ינון מגל: "אנחנו משנים את פני הטלוויזיה בארץ"

אם יש לחברה הישראלית סיסמוגרף בטלוויזיה המסורתית, הרי שהרעידות החזקות שנרשמו השבוע בטבלאות הרייטינג מעידות שמשהו מתרחש מדי ערב בערוץ 14 בשלט. ביום שלישי השבוע, 300 אלף ישראלים בחרו לזפזפ אליו ולהישאר צמודים למרקע מהשעה 20:45 ועד 22:00.

נכון, רוב הציבוריות הישראלית עדיין תנסה לנחש מי הבורקס מאחורי המסיכה, או תצרוך דרמת מקור נדירה בעברית, אבל את הבאז סביב "הפטריוטים" כבר קשה להכחיש, ולא רק בקרב כתבי התקשורת והברנז'ה.

מדובר בניצוץ אחד מבין עשרות תוכניות מועטות רייטינג, אבל בקרב על הסגנות עם הזכיינית המתפוררת רשת ועם תאגיד השידור הציבורי, שמשום מה נתפס בחברה הישראלית כאליטיסטי, "הפטריוטים" הפכו השבוע באופן סופי לשחקן שצריך לקחת בחשבון, כשמדובר על תופעה חדשה בתוך תחום שמאוד קשה לשנות בו הרגלים.

ולמסיבת הניצחון הזאת, שעדיין הרגישה כמו תיקו של בית"ר ירושלים עם ברצלונה, אירוע שבו האנדרדוג המוחלט מצליח לדגדג לרגע את הווינרים הבלתי ניתנים להכנעה, בחרנו להגיע השבוע. הגענו לקרקס הטלוויזיוני הכי חם בשלט שלכם, כדי לנסות להבין איך קרה מה שקרה.

לשמאלנים אין יותר הומור

קצת אחרי שהשמש יורדת, בסוף מודיעין יש מקום מיוחד, שם ניתן לעמוד ולהריח בלגאן. שם "יהודון" הוא ביטוי לגיטימי, שם גם ניצולי שואה עשויים להיקרא "נפולת של נמושות" - אבל שם גם מדברים על רפורמה משפטית ולא על הפיכה שלטונית.

את טומי לפיד ז"ל ואת דן מרגלית אנחנו זוכרים עוד צועקים זה על זה ב"פופוליטיקה", את אבי רצון אנחנו זוכרים עושה אותו הדבר בספורט, ואף בצעקות רמות יותר, ואת דודו טופז המנוח אנחנו זוכרים כמי שנתן לקהל של ישראל השנייה והשלישית הזדמנות להופיע בטלוויזיה לקצת פחות מ-15 רגעים של תהילה - ואולי גם לחזור הביתה עם מקרר.

ב"הפטריוטים" עושים מישמש של כל הרכיבים הללו ביחד, רק בלי הקטע של המקרר.

"אנחנו פה בשביל לעשות פאן. לעשות טלוויזיה שהיא פאן לאנשים שיושבים בבית בסוף היום ולא התעדכנו במה שהיה כל היום בחדשות", מסביר ינון מגל, שמקדים להגיע ולעבור ביחד עם צוות העריכה על התכנים שישודרו הערב בתוכנית.

"פעם באמת הפאן וההומור היה בשמאל. הם היו מגניבים, מלאים בהומור עצמי. לא יודע מה קרה שם, אבל היום ברור שהימין הוא זה שאצלו נמצא ההומור. שהוא פחות קפוץ ומסוגל לקחת את הדברים ברצינות - אבל גם בקריצה. שולחים לי את החיקוי שלי ב'ארץ נהדרת', לא יודע, נתפסו שם על דבר אחד שאמרתי וחוזרים על זה, בלי לפתח את הדמות טיפה יותר. שלא תבין, 'ארץ נהדרת' עושים אחלה תוכנית, והם מצחיקים. זו טלוויזיה בסדר גמור".

דבר אחד ברור, בהליכה בין מסדרונות הערוץ שסבל מתדמית חבוטה, מביקורות נוקשות וקשות מצד התקשורת ומניסיון חיסול ממוקד של יאיר לפיד, יש אווירה של ניצחון. הברווזון המכוער הפך לברבור שכולם מדברים עליו, בין אם במדמנת הטוויטר ובין אם ברחובות הזועמים של ישראל בחורף 2023.

