מרום גולן | מדור המייסדים
בחורף רמת הגולן נראית כמו גלויה שנשלחה מחו"ל. השדות פורחים, הנחלים זורמים - אולי קצת יותר חלש בגלל עונת גשמים שחונה - אבל הפסטורליה מצליחה למחוק את העובדה שלפני 30 שנה כמעט על כל רכב הופיע הסטיקר "העם עם הגולן" כשהאזור היה תחת איום החזרה לידי הסורים. עברו הימים האלה, הדאגות נדדו דרומה ואפשר לשוב לשגרה.
בקיבוץ מרום גולן, כמעט מיום הקמתו ב־1967, מתגורר יהודה הראל, האיש שבשנות ה־90 היה ממובילי המאבק על הגולן. חתן פרס ישראל בחקלאות והתיישבות, ח"כ לשעבר וקיבוצניק שפעם האמין כי צריך להתיישב בכל חלקי הארץ.
מדהים היה לשמוע מאיש בן 88 שהוא רחוק מלהיות מקובע, חומר קריאה לכל פוליטיקאי. "אני לא מאמין שיהיה שלום", אמר כשבחוץ השמיים בישרו שהגשם עומד לרדת. "טוב לכתוב שירים בנושא, אבל כמה אלפי שנים אין, אז למה שדווקא עכשיו יהיה, ועוד במזרח התיכון? אנחנו צריכים לחיות עם הקונפליקט עם מינימום יריות ושפיכות דמים, אבל גם אי אפשר לבלוע מיליוני ערבים".
אז מה עושים?
"כבר מצאו, רק יש כאלה שלא מעריכים את הפתרון - הרשות הפלשתינית. הם לא יכולים לקבל מדינה, ואנחנו לא יכולים לשלוט עליהם".
ומה לגבי התיישבות בכל חלקי ארץ ישראל?
"אני בעד התיישבות בבקעת הירדן, באזור ירושלים, אבל לא בחבל עזה. פעם חשבתי שאפשר והתברר שזה לא ריאלי. אני נגד אידיאולוגיה ובעד עקרונות. עיקרון הוא דבר שרלוונטי מאות או אלפי שנים, ואידיאולוגיה משתנה".
יש אנשים שחושבים שצריך לדבוק בה.
"ברור, הם רואים באידיאולוגיה דבר חיובי. מכיר את המשפטים 'אני שומר על האידיאולוגיה'. 'תמיד אמרתי'? אני תמיד אמרתי ההפך ממה שאני אומר היום. המציאות גמישה. אני, למשל, הייתי פעיל בנושא שינוי הקיבוצים - ועובדה שהצלנו אותם".
איך?
"הייתי סוציאליסט, והיום אני קפיטליסט בלי קפיטל. הסוציאליזם היה אמונה יפה, אבל כישלון גדול, גם פה, במרום גולן. הרי תמיד תמכו ועזרו וגמרנו עם חוב של עשרות מיליונים. מאז שהופרטנו ולא נותנים לנו כלום הקיבוץ משגשג ומייצר ב־200 מיליון שקל בשנה ומשאיר 25 מיליון שקל רווח. אז שיטת הכלכלה החופשית, שאתה קורא לה קפיטליזם, מוכיחה את עצמה".
אנחנו בסכנה למלחמת אזרחים?
"אנחנו תמיד בסכנה, ואין לי מושג מה יהיה בעתיד. גם הוצאתי ספר בנושא - "פרפר בחושך". בעם היהודי תמיד היו חילוקי דעות שהם יותר טובים מדעה אחת, והעבר לא היה טוב כמו שחושבים. בדרך כלל יש שחיתות בשלטון, אבל נכון שעלינו מדרגה ולכן צריך שלטון חלש".
סליחה?
"כן, כזה שייתן לאנשים, לעסקים, לכלכלה ולתרבות להתפתח. אני לא רוצה שהשלטון יכתיב את הדברים האלה. שלטון הוא רע הכרחי. אי אפשר בלעדיו, אז צריך לא לתת לו יותר מדי כוח כי את הדברים החשובים לא הוא עושה, כמו מהפכת ההייטק שצמחה מלמטה".
מה עם רפורמה משפטית, סגירת תאגיד השידור?
"השלטון יכול לעצור. ליצור אין לו כוח. הממשלה קיבלה החלטה שבהסכם שלום אפשר לוותר על רמת הגולן, אבל מי בנה את היישובים כאן? - האנשים".
