אנאבל אבס היתה בת 10 כשאבא שלה, המשורר פיטר אבס, הודיע לה שהיא בעצם חלק מניסוי. האיש שגדל במשפחה אדוקה, שבה ספרי הקודש היו מקור להשכלה, טיפח הערצה לאנשי הגות והחליף את דברי הנביאים באלה של הפילוסופים. את אנאבל, שנולדה כשהיה רק סטודנט בן 21, גידל לפי משנתו של ז'אן ז'אק רוסו, הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה־18, שנודע בין היתר בזכות הגותו בתחום הפוליטיקה והחינוך.

משפחת אבס גרה אז בכפר קטן על קו החוף של וויילס, בלי מכונית, טלפון או הסקה מרכזית, אבל עם ירקות ובעלי חיים בחצר. אנאבל ושני אחיה הקטנים למדו בחינוך ביתי, ועד היום היא זוכרת איך אבא הוציא אותם להפגנה הראשונה בחייהם במחאה על כך ששום אוטובוס לא נכנס לכפר שלהם.

כשהיתה בת 30 החלה לצלול לכתבים ולביוגרפיות של רוסו כדי לבדוק מיהו האיש ומהם החומרים שלאורם חונכה, וכמה מכל זה נטבע בה. כשפגשה את הצדדים האפלים של ההוגה הצרפתי, איבדה בו עניין והפנתה את כל תשומת הלב לתרז לוואסר, מי שהיתה המשרתת והמאהבת שלו והאם של חמשת ילדיו, שאותם לא הורשתה לגדל.

מחקר מתוך סקרנות וכעס

"במידה מסוימת גם אמא שלי היתה כזו", סיפרה לפני כמה שנים בראיון, "היא דאגה לכל מטלות הבית, מגידול האוכל, דרך הבישול וכלה בטיפול בילדים, בשעה שאבא שלי התמסר לחיי היצירה". ההארה הזו, שהולידה בה סקרנות וכעס, הובילה אותה לצלול לחייהן של נשים שזרקורי החיים החמיצו אותן, כשהיא מהלכת בין כתיבה דוקומנטרית הנשענת על תחקירי עומק מרשימים לכתיבה בדיונית.

רומן הביכורים שלה, "נערת ג'ויס", ראה אור ב־2015 והוקדש לרקדנית לוצ'יה ג'ויס, בתו של הסופר האירי המהולל ג'יימס ג'ויס. הרומן השני שלה, "פרידה: ליידי צ'טרלי", סיפר על פרידה וויקלי, אשתו של ארנסט וויקלי, שחיה עם הסופר ד.ה. לורנס. אחריו פרסמה חקירה פמיניסטית של הליכה בנופים פראיים, כשהיא בוחנת את תפקיד ההליכה בחייהן, בכתביהן ובאמנותן של נשים יוצרות - ספרים שזכו להצלחה ולביקורות מהללות.

הרומן השלישי של אבס, שהתפרסם בסתיו 2021, הוא ספרה הראשון שתורגם לעברית (תרגום: קטיה בנוביץ'), תחת השם "המטבח האנגלי של מיס אלייזה". הוא ראה אור בהוצאת תכלת, ובתוך שלושה חודשים היה לרב־מכר. הספר מוקדש לאלייזה אקטון, משוררת ומחזאית שחייתה באנגליה הוויקטוריאנית, והחיים אילצו אותה להיענות להצעה של מוציא לאור שסירב לפרסם את שיריה, ושלח אותה במקום זאת לכתוב ספר בישול. "שירה אינה עיסוק הולם לליידי", הודיע לה. העובדה שהיא כבר פרסמה בעבר ספרי שירה, לא עשתה עליו שום רושם. "איש לא מעוניין עכשיו בשירה. לכי הביתה, כתבי לי ספר בישול, ואולי נגיע להסכמה".

כעוסה ונעלבת היא חזרה הביתה. "התערטלת יותר מדי בספרך הקודם", הטיחה בה אמה, "החושפנות הזאת גרמה לכמה משכנינו לנעוץ בי עיניים. לא היית צריכה לפרסם אותם בשמך, בשמנו, יקירה". ובשעה שאלייזה מנסה לעצור את הדמעות נכנס הביתה אבי המשפחה רועד ונסער, והודיע להן שהוכרז כפושט רגל.

האב נמלט לחו"ל מאימת המאסר, ואלייזה, שהיתה הבכורה והיחידה מבין אחיותיה שלא נישאה, מצאה עצמה בבית שהנושים רוקנו עד המזלג האחרון, משאירים אחריהם רק כמה ספרי שירה ושק של בושות. כך היא עלתה לכרכרה עם אמה כל הדרך מאיפסוויץ' למחוז קנט, רחוק מעיניים רכלניות.