האווירה הזאת מורגשת לא רק מכיוון הטלאנטים, סטייל יעקב ברדוגו שיושב בלובי הכניסה עם רגליים על השולחן ומפרשן לסובבים את המעבר של איילה חסון לכאן 11. התחושה הזו יורדת אפילו למאבטח באולפן, שלא מסתיר את הגאווה האדירה שלו לעבוד בערוץ. התחושה היא שמשהו התחבר סוף סוף לידי "פיצוץ גלקטי", כפי שחוזר על כך בשידור חי מדי ערב ינון מגל. והפיצוץ הזה קורה ממש עכשיו.

כצפוי, מגל הוא אדם נוח לבריות כשפוגשים אותו באחד על אחד. עוד רגע הוא יתחיל לחמם את עצמו כמו מתאגרף בחדר ההלבשה, כשיצפה בקטעי וידאו עדכניים של אהוד ברק ויאיר לפיד. אבל בעיקר הוא טוען שהרגעים הכי כיפיים בכלל קשורים בקולגות שלו: "יש לנו עכשיו פינה חדשה שנקראת 'תיק תשקורת', וזאת הפינה שאני הכי אוהב. סתלבט על קולגות זה תמיד פאן. אני מאד אוהב את זה.

"אתה שומע את התעמולנים בערוץ 12 או 13, או מקשיב ברדיו לאריה גולן בבוקר נותן לאהוד ברק לנאום על מרי אזרחי במשך חמש וחצי דקות בלי לשאול אותו שאלה אחת, ואתה מבין מזה המון. בעיקר מדוע לקהל נמאס לשמוע אותם. בציבור לא מאמינים להם, חושבים שהם עושים תעמולה ולא חדשות. אני רואה סדרת כתבות על 'שקיעת הדמוקרטיה', עלק, בערוץ 12, ומבין למה איבדו בהם עניין".

קצת היסטוריה: "הפטריוטים" עלתה לשידור לראשונה ב-2014, בערוץ 20 דאז. בין השנים 2018-2014 הגישו את התוכנית לסירוגין אראל סג"ל ועירית לינור, ובין היתר הובילו אותה (גם לסירוגין) אלירז שדה, אטילה שומפלבי ושרה ב"ק. שידור התוכנית הסתיים ב-24 ביולי 2018, והוא חודש ב-23 ביוני 2019. הרייטינג היה עלוב, והתוכנית נתפסה כחלק מהאיזוטריה המוזרה של הערוץ שבכלל הוגדר כערוץ מורשת.

עם המעבר של ערוץ 20 לאפיק 14, ומיתוגו מחדש כערוץ "עכשיו 14", משודרת התוכנית מאולפני "עכשיו 14" במודיעין. בינואר 2023 נבנה לתוכנית אולפן משלה, ומאז היא גם משודרת בנוכחות קהל. 

ינון מגל מנחה את התוכנית עוד מימיה הראשונים, והיא משודרת בהגשתו בימים ראשון-רביעי, ומתחילת 2023 גם במוצאי שבת.

אופציה לגיטימית לדייט

כשהלילה כבר ירד לגמרי על האולפנים, מתחיל להתקבץ לאיטו קהל שמגיע מכל העולם לצפות בתוכנית בשידור חי. כן, קראתם נכון: מכל העולם. בשבוע האחרון, לדוגמה, ביקרו בתוכנית אנשים מטורונטו ומניו ג'רזי. הם מספרים בהתרגשות שבכל צהריים הם מפנים את הזמן כדי לצפות במה שקורה בישראל, ולא משנה אם הם בעבודה או במכונית.

את הערוצים המתחרים הם נטשו מזמן, ומבחינתם, כפי שהם עצמם מעידים, "הפטריוטים" הוא התמונה המהימנה ביותר למה שקורה בחדשות ולצורה שבה צריך לקרוא אותן. כשהם רואים תמונה של יונית לוי על אחד המסכים - הם נוחרים בבוז. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראיתי הזדהות כל כך גדולה עם דמות שמשדרת מהמסך, אבל הערוצים המתחרים זוכים כאן לקיתונות של בוז ושנאה, כאילו מדובר באויבי העם ולא באנשי מקצוע שבסך הכל רוצים להתפרנס בכבוד ולחזור הביתה למשפחה אחרי שהקריאו תחזית מהטלפרומטר או ראיינו איזה סלב.

