסר אחריות ומסוכן שבו נעשות טעויות גורליות".

תמליץ להומו להתחתן עם אישה, מתוך אמונה שהטיפול יסייע לו להתגבר על משיכתו לגברים?

"אין שום היתר לקחת סיכון כזה ולאמלל אישה מסכנה שהוכנסה לתוך זוגיות חסרת תוחלת, שתיגמר לרוב בגירושים או בבגידות מכוערות. בשום פנים ואופן לא, חד־משמעית. אך אם גבר יעבור טיפול שיגרום לו לחוות חוויית פלקסיביות בנטייתו המינית, וכעת הוא כבר כן נמשך לנשים, בהמלצת המטפל שלו ולאחר שהוא שיתף את בת זוגו במצבו, יש מקום לדון בכל מקרה לגופו".

אתה מבין את הביקורת נגד השקפתך?

"מי שלא עושה, לא סופג ביקורת. אני מקבל חיזוק יומיומי מרבותיי, מאלפי הפונים, מהזוגות ששולחים לי תמונות של ילדיהם שנולדו זה עתה אחרי שהגבר או האישה עברו טיפול שאפשר להם להקים משפחה, מההורים של מאות הפונים, ומכל החברה הדתית לגווניה.

"אני לא בא לכפות על אף אחד את אורח חיי ואמונותיי, וראוי שגם הלהט"בים לא ינסו לכפות עלינו, שומרי התורה והמצוות, את תפיסת עולמם. למשל, הניסיון הנואל לאסור בחוק טיפולים לשינוי נטייה מינית, שנעצר ונגדע באיבו, הוא דוגמה להפרת כללי משחק ולדיקטטורה בולשביקית דורסנית הבאה לכפות על אדם בוגר מה לעשות עם עצמו ועם חייו. האגרסיביות הזו חייבת להיפסק, כי היא מייצרת תגובת נגד וכן הלאה על זו הדרך. בואו נשב לדבר, להכיר, להכיל, אך לא להסכים ולא לוותר, וכל אחד יחיה על פי דרכו והשקפתו".

המאבק על התקציב

ההשתלמות הראשונה של מכון "באר אמונה" יצאה לדרך לפני שנתיים בחסות החינוך הממלכתי־דתי, עם לוגו של החמ"ד על הסילבוס ותקציבים. אך בעקבות פניית רבנים, ובהם הרב דרור אריה, ראש קרן בחירה, החמ"ד הסיר את חסותו מההשתלמות. "אני משבח את החמ"ד שבחר לא לשתף פעולה עם תוכנית שמי שמוביל אותה לא מסתיר את דעתו המיואשת מתיקון בעלי נטיות הפוכות", אמר הרב אריה.

קרן "בחירה" הוקמה לאחר שעבר החוק האוסר טיפולי המרה, ומציעה טיפולים בחינם לנוער להט"בי. מי שמממנים כיום את ההכשרות של מכון "באר אמונה" הם תנועת "אמונה" העולמית והמשתלמים עצמם, המשלמים על ההכשרות.

"כשיצאנו לדרך לפני שנתיים עם רעיון ההשתלמות, אנשי המטה בחמ"ד היו שותפים מלאים לבניית התכנים והסילבוס", מספר הרב אבישי מזרחי. "בפרסום ההשתלמות אף התנוסס הלוגו של החמ"ד והובטח לנו שניהנה מתקצוב לכך. קיבלנו את ברכת הדרך וחיבוק גדול מהנהלת החמ"ד. אלא שאז כל מיני גורמים עלומי שם מחו על עצם קיום ההשתלמות, וראש מינהל החמ"ד החליטה בעקבות המחאה להסיר את הלוגו מפלייר ההשתלמות ולחסום את התקצוב המיועד. זו היתה סטירה מצלצלת. השקענו אינסוף אנרגיות ביצירת ההשתלמות הזו למען תלמידי החמ"ד ולמען נפשות רכות ומיוסרות המתהלכות בבתי החינוך שלנו. אמנם, למרות זאת ואף על פי כן ההשתלמות יצאה לדרך, בלי לוגו ובלי מימון של החמ"ד, אך עם תמיכה גדלה של תנועת 'אמונה' והמשתלמים הרבים, מחנכי החמ"ד, שהאמינו בדרך ושילמו מכיסם כדי לסייע במימון ההכשרה החשובה ומצילת החיים הזו".

פנינו לרב דרור אריה, וניסינו להבין מהו מקור ההתנגדות שלו להכשרות של "באר אמונה".

"אנחנו מאמינים בנצחיות התורה", אומר הרב, "מתוך כך תומכים גם בבני נוער יקרים המתמודדים עם קשיים סביב הנטייה המינית לחיות על פי התורה ואף להקים בתים נאמנים. לשם כך הקמנו את קרן "בחירה", המסייעת במימון טיפולים פסיכולוגיים ידידותיים. התורה לא תשתנה, האמפתיה וההזדהות עם הכאב אסור שיהפכו ללגיטימציה לתבניות חדשות המוטלות בספק ומושפעות מתרבות מערבית נוירוטית. הלגיטימציה אולי נוצצת יותר, אבל לא רק שאינה פתרון - היא רק מחריפה את הבעיה ומגבירה את סבלם של המתמודדים".

"אין גן שמגדיר הומוסקסואליות. אין איש מדע שיודע לקבוע בוודאות שאין פתרונות. אנו יודעים שבמדינות נאורות במערב שיעור האובדנות בקרב ההומוסקסואלים לא התמתן, ואף גרוע מכך. חבל שהפכו את האנשים הטובים האלה לקורבנות של ניסוי חברתי מסוכן, של איבוד זהות".

טיפול פסיכולוגי ידידותי זה טיפול המרה?

"זה ממש לא טיפול המרה. לומדים איך לחיות לצד הנטייה. יש ניתוחי המרה אכזריים לשינוי מין. זה לגיטימי, אבל אדם הפונה מרצונו לעזרה פסיכולוגית, ישר אומרים לו שזה טיפול המרה".

תגובת משרד החינוך: "מינהל החינוך הממלכתי־דתי אחראי ישירות להכשרות בנושאים אלה, ולא גופים פרטיים. לכן הכשרה זו לא תוקצבה בידי החמ"ד. לאור זאת, החמ"ד ביקש להסיר את הלוגו שלו מהסילבוס".