ואם הממשלה היתה מחליטה להחזיר את הרמה?
"הייתי מקבל זאת, אבל עשיתי הרבה כדי שזה לא יקרה. צריך להיות אקטיבי. זה הישג גדול שהמדינה הגיעה עד לנקודה הזו. בהיסטוריה יש מעט מאוד שנות עצמאות, כי לעם היהודי אין כישרון בניהול מדינה. יש לי גישה די אנרכיסטית, כי אני חושב שזה קרה בשל היתרונות שלנו, אנחנו לא אוהבים שליטים ואני מעדיף את זה על משטר שבו כולם מדברים באותה שפה. עדיין יש סכנות, ולא בטוח שבעוד מאה שנים המדינה הזו תתקיים, אבל במקום לנחש כדאי להיות אקטיבים, כל אחד בשטחו".
מה חשוב לך היום?
"בשנים האחרונות עסקתי בחינוך ובחקלאות. לדעתי מצב מערכת החינוך בארץ בכי רע. אגדיר זאת במשפט - מי ששולח את ילדיו לבית הספר עושה מעשה חסר אחריות. קטסטרופה. במסגרת הזו הייתי שותף בהקמת שני בתי ספר חדשניים".
ובחקלאות?
"אנחנו מאמינים שחקלאות לא צריכה להיות תלויה במדינה וצריך להרוויח ממנה. חקלאות חדשה שלא בנויה על שטחים גדולים. אנחנו מגדלים 1,000 דונם פטריות כמהין במחיר של עד 5,000 יורו לק"ג. התחלנו לגדל ואסאבי שמחירו 1,000 שקל לק"ג, ונצא עוד מעט עם תות שדה בקיץ. חקלאות אחרת".
הגולן מנוצל כמו שצריך?
"במרום גולן יש ביקוש עצום לדיור, אבל החלטנו שאנחנו רוצים לגדול בערך בעשר משפחות בשנה. אגיד משהו אגואיסטי - היתרון הגדול של הגולן הוא השטחים הפתוחים. אנחנו עומדים לחיות באחת המדינות הצפופות בעולם וישראל לא התארגנה כראוי. העובדה שאין כאן הרבה אנשים זה הפסד למדינה, אבל יתרון לנו".
קיבוץ אל־רום | חוסר שהפך לסיפור הצלחה
כדי לפגוש את נפלאות הקיבוץ המתחדש אפשר לנסוע מרחק של כמה קילומטרים לקיבוץ אל־רום הסמוך, הבית של אולפני אלרום שפעם היו מפעל קיבוצי מצליח ומחודש אפריל 2021 הם בבעלות חמישה עובדים שרכשו אותם במטרה להצילם. סינמה פרדיסו, הגרסה הישראלית.
אולפני אלרום שולטים ב־25% משוק הכתוביות של סרטי הקולנוע וסדרות הטלוויזיה והוקמו ב־1983 כשסרטים הוקרנו בחדרי האוכל הקיבוציים. הסרטים עברו אז מקיבוץ לקיבוץ ולעיתים היו נעדרי תרגום. התנועה הקיבוצית, יחד עם אל־רום, הפכו את החוסר לענף מצליח.
רק שעם השנים שיטות העבודה השתנו ולא היה צורך בכוח אדם גדול. "היו קשיים כלכליים וקושי להחזיק את החברה", מספר נועם גל (45), תל־אביבי במקור והיום חבר הקיבוץ שהחל לעבוד באולפנים ב־2006 כמתזמן כתוביות. "לא היתה מספיק הבנה בתחום, ולא התאים לאנשים שניהלו את כלכלת הקיבוץ להיות הבעלים".
זה התחיל עם גלי פיטורים גדולים, חלקם כללו חברי קיבוץ ותיקים. ואז הגיעו שמועות עקשניות על רצון למכור את העסק. "זה קרה בסוף הקורונה", מספרת שירלי ויסמן (46), שהחלה לעבוד באולפנים ב־2012. "לך תמצא עכשיו עבודה, ועוד בתחום שלך, בצפון הגולן. זה די הישרדותי".
היו באותם ימים כעשרה עובדים. אז עלתה הצעה שאולי הם ייקחו על עצמם את הניהול. נתנו להם כדוגמה מוסך באחד הקיבוצים שבמקום להימסר לידיים חיצוניות עבר לבעלות החברים.