"הם לא מכבדים אותנו, אתה מבין. הם לא מבינים אותנו, הם לא חושבים כמונו", מסביר יואב חמסי "מצפון רעננה". למה צפון רעננה? "כי ינון תמיד בוחר לראיין מהקהל את מי שהגיע הכי מרחוק, ואני חושב שאנחנו הגענו מהכי רחוק". חמסי עוד לא יודע זאת, אבל הוא צפוי להתאכזב בקרוב, כי כאמור, הערב הגיע לאולפן בחור מניו ג'רזי.

חמסי מגדיר את עצמו כמלך של הבצקים הקפואים. את האימפריה שלו, לטענתו, הקים כבר בשנות ה-70: "בהתחלה לא רצו אותי, אמרו שלא רוצים ג'חנון ומלוואח ב'קו אופ' ובסופרים. אמרתי שאני אבוא אליהם הפוך. הלכתי למלונות, ושם התחילו להגיש בישראל ג'חנון ומלוואח - ואחר כך חדרתי לסופרים. לא רצו אותי במקום אחד, באתי דרך החלון.

"אחר כך נלחמתי כדי לגלות את האמת על אחי החטוף מילדי תימן, וראיתי את השופטים לא עושים איתי צדק. ראיתי איך מדווחים על זה בטלוויזיה. איפה שאני ראיתי בעיניים לבן, הם ראו צהוב. אתה מבין, זה הסיפור של החיים שלי.

"ואז הגיע ערוץ 14, והגיעו 'הפטריוטים', ופתאום יש מי שמייצג את מה שאני חושב. מי שמבינים שהשופטים לא עושים צדק, שמבינים שמה שמכרו לנו בחדשות בערוצים האחרים זה לא אמת. ערוץ שמייצג את מה שאנחנו חיפשנו במקומות אחרים ושיקרו לנו - ופה פתאום אומרים לנו את האמת. באתי לפה היום להיות בקהל, כי מבחינתי האנשים שמשתתפים בתוכנית הזאת הם האליטה המחשבתית של ישראל, ואני רוצה שמשהו מהם יידבק בי. כמו שאם אני אעשן לידך יידבק לך ריח של סיגריות? ככה אני רוצה שמשהו מהאנרגיות שלהם יידבק בי".

חמסי, איש חייכן שנראה צעיר מכפי גילו, לא הגיע לבד הערב. לידו שוש, הדייט שלו, או כמו שהוא קורא לה: "שוש השנונה", בחורה נאת מראה שניכר כי בילתה כמה שעות הכנה לערב הזה במספרה.

"אני מאוד מאוכזבת ממה שנהיה מהעיתון שלכם", היא מטיחה בי בפרצוף מאוכזב כשאני מספר לה מאיפה אני. "פעם הייתם עיתון ימין אמיתי, היום אתם כמו 'הארץ', כמו 'ידיעות', כמו 'גלובס'. נהייתם עוד עיתון של השמאל. הנה תראה אותו", היא מצביעה על יעקב ברדוגו, שבדיוק סיים לצלם את תוכניתו ומתפנה לסלפי עם הקהל שממתין ל"פטריוטים". "אותו אתם צריכים להביא לעיתון, כי זה בנאדם שלא מסוגל להגיד מילה שקר, רק אמת. למה שלא תיתנו לו טור קבוע אצלכם? תהיו ימניים כמו פעם".

אני מסביר לה שדווקא יש לו טור קבוע ב"ישראל היום", על עמוד שלם, מדי שישי. "טוב, אני לא יודעת, מאז שהפכתם להיות כמו 'הארץ' אני לא לוקחת את העיתון מהמחלק שלכם".

שוש קוטעת את השיחה כדי להצטלם עם ברדוגו, והקהל נקרא להיכנס לאולפן. ההתרגשות בשיאה. נציג ההפקה מסביר מתי מותר למחוא כפיים ואיך מתנהגים בשידור, וכולם שועטים פנימה, רוצים לתפוס את המקום הטוב ביותר.