שם, עקב אילוצי החיים, התבשל במשך עשר שנים ספר הבישול של אלייזה אקטון, המשתרע על פני 576 עמודים, שראה אור ב־1845 בשם "בישול מודרני לכל ענפיו: מתומצת לכדי שיטה פשוטה, לשימושן של משפחות פרטיות". הספר, שהתפרסם בעידן שבו ספרי בישול הציעו רק תיאורים כלליים - שלא התעכבו על זוטות כמו כמויות, זמני בישול ואפייה - זכה להצלחה מיידית, ובתוך חודשיים אזלה המהדורה הראשונה. הוא נמכר ביותר מ־125 אלף עותקים והתפרסם בבריטניה וברחבי העולם, ובכל מהדורה חדשה נטעה בו אקטון שינויים קלים. במקביל התחילה לעבוד על ספר הלחם שלה, שראה אור ב־1857 והיה ספר הבישול הראשון שהוקדש למאכל ספציפי אחד.

תחקיר ורסיסי עובדות

"יצירה בדיונית זו מבוססת על קומץ עובדות הידועות על חייהן של המשוררת וחלוצת ספרי הבישול אלייזה אקטון והעוזרת האישית שלה, אן קירבי", כותבת אבס בראשית הדברים, רגע לפני שמתחילה הצלילה המענגת לרומן שרקחה, שבו הפרקים נחלקים בין נקודות המבט של אלייזה לזו של אן. הדמויות, כמו כל פרטי העלילה, מחויבות לתחקיר ולרסיסי עובדות שאותן ליקטה המחברת. מתוך שטף העלילה צומח שיעור מענג בהיסטוריה, על השנים שבהן הפער בין עשיריים לעניים העמיק, והמהפכה התעשייתית הוציאה את הנשים ממטבחי הבית אל המפעלים. אוכל רחוב - מתפוחי אדמה מהבילים ועד צדפות, שהיו אז מאכל עניים - החליף אט־אט את הבישול האנגלי, שבשנים האלה החל לצבור את שמו הרע. ואבס, כותבת עם יכולות יוצאות דופן לתיאור ריחות, מעוררת את הנחיריים בין צחנה לבושם גדול ובין רעב לשובע.

אבס נתקלה בספרה של אקטון באוסף ספרי בישול עתיקים שקיבלה במתנה מהחותנת שלה, מורה לבישול שאספה אותם שנים לפני שזה היה פופולרי.

אני שואלת אותה מה בדמותה של אקטון גרם לה להקדיש חמש שנים מחייה דווקא לאישה הזו. לצאת לציד חובק עולם אחרי כל מילה או רסיס זיכרון שנשאר אחריה. אישה שתעודת הפטירה סיכמה את כל פועלה בזה שהיתה בתו של בעל בית שיכר.

"אקטון מעולם לא בישלה קודם", היא מתחילה למנות את הסיבות בעיניים בוערות, "כמו כל אישה בתקופה שלה, היא לימדה את עצמה. היא נכנסה למטבח בשנים שבהן שום אישה מהוגנת לא הרשתה לעצמה לעשות זאת. רמת הכתיבה שלה, שעם השנים זיכתה את ספרה בתואר 'ספר הבישול הכי טוב שנכתב באנגליה', ההבנה שלה שחייבים להפוך ספר בישול לשימושי, להסביר כמה זמן בתנור, באיזה חום, להסביר את התהליכים, וההחלטה שלה לחתום על הספר בשמה המלא - כל אלה היו חידושים מסחררים בזמנו. אם אישה פרסמה אז ספר, בטח אם זה ספר בישול, היא חתמה עליו כליידי, או מין שם תואר כזה. אלייזה חתמה עליו בשמה המלא, אפילו לא בראשי תיבות".

והיתה גם החדשנות שבכתיבת רשימת המצרכים, כולל כמויות - חידוש מסחרר באותה התקופה המופיע בסוף תיאור ההכנה. מי שחתומה על העלאת רשימת המצרכים מעל לאופן ההכנה היא הגברת איזבלה מרי ביטון, שהיתה נשואה למו"ל ממוצא יהודי וב־1861 פרסמה את "הספר של מיסיז ביטון לניהול משק הבית". ספר הבישול הזה זכה לפרסום עצום, והוא כולל 900 מתכונים, לפחות שליש מהם נלקחו ללא רשות, ובטח שבלי קרדיט, מהספר של אלייזה אקטון. "היא נפטרה בגיל 28 מסיפיליס", לוחשת אבס, ובחיוך שלה יש איזה שיעור על שכר ועונש.