נועם, שהיה אז בתפקיד ניהולי, פנה לחבריו ושאל מי מצטרף? "אני פה משנת 88'", מספרת מרים בר. "יש לי המון ביטחון ואמונה בהצלחת העסק ולא היה לי ספק שנצליח, כי ראינו וידענו איך דברים לא נעשו וצריכים להיעשות. ממש חיכינו לדרור הזה".
הם היו חמישה שהחליטו ללכת על המיזם השאפתני, הצלת מקום העבודה: נועם גל, מרים בר, שירלי ויסמן, מוטי יאיר ויניב קלמי. "קיבלתי אישור מרואה החשבון אחרי שהצגתי בפניו את הנתונים", מספר גל, "צפי הכנסות, פוטנציאל וכמה צריך להשקיע. הוא אמר שהסיכון קטן וסימן השאלה היחיד שעמד היה אמון הלקוחות".
עוד מכשול ניצב בפני היזמים - לשכנע את חברי הקיבוץ למכור דווקא להם את העסק. לא מעט חברים, חלקם כאלה שפוטרו בהליכי הקיצוץ, לא אהבו את המהלך. "היו שעודדו, היו כאלה שהיו אדישים, והיו גם שלא אהבו את הרעיון", גל מספר. "המונח הפרטה עדיין כואב לאנשים שמרגישים שמשהו היה שייך להם ופתאום הוא כבר לא. בתוך ההליך היו פעמיים הצבעות בקיבוץ. בפעם הראשונה היו תיקונים, ובהצבעה השנייה עשינו גיוס חברים לאסיפה שנערכה בזום והבאנו אליה למעלה מ־50 איש. אני חושב שההצבעה היתה פה אחד בעדנו".
את המבנה הענק שאכלס את האולפן הישן מחליפים כעת משרדים חדשים במבנה הרבה יותר קטן, שאותו הבעלים שוכרים מהקיבוץ. "המטרה היא לשמר את העבר", אומר מוטי יאיר (43), מבעלי החברה, חבר הקיבוץ מ־2017. "אנחנו מעסיקים פנסיונרים של האולפנים. היה חשוב להישאר פה פיזית ולהשאיר כמה שיותר עבודה בתוך היישוב".
בינתיים מדובר בהצלחה. העבודה דופקת, לקוחות חדשים הצטרפו. בקרוב מתכננים השקעה בציוד חדשני. שירלי סיפרה שלא מזמן הם נסעו לפסטיבל בברלין, הפעם כבעלים, וזו היתה הרגשה לגמרי אחרת.
"זה הולך ומשתפר", היא מספרת. "אנחנו בוחנים טכנולוגיות ומשתדלים לא להישאר מאחור. יש פרגון מלקוחות, וביום־יום אני לא מרגישה שונה. אבל לפעמים אני עוצרת וחושבת מי בכלל חלם כשלמדתי קולנוע שככה זה ייגמר".
אלוני הבשן | גיטרה חשמלית מפלסטיק
במושב אלוני הבשן, היישוב הכי מזרחי במדינה, המיזם של בועז אלקיים (58) עדיין מתנהל בעצלתיים, למרות שהוא מבטיח שאו־טו־טו הוא יתקתק כמו שעון.
מדובר בגיטרה חשמלית מפלסטיק שאותה המציא, עיצב ובנה ואפילו גייס בגיוס המונים 449 אלף דולר. רק שאז באה הקורונה ותקעה את העסק. יש כרגע לא מעט אנשים שממתינים למוצר, חלקם על קוצים.
"רואה את השיער הלבן? זה מהפרויקט", אלקיים הסביר לי כשנפגשנו בסדנה שלו.
"זו גיטרה חשמלית לא רגילה. אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל רבים אומרים שלא שמעו כזו בחיים. ואני אומר שהיא הרבה יותר טובה מהטובות ביותר, לא סופרת אותן. הקורונה תפסה אותי כשהייתי צריך לנסוע לסין כדי לעבוד על התבניות, אבל זה ממש עומד לקרות".
אלקיים הוא לא פנטזיונר, אלא בונה גיטרות בעל שם עולמי. חבר ילדות של הרמטכ"ל היוצא, אביב כוכבי, מהשכונה בקריית ביאליק ("הייתי לווה ממנו תקליטים"), שבנה את הגיטרה הראשונה לפני שחגג בר־מצווה. כבר בשירות הצבאי ידע מה הוא הולך לעשות בחיים.
