השבוע לפני 70 שנה: בישראל מבזבזים לחם

בעקבות בדיקה שערך המפקח על המזונות בארצות שונות ברחבי העולם בנוגע לצריכה היומית הממוצעת של לחם, התברר שהצריכה היומית בישראל לנפש כפולה ואף יותר בהשוואה לארצות המערב - נתון שלא היה הגיוני משום בחינה.

אי לכך הסיק משרד המסחר והתעשייה שבישראל קיימת תופעה של בזבוז משווע של לחם, מסיבות שונות. אחת הטענות היתה שמאות אלפי שורדי שואה שחיים בישראל אוגרים לחם בכמויות גדולות עקב הטראומה שחוו בשנות הרעב והתופת.

בעקבות זאת הניח המפקח על המזונות על שולחן הממשלה הצעה להפחית את משקל הלחם האחיד בישראל מ־900 גרם ל־800 בלבד. בדיון שהתפתח בנושא בישיבת הממשלה, שהתקיימה בתחילת מארס 1953, הודיע שר האוצר לוי אשכול: "מבחינתי אין התנגדות לאשר את ההצעה, אך בתנאי שמחיר הלחם לא יירד במקביל להפחתת משקלו".

עוקץ האלמנה העשירה: התגרש, התחתן - והונה

נתן שוורץ, גרוש בן 40 תושב כפר ביל"ו, נעצר ב־1 במארס 1953 באשמת הונאה מכוונת של אלמנה (שלה נישא תקופה קצרה לפני המעצר) בסך 11 אלף לירות - סכום עתק בימים ההם, שאפשר רכישת שתיים-שלוש דירות בתל אביב.

גם אשתו הראשונה של שוורץ, פרידה, הובאה לחקירה במשטרה, בחשד שסייעה לבעלה "לשעבר" לרוקן את חשבונה של אשתו השנייה - זאת אחרי שסיכם עם אשתו הראשונה להתגרש רק למראית עין, כדי שיוכל להינשא לאלמנה העשירה ולהוציא ממנה כספים במרמה.

חשדה של המשטרה גבר אחרי שבלשים שעסקו בחקירה ביקרו בכפר ביל"ו ושוחחו עם שכניהם של בני הזוג שוורץ. מהעדויות התברר שאף שהזוג הכריז על גירושים, עדיין הגיע הגרוש שוורץ לבקר את "גרושתו" כמעט מדי יום, והביא איתו חבילות גדולות שנראו כמתנות. בבדיקת חשבון הבנק של הגרושה נמצאו סכומי כסף גדולים, אשר הופקדו לחשבונה זהלא מכבר.

אילת בת ארבע

במעמד נשיא המדינה יצחק בן־צבי ומכובדים רבים שהגיעו בטיסות מיוחדות ממרכז הארץ, חגגה אילת בתחילת מארס 1953 את יום הולדתה הרביעי.

הנשיא, שהגיע באחד משני מטוסי הדקוטה שהובילו את האח"מים לדרום, התקבל על במת כבוד שהוקמה כשפניה אל הים, מול המבנה שלידו הונף "דגל הדיו" ביום כיבוש אילת ב־10 במארס 1949.

למרגלות הבמה התקהלו חלק מ־279 התושבים שחיו באילת ב־1953, לצד אורחים מכל הארץ שהגיעו לחגוג עם נקודת היישוב שהוגדרה אז "הנידחת ביותר בישראל".

יגאל אלון, שהיה מפקד חזית הדרום בתקופת מלחמת העצמאות, הקריא לנוכחים את תוכן המברק שנשלח לראש הממשלה, דוד בן־גוריון, ביום כיבושה של אילת: "העבירו לממשלת ישראל - חטיבות הנגב, פלמ"ח וגולני מגישות את מפרץ אילת למדינת ישראל". אלון הגיש לנשיא את המברק המקורי למשמרת, לקול תשואות רמות של הקהל.

מייד אחר כך צעדו מול במת הכבוד, בשדרת מסע ולקול צלילי תזמורת פיקוד הדרום, מחלקות שונות שייצגו את חילות צה"ל, עם דגליהן. בהמשך נערך מפגן מחווה, ובזו אחר זו חלפו משאיות פתוחות שנשאו תצוגות המסמלות את הישגי התושבים החלוצים.