שיעורי כשרות מגב' מונטיפיורי

נפגשנו ב"אסיף", המרכז לתרבות האוכל בישראל. ברמקולים עפרה חזה שרה שהיא פרחה, נותנת קונטרה לצרחת הסערה המשתוללת בחלונות. על השולחן מרק עוף תימני נפלא שרקח המוזיקאי שי צברי, שגם האדים העולים ממנו לא יכלו לריחות המטבח של אלייזה - ריחות של תבלינים מיובשים, אפרסקים מוחמצים, צלופחים צלויים במרווה, ביצי ברבור מבושלות, ריחות הקארי שרקחו מהתבלינים ששלח להן מר ארנט, יבואן תבלינים שהוזכר במבוא לאחד המתכונים, וברומן של אבס נרקם סביב דמותו רומן שכמעט הבשיל לנישואים.

אלייזה, שמגלה לו חיבה, החליטה לוותר. אבל לא לפני שאבס בונה לה סצנה במטבח הבית שלו עם לואי, שף צרפתי, המטיח בה ובמטבח האנגלי שורה של עלבונות. והיא, שבנעוריה חייתה בצרפת, אשר ממנה חזרה בפה מלא זיכרונות מטבח, ולפי רסיסי עובדות כנראה גם עם ילדה לא חוקית, לא נשארת חייבת ועונה לו.

"באותה תקופה זה היה מאוד מקובל שילדים לא חוקיים נמסרו לאחות או לבת משפחה אחרת שמקיימת חיי משפחה", מסבירה אבס. "איש לא ידע מזה ושום דבר רשמי לא נכתב. אלייזה לא השאירה צוואה. מצד שני, אנחנו יודעים שהיתה לה אחיינית שנהנתה מכספי עיזבון שלא ידוע מה המקור שלו. כשאלייזה נפטרה בגיל 60 מ'זקנה מוקדמת' - כך כינו אז דמנציה - היא לא השאירה אחריה מכתבים או יומן. כנראה זו היתה אחותה שרוקנה את הבית מכל עדות שבכתב על סודות חייה. "אנחנו יודעים שהיא היתה שם, כי היא זו שחתמה על תעודת הפטירה. שלא כמו היום, באותה התקופה, ובניגוד לספרי שירה, ספר בישול מצליח הפך אותך לאישה עשירה. והיא היתה רווקה, כך שלא היה גבר שיוכל לקחת את כספה.

"אני לא חושבה שאלייזה רצתה להינשא. כאישה, אם היה לך כסף משלך, למה לך להתחתן? למה שמישהו ייקח ממך הכל? הכי טוב היה להיות אלמנה שיורשת את כל הכסף של בעלה המנוח. על רווקה היו שואלים מה לא בסדר איתה, קצת כמו היום", היא צוחקת.

לאבס עצמה (58) יש ארבעה ילדים, בן ושלוש בנות. אחת מהן אף הגיעה לשנת התנדבות במד"א, והיא זו שסיפרה לאמה שאין לה מה לפחד מלבוא לישראל, שהיא הרבה פחות מסוכנת ממה שמצטייר בחדשות.

כשאני שואלת אותה אם אלייזה היתה אישה יפה, היא אומרת שאין לה באמת מושג ומראה לי את הדיוקן היחיד שהשתמר, שחברה שלה לקחה אותו לאוסטרליה, ששם הוא תלוי עד היום באיזה בית פרטי. הדיוקן צויר בשנות ה־20 המוקדמות לחייה, איפשהו בין שני ספרי השירה שפרסמה. "היא היתה אז נערה רומנטית שעוד לא לכלכה את הידיים שלה במטבחים", מסכמת אבס, ובעיניה הכחולות משתקפות לרגע אלה של אלייזה.

השעות שבהן בילתה אלייזה במטבח, כמו העובדה שהיא שוקדת על ספר בישול, הן עוד סוד שאמה הפצירה בה לשמור. מקומה של אישה מהוגנת באנגליה הוויקטוריאנית היה על הכורסה עם רקמה ביד או ליד הפסנתר. בטח שלא במטבח. "מטבחים היו מקומות חשוכים, קרים ומזוהמים. חום האש הזמין אליו את כל המכרסמים. באנגליה של ימי הביניים האדונים חיו בבתים מוקפים שדות, וזה היה סיפור אחר".