מה ישראלים מחפשים

לאט לאט מתחילים להגיע שותפיו של מגל לתוכנית. איתמר פליישמן, נווה דרומי, יקי אדמקר, יותם זמרי ועל תקן היענו-שמאלן - אלדד יניב. זה הקאדר של הערב. לפי התגובות, נראה שמדובר בחבורה אהובה ביותר. למביט מהצד נראה בתחילה שהמילה "אפור" תהיה צבעונית ליד מה שהם משדרים מבחינת כריזמה, אבל כשהמצלמות נדלקות אפשר להבין ברגע אחד איך עושים כאן טלוויזיה טובה ובזול, כזאת שמרתקת בשבוע האחרון מדי ערב רבע מיליון צופים יהודים בממוצע.

מגל מנצח על הקקופוניה הזאת ביד רמה. הדמות הטלוויזיונית שלו רחוקה שנות אור מזאת המבוימת להפליא בשעות הבוקר שלו, בתחנת הרדיו, עם שותפו בן כספית, במה שלעיתים מזכיר קרב של היאבקות מבוימת - רק עם אוזניות.

במהלך התוכנית מתפתח הוויכוח הראשון הגדול בין שניים מחברי הפאנל, כשיותם זמרי מסביר שהוא יכול להבין איך קורה שיהודים לוקחים את החוק לידיים בחווארה, ואילו איתמר פליישמן, שמגיע מהמקומות הללו ורבים מבני משפחתו מתגוררים עדיין באזור, מתעקש להסביר לו שיהודים לא אמורים לצאת לסוג כזה של פוגרומים.

בשלב מסוים הרוחות מתחממות עד כדי כך שינון מגל מתרומם מכיסאו כדי להרגיע את האווירה. צריך לקרוא את המשפט הזה שוב: לא מספיק שיש מישהו בטלוויזיה הישראלית בשנת 2023 שמצליח למצוא הנמקה לפעולת נקם נגד אזרחים, ינון מגל הוא הדמות האחראית ששומרת על תרבות הדיון. נו, ואחרי זה אתם שואלים למה אף אחד לא יישב לראות תוכנית תחקירים על מתעמלת שמחלקת מתנות לשופטות או יבקש לדעת מה באמת קורה בפרשת הצוללות?

"אני לא חושב שקרה משהו אחד שאני יכול להצביע עליו שהוא הגורם האחראי לזה שפתאום התפוצצנו ככה", מסביר חגי סימן טוב, העורך הוותיק של התוכנית לאורך כל גלגוליה. "מבחינתנו, היינו הולכים ברחוב ומקבלים כל הזמן תגובות מאנשים - שהם צופים בנו. היה ברור שזה לא משתקף בטבלאות הרייטינג, ככה שתמיד הרגשנו שיש הרבה אנשים שרואים אותנו".

אולי זה בזכות המיתוג החדש "עכשיו 14", אני שואל, או אולי האולפנים? "אין ספק שזה גם וגם. זה שעברנו ל-14 בשלט עזר לנו מאוד. זה שהאולפן החדש יפה וגדול וחדש יותר, ואפשר לנו להכניס קהל, בוודאי תרם תרומה מכרעת. אבל יש גם השפעות חיצוניות, וזה הלך הרוח בחברה הישראלית, שמתיישב עם מה שאנחנו מייצגים.

"אומרים כל הזמן שאנחנו מציגים דברים ברפורמה המשפטית בדרך שלא תמצא בערוצים אחרים, ולכן באים לצפות בנו. אבל השבוע הזה עמד בסימן העניין הביטחוני, ועדיין שברנו שיאי רייטינג. אנחנו נותנים משהו בטלוויזיה, שהרבה ישראלים חיפשו שנים ולא מצאו".

והפרחים ליאיר לפיד

וכמובן יש גורם נוסף שסימן טוב מצביע עליו בגאווה כמי שחולל את השינוי: "אנחנו חייבים את זה קודם כל ליאיר לפיד. הקמפיין שלו נגדנו במהלך הבחירות הביא לנו קהלים חדשים. הוא קרא לנו 'ערוץ תעמולה' ורצה לסגור אותנו, וזה היה מעולה עבורנו. הוא בעצם גרם לזה שהרבה אנשים שלא צפו בנו הגיעו כדי לנסות אותנו. הוא גרם לעצמו נזק אדיר, והנזק שלו היה הרווח שלנו, כי אנשי ימין שבמשך שנים חיפשו בית תקשורתי - מצאו אותו אצלנו".

