האמת העצובה היא שכולנו חשבנו שיהיה הרבה יותר שמח אחרי שהקורונה תלך

לא מזמן היתה כאן מגיפה, והנה - איננה. כלומר, הקורונה הפכה לעוד מחלה מן המחלות. האמת העצובה היא שכולנו חשבנו שיהיה הרבה יותר שמח אחרי שהיא תלך. איך נחגוג. נתחבק ברחוב כמו ניצולים. נפתח בקבוק ואת הלב ונאמר איש לרעהו כמה היה קשה בבידודים, בגלים ובסגרים, וכמה התגעגענו לחברת אנשים בני מיננו.

אבל איפה אנחנו ואיפה חגיגות... די מביש לגלות כמה אנחנו לא יודעים לחגוג ולברך. מתסכל לגלות שלא באמת התגעגענו. אבל דווקא מתוך האכזבה והתסכול התעוררה מחשבה חדשה. שאולי מה שקורה כרגע - המתח והאיבה וחוסר היכולת להקשיב - כל אלה הם חלק מתופעות הלוואי המאוחרות של המגיפה ההיא. נזקים משניים, שההיקפים שלהם מתגלים הרבה אחרי שהמחלה עצמה נבלמת.

הרי בנוגע לתלמידי התיכון, למשל, כולנו יודעים לפרוס הסברים מלומדים על אודות הנזקים החברתיים והנפשיים שהצטברו בזמן שהעגלים החמודים האלה הסתגרו בבתים והפכו להיות בלתי נסבלים עוד יותר ממה שאפשר לצפות בגילם. אבל מה איתנו? כמה אנחנו מודעים לנזק משני?

על נזק אחד כזה, אצלי במשפחה, ודווקא בנושא שלא זכה לתשומת לב נאותה, אני רוצה לספר לכם כאן ועכשיו.

הכל התחיל בתקופה הקלאוסטרופובית של הקורונה, כשכולם נשארו בבית והתחילו להכין לחמי מחמצת, לדקלם בעל פה את "מלך האריות" ולטפס אחד על השני. גם אנחנו עסקנו בחיפוש תכנים להעסיק בהם את קטני המשפחה, בטרם נתחרפן כולנו אקספוננציאלית. להזכירכם, בגלים הראשונים לא הלכנו גם לגני משחקים. תשדירים מפחידים בטלוויזיה הראו איך הנגיף צובע באדום ידיות ודלתות, והפחד שהילד יחליק על מגלצ'ה נגועה, ויחזור הביתה עם ישבן שהוא מוקד הדבקה, נעל אותנו בבית.

באותם ימים התחלתי לאסוף חומרים להופעה על שנות ה־70. כולם התגייסו לעזור. צלילים של להקות עתיקות שלא שמענו מאז התיכון ניסרו בחלל הבית, ודווקא מצאו חן בעיני רוב המשפחה. סרטונים וקטעי תוכניות בשחור־לבן, שכיכבו על מסך המחשב, עוררו לעג בהתחלה (מרקו? אין לו תווי פנים!), אבל גם הם הפכו בהדרגה למין קאלט. כך, בלי שנרגיש, אחד הילדים, בכיתה א' בסך הכל, הפך אט־אט לילד טיפוסי משנות ה־80-70. ייתכן שזה נשמע לכם חמוד, אבל לא פעם זה עורר דאגה.

התחלנו לשים לב לבעיה כשהוא התארח אצל חברים, וההורים שלהם מצאו לנכון להעיר. "ההתנהגות שלו... אהממ... מוזרה", הם לחשו בחשש.

מה מוזרה? תהינו. ילד נהדר!

נהדר נהדר, הם לא התווכחו, אבל, בואו, הוא אומר מילים כמו "חנווני" ו"לכתחילה". הנה, בנסיעה מבית הספר שאלנו איזו מוזיקה לשים ברכב, והילד שלכם - אתם לא נעלבים, כן? - ביקש שירים כמו "פה קבור הכלב", ואפילו "אוי זה לא נורמלי, יש לי חבר אידיוט". הייתם צריכים לראות את הפרצוף של הילד שלנו. כמעט נעלב.

הדיווח הזה לא הדאיג אותנו. דווקא די הצחיק. לא חשבנו לרגע לקחת אותו לבדיקה. עד לבוקר ההוא שבו הילד תלה בי את עיניו ואמר: "אתה יודע, אבא, מה הייתי רוצה? שאחד הילדים בכיתה יחזור מסופר קצוץ ואני אעשה לו ספיחס".

ספיחס? אתה אמרת ספיחס? הכל בסדר, בן? אמא יודעת על זה?

בשלב הזה כבר התחלנו לחשוד שמדובר בתופעות לוואי חמורות של הקורונה. רגרסיה בהשפעת אתרי תוכן. מאניה יוטיוביאנה. מה השלב הבא, שאלנו את עצמנו. האם הוא עומד לתלות בחדר פוסטרים מ"להיטון"? להסתפר "אלי אוחנה"? לשלוח מכתבים ל"מעריב לנוער"? לבקש נעלי פלאדיום?

בקיצור, השבוע, עם פרוץ ראש חודש אדר, הילד תקע בי מבט ואמר: "אני יודע למה אני רוצה להתחפש בפורים..."