כך, למשל, כיכרות ענק של לחם וחלות שבת סימלו את ערכי המשפחה והקשר ליהדות; כורים שזופים וחסונים הציגו שקי פוספטים שנכרו בדרום הנגב, כסמל לערך העבודה; וגדנ"עים מבאר אורה הסמוכה הציגו גידולי בצל, צנון ועגבניות כסמל לקשר עם החקלאות. גולת הכותרת היתה המשאית האחרונה, שנשאה את ההישג הגדול מכולם: 30 פעוטות - ילדי המתיישבים החלוצים.

"לתרבות בארץ אין אולם ראוי"

"תל אביב היא הבירה התרבותית של ישראל, בה אמורים להתפתח מחזות שיפארו ויעשירו את תרבותה של המדינה הצעירה", כך כתב השחקן והעיתונאי עזריה רפופורט בעיתון "מעריב" בתחילת מארס 1953.

רפופורט, שיתפרסם בהמשך גם כקריין פופולרי בקול ישראל, תמה: "איך יועלו כאן מחזות מקור, כשאין בעיר הגדולה ולו אולם תיאטרון אחד לרפואה, שאליו אפשר להביא אורחים מן החוץ בלי להסמיק מבושה? וזאת נוסף על צורכי הופעות של הפילהרמונית, רסיטלים והצגות יחיד. אפילו בעיירות הכי נידחות במזרח אירופה כבר אין מציגים בחללים עלובים, מצחינים ורעועים כמו שיש לנו בתל אביב".

ואכן, המצב באותם ימים היה בכי רע. ב־1946 נפתח בית תיאטרון הבימה, אולם המבנה סבל מאקוסטיקה גרועה כתוצאה מחוסר תקציב בשלבי הסיום של הבנייה. חלל המרתף שמתחת לקולנוע "מוגרבי" (לימים קולנוע סטודיו), ששימש משנות ה־30 אכסניה לכמה תיאטראות לסירוגין, לא שופץ במהלך עשרות השנים והפך למאורה עלובה, וקולות הרמקולים מהסרטים שהוצגו בקומה מעל גברו לעיתים על דברי השחקנים.

האולם ב"בית ארלוזורוב" (רח' בילינסון, לימים משכן תיאטרון "אהל"), שגם בו הועלו הצגות של תיאטראות שונים, הפך גם הוא למיושן. כיסאותיו חרקו בקול, התאורה בו היתה עלובה והמסך נאכל על ידי עש שפגע גם בתפאורות. גם מצבו של "אהל שם", ברח' בלפור, היה דומה.

רפופורט סיים את כתבתו בכותבו: "טוב יהיה אם בעלי ההון יתפנו להקמת אולמות תיאטרון, במקום בתי הקולנוע שצצו לנו כאן בשנים האחרונות בכל פינה".

עונת הליגה בכדורגל נפתחה בדרבי תל־אביבי

ב־27 בפברואר 1953 החלו 12 קבוצות כדורגל לשחק בעונת 1953/4 של הליגה הראשונה. כבר במחזור הראשון נקבע דרבי מסקרן בין מכבי תל אביב, אלופת המדינה בשנה שקדמה (בתמונה), לבין מי שדלקה אחריה לאורך כל העונה - הפועל תל אביב. המשחק המותח נערך באצטדיון "באסה" היפואי (כיום בלומפילד), ובתום מחצית שקולה ונטולת שערים הצליחו המכבים לכבוש את שער הפועל שלוש פעמים: שייע גלזר היה הראשון, ואחריו הרשית שמואל (פפו) ישראלי פעמיים, ומכבי ניצחה 0:3 - וזכתה בשתי הנקודות. מכבי זכתה באליפות גם בתום עונה זו.

הנעלמים: מצת גז

חברת "ראן" ייצרה מאמצע שנות ה־30 סוללות (בטריות) בגדלים שונים, בבית חרושת שפעל בתל אביב. אחת הסוללות שימשה להפעלת פנס כיס שייצרה החברה, שנחשב פופולרי מאוד בשנים ההן בשל צורתו השטוחה ומידותיו הקטנות ובזכות חוזק הסוללה. בשנות ה־50, כשמתקני הגז הביתי לבישול הפכו נפוצים יותר ויותר בישראל, ייצרה "ראן" מצת גז מיוחד (בצילום) שהתחבר לראש הסוללה - וגם מוצר זה הפך עד מהרה פופולרי מאוד ביישוב. ב־1960 התמזגה "ראן" עם מפעל האלקטרוניקה "תדיר" - וכך הוקמה החברה המשותפת "תדיראן".