אני שואל את סימן טוב, אם ההתססה היא האסטרטגיה שבעצם מחוללת את השיח: "אין ספק שהזעם על ממשלת השינוי יצר סדר יום ששירת אותנו, אבל אני לא יכול להגיד שזה היה הגורם המכריע".

את התפוררותה של החברה הישראלית אי אפשר יהיה להסביר רק מצפייה בתוכנית שמשודרת במדיום הרדוד שנקרא טלוויזיה. להפוך ערוץ טלוויזיוני לזה שאחראי על החורבן שמתרחש מול עינינו - יהיה לא פייר וגם חסר אחריות. ינון מגל יכול לצעוק כל הלילה: "פוליטיקאים, תלמדו מביבי נתניהו שניהל קמפיין שלם בלי ללכת לערוצי התעמולה, ועדיין הצליח לנצח בבחירות, בואו להתראיין רק אצלנו". אבל מידת ההשפעה שלו מוגבלת.

הציבור הישראלי צופה ב"הפטריוטים", כי כמו שאמר חמסי מהבצקים הקפואים - סוף סוף מישהו מכבד אותו על המסך, ובעיקר מכיל את דעותיו. מבחינת המשתתפים בתוכנית והקהל, הם ביחד עושים ציונות. הצלחת הערוץ היא בעיני רוחם מעשה ציוני.

בסוף השידור תפילת ערבית

"אנחנו משנים את הטלוויזיה בארץ", מסביר לי מגל. "אנחנו עושים משהו שלא עשו לפנינו, ומעניקים לצופים משהו שבשום מקום אחר הם לא ימצאו".

כמביט מהצד, אני יכול להבין למה שמאלנים כאלו ואחרים נוהרים לאולפן. אחרי הכל, אפשר לומר הכל על המופע הקיצוני הזה, אבל דבר אחד בטוח: לאיש לא סותמים כאן את הפה. מה שלא בטוח שאפשר להגיד על הצד השני של המתרס. "זה גם בגלל זה, אבל זה לא רק בגלל זה", מסביר מגל. "כשאנחנו חובטים בשמאלן, הוא מרכז העניינים בתוכנית, ולכן הוא רוצה לבוא. כולנו מדברים עליו, כולם עוסקים בו, ומי שמגיע להופיע בטלוויזיה נהנה מזה. הם הכוכבים של הערב". 

על המסך, רגע לפני סיום, מוצגת שוב רשימת האנשים שזוכים לבוז ולצחוק: אהוד ברק, יאיר לפיד, חדשות ערוץ  12. ההרגשה היא שכולם הגיעו הביתה ולא צריכים יותר להתבייש. כשמישהו בקהל מנופף בדגל ישראל, מישהי זורקת לעברו: "היום כבר הפכו את הדגל הזה לסמל מחאה ולעניין פוליטי. תוריד אותו, שלא יגידו שאנחנו פרובוקטורים".

כשהתוכנית מסתיימת, הקהל יורד מהטריבונה לתמונה ולחתימות. הטלפונים נשלפים, וכולם מבטיחים שיגיעו הנה עוד פעם בהזדמנות הראשונה שתהיה להם, "כי זה היה ערב מושלם של מסעדה לפני, והתוכנית אחרי", מסכם חמסי. החבורה עומדת ומצטלמת עם כולם, מוסרת ד"שים ומודה מקרב לב לכל מי שהגיע. גינוני כוכבות אין כאן, כי כמה אבק כוכבים אתה יכול לפזר כשאתה מקליט תוכנית במודיעין, ועוד באזור התעשייה השומם שלה, וגם על מונית חלק מהזמן מתקמצנים עליך. אבל בציונות כמו בציונות, מה זה מאה שקל בין חברים.

רגע לפני שכולם יוצאים אל הלילה, המאבטח צועק בקולי קולות: "אנחנו מתפללים ערבית עכשיו, נשמח אם תבואו, יש ערבית, נשמח אם תבואו". הוא חוזר על כך כמה פעמים, עד שמתקבצים להם בצוותא עובדי התוכנית, הקהל ואנשי הניקיון - ומתפללים יחדיו. חיוך ענק נפרש על פני המשתתפים. זה היה ערב מושלם מבחינתם.