"יש כאלה שחולמים להיות כבאים, אני חלמתי לבנות גיטרות", הוא צוחק. "חודשיים אחרי השחרור כבר הייתי בספרד. התחלתי במדריד אצל השמות הגדולים, אבל הם הראו לי את הדלת בנימוס. כשירדתי לסביליה שיניתי אסטרטגיה. באתי כאילו אני מתעניין בקניית גיטרה ואז כל אחד הראה במה הוא מיוחד וטוב. ככה צברתי טיפה ועוד טיפה של ידע. במשך שנים, בעקביות, פגשתי מאות בוני גיטרות, באירופה ובאמריקה. 12 שנים ברציפות, 18 שנה בסך הכל".
אלקיים המציא קטגוריות ובנה כלים מיוחדים. ואז יום אחד, כשהיה בחוות הענק שקנה בבאחה קליפורניה, בצפון־מערב מקסיקו, הגיעה לבקר אותו ידידה ישראלית שהיתה בהליכי חזרה בתשובה. כשעזבה בועז גילה ששכחה אחריה את סידור התפילה.
"הייתי לבד ומשהו בסידור תפס אותי", הוא מספר. "יותר זה היה חוסר ההבנה שאני ישראלי, דובר עברית ולא מבין את מה שכתוב. אמרתי שזה עמוק, יפה. נוצר סוג של ניצוץ. הגעתי ללוס אנג'לס לביקור אצל גרושתי והלכתי להרצאה של הרב אורי זוהר. חזרתי בתשובה והיום אני שומר שבת, חגים, כשרות, טוהרה".
בתחילת שנות האלפיים אלקיים, הנשוי בפעם הרביעית, חזר לישראל. בהתחלה התמקם בקיבוץ איילת השחר, אבל חיפש יישוב שומר שבת עד שמצא את עצמו במושב אלוני הבשן, שהוקם על ידי תנועת הפועל המזרחי, שבו הוא חי עד היום.
"רחוק זה טוב", הוא צוחק. "אם הייתי גר במרכז הייתי עסוק כל היום בתיקונים ובקבלת קהל. מאחר שרוב לקוחותיי הם מרחבי העולם - אין לי צורך במקום מסוים ואין לי צורך לפרסם. עזבו אותי בשקט. פה ידעתי שיהיה לי שקט, וכשמישהו סוף־סוף יבוא אני אשמח לקראתו".
אמנם בשנים האחרונות אלקיים מתמקד בגיטרת הפלסטיק שפיתח, אבל בעבר היה אמן בבניית גיטרות. עד היום שוכבת אצלו גיטרה שבנה לדיוויד ברוזה. ויש גם גיטרת ג'ז מרהיבה שהכין ועלותה 42 אלף דולר.
"הכל בעבודת יד, וכל כלי שונה מחברו. יש לי משהו בדמיון ואני מוציא אותו כגיטרה", הוא מסביר. "לפני שהפסקתי לבנות הייתי מכין 6-4 כלים בשנה. קודם כל זה הצליל - יש הרבה בונים שעובדים מדויק, עם ציוד מודרני, אבל הצליל לא מגיע. אצלי הצליל מנצח".
אלקיים מציג לי את חומרי הגלם שאיתם הוא עובד - עץ ברזיליאן רוזווד משובח, עצמות גמל, שריון של צב - אבל שום דבר לא מסיח את דעתו מגיטרת הפלסטיק. וכבר יש לו חלום נוסף באופק אחרי שהמיזם יעלה על פס הייצור ויכבוש את השוק.
"אני לא מתגעגע לבנייה, כי בפלסטיק גיליתי עולם אחר", הוא מתגאה.
"אני יכול לעשות דברים שאי אפשר לבצע עם עץ. הפרויקט הבא הוא להקים מוזיאון לגיטרות. תערוכה נודדת שבסיסה יהיה כאן".
מושב נטור | כפר יהודי מלפני 1,800 שנה
אבל לא רק חדשנות אפשר למצוא כאן. הגולן עמוס היסטוריה. כל פינה מספרת סיפור, לכל אבן משמעות. בכניסה למושב נטור, בדרום רמת הגולן, חיכה לנו הארכיאולוג ד"ר מיכאל אזבנד. החנינו לידו את הרכב והלכנו כמה מאות מטרים באדמה הבוצית עד שהגענו לחפירה שהוא מנהל מ־2014 - הכפר היהודי הקדום מג'דוליה.