לא, אתה לא אומר לי את זה, התחננתי. בבקשה תגיד "סטטיק", "פוקימון", "אמסלם דוד". משהו עכשווי. תגיד שאתה מתחפש לדמות של איזה גיימר, או סתם פליט ריאליטי שהוריך לא שמעו את שמו. אנא, בשם כל הקדושים...

אבל הוא רק חייך ואמר: "שריף".

שריף? יש אפליקציה כזאת?

"שריף. כבר יש לי כוכב וכובע. ואקדח".

טוב, את זה מחלקים עכשיו במשרד לביטחון הפנים.

"יופי, רק צריך לאורך המכנסיים להוסיף כאלה..."

פראנזים? אתה רוצה פראנזים? יופי, פשוט תגיד שאתה רוצה את הילדות של אבא שלך.

בשבוע שעבר ציינו שמונה שנים לפטירתו של אורי אורבך ז"ל, איש שהיה מבוע של יצירה והשראה, ונשא כריזמה מיוחדת, עדינה וקשה לפענוח. זאת רק אחת האיכויות הנדירות שלו, שגורמות לצמד המילים השחוק "בטרם עת" להכאיב כל כך. והיום במיוחד.

יראת הכבוד כלפיו לא כללה שום מרכיב של פחד. למה לפחד? ובכל זאת, רצית שהוא יעריך את מעשיך. יתפעל ממשהו מקורי שכתבת. יצחק מהשנינות. חששת שהוא יגיד: "נו, באמת, לא לעניין". ולא בגלל שהוא חרץ גורלות. אלא פשוט כי המילה שלו היתה אמת.

קברו של אורבך עומד בבית העלמין במודיעין, סמוך לקבר שלושת הנערים. מיקום מחייב. חברים ותיקים עמדו שם, ניסו להיזכר בבדיחות שאורי אהב, ותהו אם גם היום, כשנפרצו לגמרי כל כללי השיח, אנשים היו מסוגלים להרכין מבט מול החיוך הנוקב של אורי.

אני אישית לא בטוח. יש בסביבה כמה אנשים שהיו מסוגלים להטיח "יאללה יאללה", "מי אתה בכלל", ואפילו "יא בוגד!" גם ביאנוש קורצ'אק, הרמב"ם ומשה רבנו, אילו רק התברר שהם חלוקים פוליטית.

ביציאה נשאלתי אם יש לי סיפור על אורי. נזכרתי שפעם, באחד הטורים הפוליטיים, אורי נזקק לדימוי קצת קיצוני. כמו כולנו, גם הוא מאוד אהב להיזכר בשנותיו בישיבה התיכונית ובטיפוסים הצבעוניים שאתה לומד להכיר בתנאי הפנימייה. היה שם אחד שאורי קרא לו "מלקק השניצלים". כינוי די מגעיל ודי הולם.

מתברר שגם בחדר האוכל של ישיבת נחלים הגישו שניצלים פעם בשבוע. בשניצלים, כמו בשניצלים, המגש שהגיע לשולחן הכיל ממצאים בגדלים שונים. היו כאלה רחבים כמפרש ודשנים כפרות הבשן, ואחרים שהיו זעומים וקמוצים. מכיוון שההוראות היו לשבת לשולחן ולא לאכול עד שלא ניתן אישור, נהג אותו בחור חינני ליירט את השניצל הגדול שאהבה נפשו, לסמן אותו בליקוק, ולהחזיר אותו למגש. עכשיו נראה מי ייקח לו את השניצל הנבחר...

אורבך עט כמו שד על הדימוי העסיסי של מלקק השניצלים, מנעוריו. אני כבר לא זוכר על איזו דמות פוליטית הוא הטיל את המשל, ואיזו תופעה הוא הגחיך בעזרתו, אבל את הסיפור עצמו היה קשה לשכוח.

והנה, יום אחד הוזמנתי להופיע בפני איזה כנס מקצועי. הם היו עורכי דין או רואי חשבון, עובדים סוציאליים או קלינאי תקשורת. לא זוכר. פתאום הגיע בחור גבוה וחובש כיפה. הוא הניח כף יד על כתפי, ובחיוך קטן אמר: "אתה היית חבר של אורי אורבך, נכון? נו, ומי אתה חושב שאני? מנחש?... בדיוק, מלקק השניצלים. בכבודי ובעצמי".

וחשבתי לעצמי שצריך כישרון מיוחד, חד־פעמי, כדי שאדם שכתבת עליו דברים כאלה יתגאה להיות הדמות, הדימוי ובעל הלק.

הבעיה עם דוד אמסלם אינה מה שהוא חושב על "אשכנזים" או על "פריבילגים". הבעיה עם אמסלם היא מה שהוא חושב על "מרוקאים". הוא יודע להתנסח אחרת. הוא יודע להיות ענייני. הנחת העבודה שלו שדיבור מסוג מסוים, נמוך ומיואש, יפרוט על לבבות החבר'ה "דיאלנא", נשענת על תפיסת עולם שאילו היתה באה מצידו של מישהו ממוצא אחר, היינו קובעים, ובצדק, שהאיש שקוע בגזענות.