הפעם היחידה שבה אלייזה הרשתה לעצמה לחלוק את אהבתה לבישול מתרחשת בפגישתה עם מר ארנט, סוחר התבלינים המבקש רשות להרחיב את אוצר התבלינים שלה. וכשמגיעה חבילה שבה צרורים תבליני כל העולם, אן ואלייזה נכנסות למטבח כדי לבשל קארי.

כמו המתכון לכרוב ניצנים, שלפי חוקרי אוכל הופיע לראשונה בספר "הבישול המודרני", כך גם המתכון לתבשיל הקארי. "אנגליה התמלאה בחומרי גלם שהגיעו מהקולוניות שלה", מסבירה אבס את חשיבות העניין, "בעיקר מהודו. גברים חזרו משם עם כל מיני תבלינים וביקשו מהנשים שלהם שיכינו להם קארי, כאילו לאישה אנגלייה היה מושג מה הם רוצים ממנה".

ואיך המתכון?

"זה קארי קצת מוזר, אבל לא רע", אומרת אבס, שכאמור התנסתה בכל מתכוני הספר, שחלקם, לצד שירים של אלייזה, מופיעים בסוף הרומן. "המטבח שלה משופע במתכוני בשר ודגים, בעיקר כאלה שגדלו בנהרות ונעלמו מזמן מהמזווה האנגלי. מתכונים של חלקי פנים שחלקם מופיעים עם קרדיט ליהודית מונטיפיורי, שלימדה אותה פרק בהלכות כשרות".

מונטיפיורי פרסמה שנה אחרי צאת "הבישול המודרני" את ספר הבישול היהודי הראשון, שברוח התקופה קימץ מאוד בפרטים ובדרכי הכנה וחתום רק בשם "ליידי". דמותה של מונטיפיורי, עוד אישה שהצל של בעלה חוטא לתפקיד שמילאה, זוכה ליחס מיוחד ברומן המתאר פגישות וארוחות משותפות של השתיים, שיחות על כללי כשרות ועל קינוחים חפים מחלב.

אבס אומרת שהופתעה מהדיוק ומהעמידה של המתכונים במבחן הזמן, ובהם גם כאלה פשוטים ונהדרים, כמו סלרי על לחם קלוי, שאין לה מושג איך ולמה נעלמו מהמטבח האנגלי, שרק בשנים האחרונות החלו לחטט בעברו, להחיות מנות שאבדו.

איך את מסבירה את ההטפה של אלייזה לבישול אוכל טרי ומזין?

"היא היתה חשופה לעוני, לנזקים שאוכל רע עושה לעור ולשיער. היא קישרה בין השניים. היא היתה אישה חדה, חכמה, עם עיניים פקוחות, שיודעות להתבונן".

את אוהבת אותה, אה?

"ברור, איך אפשר שלא".

הכנו מתכון של אלייזה אקטון למקרוני בגבינה אפויים בתנור

במאה ה־19 היו כמה מאכלים שענו לשם מקרוני. בכל מקרה, מדובר בפסטה קצרה וחלולה. אלייזה כותבת בספרה שהיא משתמשת בפסטה ישרה וממליצה להשתמש בגבינה לבנה צעירה, הנמסה היטב, ולהימנע מפרמזן. אני הלכתי על גאודה צעירה. לבחירת התבנית תחליטו אם מתחשק לכם ללכת על תבנית עמוקה או שטוחה ורחבה כמו שאני בחרתי - כזו שמגדילה את החלק הפריך במנה, המככבת בבתים שנים רבות ופונה למכנה המשותף הנמוך של כל כך הרבה משפחות ומטבחים. לא נגעתי במתכון המקורי, למעט שינויים הנוגעים לתנור המודרני. הכמות יפה ל־4 אנשים.

המצרכים:

√ 250 גרם מקרוני

√ 750 גרם שמנת מתוקה

√ 280 גרם גאודה או צ'דר צעירות

√ 50 גרם חמאה

√ קורט משייה

√ קורט פלפל קאיין

√ קורט מלח

אופן ההכנה:

מחממים תנור במצב גריל על חום של 180 מעלות. מבשלים את המקרונים בסיר מים רותחים עם מלח, ומסננים. בינתיים, בסיר על אש בינונית מביאים את השמנת לסף רתיחה. כשהשמנת מתחילה לבעבע בעדינות, מנמיכים את האש. מגררים פנימה את הגבינה ומוסיפים את החמאה והתבלינים. יוצקים את הרוטב על המקרוני, מערבבים היטב ומכניסים לתבנית. מכסים בשכבה עבה של פירורי לחם ואופים עד להשחמה.