"זו החפירה המחקרית היחידה כיום בגולן של כפר מתקופת המשנה", סיפר. "לקחנו כפר שהולך לאחור 2,000-1,800 שנה ואנחנו מנסים להבין את חיי היומיום שהתנהלו בו".
הכפר מג'דוליה הוזכר לראשונה בכתבים במאה ה־19 בעבודה שפרסם המהנדס והארכיאולוג הגרמני גוטליב שומאכר, שנשלח לעשות סקר קרקע בגולן. שומאכר עבר בין האתרים הקדומים ומיין אותם לפי חשיבותם. על זה הוא כתב: "לא מעניין".
אבל את ד"ר אזבנד וחבריו החוקרים הכפר מעניין במיוחד, כי הוא שייך לתקופה לא כל כך מוכרת בסביבה, המאה ה־1 לפני הספירה עד המאה ה־3 לספירה. תקופה שהחלה בשלטון החשמונאי והסתיימה בשלטון הרומי.
"מה אתה עושה בחפירה?", אזבנד שאל, ומיהר לענות: "לוקח מדגם מתוך מדגם מתוך מדגם ואומר - אני רוצה לדעת על החיים באזור הכפרי באותן שנים. לא אחפור 60 כפרים, אחפור אחד או שניים שחייבים לייצג את כולם. בתוך הכפר אני חופר שישה אחוזים, שהם מדגם מתוך מדגם ואני מקווה שהם ייצגו. ואכן, היה מפתיע שאיתרנו בית כנסת ובתוכו רצפת פסיפס, שעליה עוטרו רגלי בעלי חיים, כשבתקופת בית שני היה אסור לעשותם. זה בית כנסת מהמאה ה־3, תקופה שבה אין הרבה בתי כנסת בארץ. זה לא אומר שלא היו, אבל לא מצאו".
ד"ר אזבנד תיאר את הכפר על פי ממצאיו. שטח של 35 דונמים שבהם התיישבו בין 600 ל־700 איש. יישוב הממוקם מעל נחל סמך, לא רחוק מדרך רומית מרכזית. "מצאנו כלים מאבן קירטון, גיר רך, שרק יהודים השתמשו בהם", סיפר. "בית הכנסת היה המבנה הציבורי המרכזי. לא רחוק ממנו יש כבשן לייצור כלי חרס, ומצאנו ארבעה מקבצים של בתי בד. שמן הוא אחד הדברים החשובים באזור עד היום. אם תלך למטעי מושב נטור תראה זיתים, אחד הגידולים היחידים שמצליחים לשגשג באזור הטרשי".
המחקר מטעם אוניברסיטת חיפה, בשיתוף מכללת כנרת, מנסה לפתור תעלומה: מדוע במאה ה־3 הכפר ננטש בפתאומיות? "פעם חשבנו שהסיבה היתה רעידות אדמה. היום הקורונה השפיעה, ואנשי המחקר חושבים יותר בכיוון של מחלות", הוא מספר. "יכול להיות שזה ארגון מחדש של המסים בתקופה הרומית, ואולי איום מבחוץ. זו בטח לא רעידת אדמה, או חורבן, כי הממצאים מראים על נטישה מכוונת".
בגלל אילוצים תקציביים, בעוד כשלוש שנים החפירה תסתיים. ד"ר אזבנד, שגם מתגורר בנטור, מקווה שלא כמו באתרים רבים אחרים הוא לא ייאלץ לכסות את המקום באדמה.
"אני יודע מתי נגלה את הדבר הכי חשוב - בשבוע האחרון של החפירה. זה חוק מרפי", הוא צוחק. "הגעתי למועצה האזורית ולרשות העתיקות ואמרתי שחובתי לשמור על האתר. נקווה שיהיה לו פיתוח ושלא יהיה בתשלום. בכל זאת, העם היחידי שהיה ונשאר מאותה תקופה באזור הוא העם היהודי".
מושב יונתן | הזיכרון שחי בבוסתן
לא רק היסטוריה מהעת העתיקה אפשר לפגוש בגולן. בכניסה למושב יונתן הסמוך נמצא בוסתן משה. זהו גן מקסים בגודל ארבעה דונמים שגדלים בו עצי לימון וערמונים, לצד עצי כליל החורש, אורנים ואיקליפטוסים. בתקופות החמות מוקמים שם אוהלים. בקורונה ערכו בו חתונות. מעטים מכירים את הסיפור המרגש שחבוי מאחורי אבן הבזלת הגדולה, שניצבת במרכז ועליה הכיתוב "פה נפל במלחמת יום הכיפורים סמ"ר משה צימרמן".
סיפור הבוסתן מתחיל אי־אז בקיץ 1999. אזור מושב יונתן בדרך כלל גשום בתקופת החורף ולכן גדלה בו צמחייה סמיכה, שבקיץ הופכת לשדה קוצים.
עודד זרקא היה בן 12, ילד סקרן שאהב ללכת בשדות ולחקור את הטבע הפראי. יום אחד, במהלך שיטוטיו, הבחין בערימה שמסרבת לזוז למרות הרוח. הוא ניגש והחל לפנות את הצמחייה והפסולת וגילה תורן של דגל ולידו אבן בזלת עם כיתוב.
עודד חזר לביתו וסיפר להוריו, שמעון ודינה, על הממצא. ההורים פנו לקומונרית המקומית של תנועת בני עקיבא, נירה צדוק, והציעו לאתר את משפחת החייל. אחרי חודש של חיפושים נוצר קשר עם המשפחה. לצערם הם בישרו לסימה, אמו של משה, על התגלית בדיוק כשישבה שבעה על מות בעלה, נתן.
התברר שמשפחת צימרמן הובאה שנה אחרי נפילת משה למקום שבו נהרג. הונחה שם אבן הבזלת, אבל מושב יונתן טרם הוקם ואי אפשר היה לתת לה נקודת ציון. לכן מהר מאוד היא הלכה לאיבוד בצמחייה שגדלה פרא. עד שעודד, בן ה־12, עבר שם במקרה.
משפחת צימרמן סיפרה שאב המשפחה לקח קשה את אובדן האבן. שמעון ודינה החליטו שלא ייתנו למשה להישכח שוב באדמת הגולן. "לא רצינו שהוא ייעלם מהתודעה", אומרת דינה. "הוא לא הקים משפחה, לא מכירים את סיפורו. רצינו שתהיה לו נוכחות בחיינו".
המושב גויס למשימה. השטח הוכשר לנטיעות, קק"ל תרמה עצים, צעירים הגיעו לסייע. משפחת צימרמן התרגשה מהמחווה ותרמה ליישוב ספרייה וחדר עיון לזכר בנם. "בביקור הראשון שלהם האם הגיעה עם אלבומי תמונות והראתה אותם לילדי המושב", מספרת דינה. "היה פה טקס מרגש. דני, אחיו של משה, דבר ראשון ליטף את האבן ואמר 'חבל שאבא לא זכה'".
רק שהשנים חלפו. סימה, אמו של משה, נפטרה, ילדי המושב התבגרו, וחלק גדול עזב את יונתן. במשימת הבוסתן נשארו בעיקר שמעון ודינה זרקא, שכמעט כל יום מגיעים לבדוק שהכל עובד וחזירי הבר לא הזיקו לעצים שנשתלו.
"אנחנו די לבד", דינה אומרת. "הנוער מדי פעם יורד לעזור, אבל לא כמו בהתחלה. אנחנו אומרים לפעמים שאולי היינו צריכים בוסתן יותר קטן, אבל הלכנו בזמנו עם הרגש ולא ראינו בעיניים. רצינו להביא נחמה ולעשות משהו עבור המשפחה ועבור החברה, כי מדובר בחוב חברתי".
בזמן שסיירנו הסתובבו בבוסתן שני בחורים. דינה ראתה שהם השאירו פחיות שתייה, אז באלגנטיות העירה וביקשה שיאספו את האשפה. אמרתי לה שבמציאות שלנו מרגש לראות נתינה ומסירות כמו שלהם.
"אני אופטימית", אמרה לפני שנפרדנו. "אני חיה בתודעה של השגחה, שיהיה בסדר. הקצוות במדינה אמנם התרחבו, אבל אני לא ממהרת להיבהל. לדעתי הם לא יצליחו, כי יש פה עם חזק. אני מאמינה בדיאלוג ובדו־קיום, אבל גם לא מוכנה להתקרבן ולהתנצל. זו המדינה שלנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו