סיפורי האהבה של "איחוד" ו"מאוחד": רוקדים על שני הקיבוצים

גם שישה עשורים לאחר מכן, הקיבוצניקית חנה ארד לא שוכחת את המשפט ששמעה מפי אמה, הניה, כשהגיעה לבשר לה שהיא עומדת להינשא לאהוב ליבה. חנה בת ה־84, שגדלה באשדות יעקב איחוד, ידעה שאמה עשויה להתנגד, שכן הצעיר שעתיד להפוך אוטוטו לחתנה הוא - רחמנא לצלן - בן הקיבוץ השכן, אשדות יעקב מאוחד.

לכאורה, מה הבעיה? בת קיבוץ מהאיחוד מתאהבת בבן קיבוץ מהמאוחד, ומה אין כאן לשמוח? אלא שבתחילת שנות ה־60 של המאה ה־20, ההבדל בין "איחוד" ל"מאוחד" היה דומה להבדל שבין שתי המשפחות הניצות ב"רומיאו ויוליה" של שייקספיר. הס מלהזכיר התערבבות. 

"כשסיפרתי לה, אמא שלי אמרה לי משפט שרק קיבוצניקים ותיקים יבינו עד כמה הוא היה חריף: 'לא אכפת לי שתלכי לגור בעיר - רק אל תלכי לקיבוץ המאוחד'. אתה מבין? אני בת אשדות יעקב איחוד ש'בגדה' והתחתנה עם בן המאוחד. גם עברתי לגור אצלו שם. באותם ימים, על רקע הפילוג הגדול שהיה בתנועה הקיבוצית, תגובות כמו של אמא שלי היו כמעט טבעיות".

"הפילוג הגדול" שעליו מדברת חנה הוא אחד הפצעים המדממים בהיסטוריה של התנועה הקיבוצית (ראו מסגרת). הוא התרחש בשנים 1953-1949, וגם אם נרגע ושכך בחלוף השנים - הצלקות שחרץ נותרו, וספק אם אי פעם יגלידו. אחרי הכל, מדובר היה בשבר אידיאולוגי שבשיאו התפרקו משקים ומשפחות, הורמו ידיים, הוכרזו "ברוגזים לעולם", ובעיקר - חברים לשעבר, תרתי משמע, נטשו את הקיבוץ המקורי ויצאו להקים קיבוץ חדש - לעיתים סמוך ממש לזה שממנו התפצלו בזעם.

וכמו במחזה הנודע, גם על רקע משבר הפילוג ניצתה לה האהבה - וגם ניצחה. ההורים והסבים מסביב העירו, באסיפות החברים הרימו גבה, בחדרי האוכל ריכלו - אבל בני זוג רומנטיים משני המחנות היריבים החליטו להתעלם מהרעש ולהקים משפחות "מעורבות" - צעד שנחשב היה לכזה שלא יעלה על הדעת.

ולא מדובר רק בחריגים: עשרות זוגות כאלה נרשמו לאורך השנים בקיבוצים שהתפלגו. זוגות שבאהבתם איחו מחדש את השסע ההיסטורי, אחרי שדור מייסדי הקיבוצים המפולגים הלך, רובו ככולו, לעולמו.

אשדות יעקב, שממוקם בעמק הירדן, מדרום לכנרת, היה מהקיבוצים הראשונים שהתפלגו בפועל. הוא נוסד כקבוצה ב־1924, ואת השם אשדות יעקב קיבל ב־1938. כשהמחלוקת האידיאולוגית בין חבריו החריפה, התפצלו ב־1951 כמה משפחות והקימו את אשדות יעקב איחוד - ממש מעבר לכביש. הקיבוץ המקורי הוסיף לשמו "מאוחד", כדי לבדל את עצמו מקיבוץ הפורשים.

חנה ארד היתה תלמידת כיתה ז' כשהקיבוץ נקרע לשניים. את בעלה, צביקה ז"ל, שנפטר לפני 12 שנים, הכירה כשלמדה בתיכון באשדות יעקב איחוד, ואחרי שמיסדו את אהבתם, עברה בעקבותיו למאוחד - שם היא מתגוררת עד היום.

"צביקה היה מבוגר ממני בשלוש שנים, בן המאוחד. הוא התחנך בכיתה של מעט תלמידים, ולא היו לו שם חבר'ה, אז הוא היה בא לבלות עם החברים האיחודניקים שלו. כשהוא הכיר אותי הייתי נערה יפה, אבל נורא ביישנית. לפניו לא היה לי מעולם חבר. פתאום הוא בא, נורא חתיך וסקסי. אדם מאוד מעניין. הפכנו לזוג, והלכתי אחריו בעיניים עצומות".

האהבה ניצחה את הקרע של דור ההורים?

"ניצחה, ניצחה. התחתנו כשהייתי בת 22 והוא בן 25. תבין, זה קרה רק שבע-שמונה שנים אחרי הפילוג".

איך העזתם, כל כך קרוב לסערה הגדולה?

"זו באמת היתה תעוזה מאוד גדולה, ולכן ככה אמי התבטאה כששמעה עלינו. אני הייתי בוגדת. פשוט בוגדת שהלכה עם מישהו מהמאוחד. עם זאת, לא ניסו לחבל בקשר בינינו וכיבדו את עצם אהבתנו".

היית הראשונה בקיבוץ שעשתה מהלך מתריס שכזה?

"אני חושבת שכן. אז זה היה אישיו גדול. היום כבר לא".

את טקס החתונה ערכו באשדות יעקב איחוד. "כל הקיבוץ היה שם, על הדשא, והחתונה היתה שיחת היום בשני הקיבוצים. לשמחתנו, לא נרשמו שם תקריות בין המחנות".

אחרי החתונה עברו לגור יחד במאוחד, וגידלו ארבעה ילדים. חנה עבדה כמרכזת חינוך בקיבוץ ועסקה בגיל הרך, וצביקה היה "מזכיר פעיל מאוד בקיבוץ המאוחד, גם מרכז הבננות. היה איש מאוד חכם".

הוא היה עובר בעקבותייך לאיחוד, אילו ביקשת ממנו?

"לא. ואפילו לא העזתי לבקש. הוא לא היה עושה את הצעד הזה. הוא לא ויתר על העקרונות שלו בגללי. בעצם, אולי רק קצת - בכך שיצא בכלל עם בת האיחוד".

חנה מספרת שלמרות המשקעים, חברי המאוחד קיבלו אותה יפה. "אמנם קראו לי תמיד 'האיחודניקית', אבל אני לא חושבת שזה היה בהקנטה".

במאוחד הרגשת בבית?

"לא ממש. זה לקח זמן, אבל בסופו של דבר הסתדרתי".

נתקלת בקשיים אישיים על רקע יריבות הקיבוצים?

"תראה, כשרציתי לאחד את הגיל הרך בין שני הקיבוצים, לא כולם הסכימו איתי. אמרו לי, 'בטח, את הרי מהאיחוד'. אבל לא נעלבתי, והתעקשתי, ובסופו של דבר הצלחתי לאחד בזה את שני הקיבוצים. בכל מקרה, עשינו הכנה גדולה לפני שהחיבור התממש: לקחנו מלווה חיצונית לתהליך וערכנו שיחות רבות בין הצוותים, כדי שהחיבור יצליח".

אשת מהפכות.

"נכון, נכון. ובגלל זה קראו לי איחודניקית".

צביקה נפטר ב־2011. "הוא היה מיואש מהקיבוץ", נאנחת חנה. "בעצמו אמר לילדים שלנו: 'תלכו מפה'".

אחרי מותו, חשבת לחזור לשורשים באשדות יעקב איחוד?

"בזמנו אמרתי תמיד שאחזור לגור שם, כי חברותיי גרות באיחוד, ושם גם גרים כל מי שנותרו ממשפחתי. אבל בסוף לא עשיתי את זה. גם במאוחד יש לי חברות".

איזה קיבוץ טוב יותר, מנקודת מבטך?

"האיחוד הרבה יותר טוב כלכלית. זה קיבוץ שהתרומם יפה. במאוחד יש בעיה של תקציבים. באיחוד בונים, יש תקציבים גדולים, נוסעים לחו"ל. אצלנו לא".

כל ילדיה של חנה עזבו עם השנים את המאוחד, ואיש מהם לא בחר בחיי קיבוץ. "כעת אין לי פה משפחה, רק באיחוד. למזלי, אני גרה בקצה של המאוחד, ואחותי גרה בקצה של האיחוד - כך שאנחנו קרובות פיזית, 100 מטרים זו מזו".

"קונה בכלבו של האיחוד"

קיבוצי עמק יזרעאל עמדו בשנות ה־50 במרכז הסערות הפוליטיות והעימותים האידיאולוגיים. קיבוצים גדולים בעמק התפלגו, ובהם בית השיטה, תל יוסף וגבת. ועדיין, הפילוג בעין חרוד נחשב לכואב ולסוער מכולם.

עין חרוד, שההיסטוריון מוקי צור מכנה "עיר הבירה של הקיבוץ המאוחד באותם זמנים", הוקם ב־1921 והיה מרכזי מאוד בתולדות התנועה הקיבוצית. בעין חרוד התגורר המנהיג הציוני הסוציאליסט יצחק טבנקין, שנחשב לאחד מאבות התנועה הקיבוצית ולמנהיג הדומיננטי של הקיבוץ המאוחד (בהמשך כיהן גם כחבר כנסת). בנו, יוסף טבנקין, היה ממפקדי הפלמ"ח המהוללים במלחמת העצמאות. הוא השתחרר מצה"ל ב־1950, עם מפקדי פלמ"ח רבים שקידומם נחסם, כך נטען, על ידי בן־גוריון, ממניעים פוליטיים.

"מוסדות התנועה הקיבוצית ישבו בעין חרוד, בית הדפוס שלהם ישב שם, וגם המכון הרעיוני", מסביר צור בן ה־84. "כשעשו הצבעה על הפילוג בקיבוץ - התקבל רוב לאיחוד. לכאורה, לפי הנוהג, אנשי המאוחד היו אמורים להיות אלה שעוזבים, אבל במקרה של עין חרוד לא הצליחו להגיע להסכמה.

"אז החליטו לפנות לגזבר הפלמ"ח, שיתייעץ עם חבריו ויקבל את ההחלטה. הם החליטו שהמיעוט, קרי המאוחד, הוא שיישאר, ושדווקא הרוב, האיחוד, יעזוב ויקים לו קיבוץ משלו".

על רקע הדרמות האלה, מי היה מאמין ששושן (56) ואבשלום (68) מדינה, שמתגוררים בעין חרוד איחוד, ישיקו זוגיות אוהבת ויקימו משפחה שתחבר בין הקצוות. שושן נולדה וגדלה במאוחד, ואילו אבשלום הגיע לאיחוד כילד חוץ, בגיל 14. מקץ שנים, כשהיתה בת 19 והוא בן 31, צפה בה כשהגיעה לרקוד בדיסקו של האיחוד - ונכבש בקסמה.

"נדלקתי עליה, היא עשתה לי קליק כזה. שאלתי חבר מי היא, והוא ענה לי 'אחת מעין חרוד מאוחד'. ביקשתי שיעשה בינינו הכרה בפעם הבאה שנהיה בדיסקוטק".

שושן צוחקת: "ממש אהבתי לרקוד. לא תמיד היה דיסקו במאוחד, אז באתי לאיחוד".

בשני הקיבוצים לא העירו לכם? לא התנגדו לזוגיות?

אבשלום: "קיבלנו הערות. למשפחה של שושן היה קצת יותר קשה לקבל את זה. נאמר שם: 'מה היא יוצאת עם השחור הזה? גם שחור וגם מהאיחוד?'"

שושן: "היו קצת הרמות גבה, אבל במשפחה שלי ביררו עליו ואמרו להם שאבשלום בחור טוב".

ההערות הכבידו על הקשר ביניכם?

שושן: "לפעמים. אני זוכרת שאמרו לי בחדר האוכל, 'הנה המרגלת, באה לראות מה אוכלים כאן'. הדברים נאמרו אמנם בהלצה - אבל עם קורטוב של רצינות. עניתי בכיף לכל מי שהיה לו קשה: 'כן, באתי לבדוק שאתם לא מפסיקים לאכול".

הם נישאו אחרי שש שנות חברות, ובתחילה גרו לסירוגין שנה אחת באיחוד ושנה במאוחד. בתום שנתיים קבעו את משכנם הסופי באיחוד. "לשושן הקליטה אצלנו היתה קלה יותר, ואני הייתי נטוע כאן ומאוד מבוסס באיחוד", מסביר אבשלום.

שושן: "לי היה טוב באיחוד, אבל לא היתה שם התרבות שאיתה גדלתי במאוחד. באיחוד, כל עניין החגים, למשל, לא זרם לאנשים טבעי. היתה פחות התגייסות, לעומת המקהלות והריקודים המפוארים שהיו במאוחד. למעשה, כל מה שעשיתי פה, בצוות תרבות, היו דברים שלמדתי במאוחד".

אבשלום היה רכז הנוי בקיבוץ, וכיום הוא גמלאי. שושן היא אשת חינוך בלתי פורמלי ועוסקת גם בתחום התרבות בקיבוץ. יחד גידלו ארבעה ילדים.

"אנחנו מדברים איתם הרבה על עין חרוד מאוחד ועין חרוד איחוד. צוחקים על זה לא מעט", מספרת שושן. "לי יש במאוחד אמא ואחים, ואני נמצאת שם הרבה. אני אומרת לא מעט לילדיי, 'נלך למאוחד, יש שם קבלת שבת או ארוחת ערב חגיגית, והחג שלהם רציני יותר'. לפעמים הם מסכימים ללכת איתי, ולפעמים לא".

מעניין היום מישהו שבעברך היית "מאוחדניקית"?

"הרבה פחות מבעבר, אבל עדיין יש אמירות בעניין. עד היום, כל קיבוץ פונה אלי בשאלות על הקיבוץ השני. איך זה אצלם? איך החיים בקיבוץ האחר?"

אבשלום: "אח של שושן מסוגל עדיין להגיד, 'מה, שאני אבוא לארוחת ערב באיחוד? מה, אני איחודניק?'".

איפה את מרגישה יותר בבית?

שושן: "בשני הקיבוצים, אבל כששואלים אותי מאיפה אני - אני תמיד עונה 'עין חרוד'. בתשובה שלי אין איחוד ואין מאוחד.

"ובכלל, יש הרבה בונוסים בדילוג שלי בין הקיבוצים. אני בוחרת איפה לחגוג חגים ואיפה לבלות ערבים מסוימים. אם אין משהו בכלבו של איחוד, אני הולכת לכלבו של המאוחד - וזה נראה לי טבעי".

יש דברים ששני הקיבוצים מפעילים במשותף?

אבשלום: "כן. יש קומביין משותף (מכונה שמשלבת את משימות הקציר, הדיש וניפוי התבואה; ע"נ). אם אני לא טועה, קנו אותו במשותף עם קיבוץ תל יוסף. המדריך החקלאי היה מהמאוחד - ועבד עם האיחוד".

יש חגים שנחגגים יחד? ערב זמר מושקע?

שושן: "בכל פעם מנסים להרים דבר כזה, אבל בסוף זה לא מסתייע".

אבשלום: "הרבה פעמים במאוחד, נניח, מזמינים זמר - ואז שולחים הודעה על כך לאיחוד".

שושן: "ולפעמים שוכחים להודיע, אז אני, בלי לשאול אותם, מפרסמת את זה גם באיחוד. אני אומרת, 'שלמה יידוב בא למאוחד? למה שלא יידעו על זה גם באיחוד?'"

"מכאיב לי בכל הגוף"

שירי (49) ועמיר (54) פיין גרים אף הם בעין חרוד איחוד. הוא היה בעברו מזכיר הקיבוץ, וכיום מנהל איכות במפעל של הקיבוץ - המייצר חלקים ייחודיים לתעשיות התעופה והביטחון. שירי עובדת בניהול אקדמי, הכולל פיתוח תוכניות לימוד והפעלתן במכללת הגליל בנהלל.

היא נולדה וגדלה בעין חרוד מאוחד, הוא באיחוד. הם הכירו בזכות הקרבה הפיזית בין הקיבוצים, אבל הפגישה המשמעותית הראשונה שלהם התרחשה לפני 18 שנים.

"בת כיתה של עמיר, שמיודדת עם אמא שלי, זרקה לי את שמו ופשוט שידכה בינינו. רק שהאדון החליט שהוא מחפש תרומת כליה. בדיוק באותו זמן יצאתי לחודש של טראקים בצפון טורקיה, וכשחזרתי ראיתי במחשב שלי הודעה שנשלחה בתפוצת נאט"ו: 'שלום, קוראים לי עמיר, ואני מחפש כליה להשתלה'. אמרתי לעצמי, 'זה הבחור שהולכים לשדך לי?'

"בכל זאת נפגשנו, ובדייט עמיר שידר לי המון חיוביות. הוא באמת אדם מאוד בריא בנפשו. אז פשוט הלכתי על זה, בידיעה שהכל יהיה בסדר".

עמיר עבר השתלה בבולגריה, ולאחריה התהדק הקשר בינו לבין שירי. לפני 17 שנים נישאו, והם הורים לשלושה - בת 16, בן 14 ובת 11 וחצי. את מגוריהם קבעו באיחוד.

עמיר: "כשנדרשנו להחליט איפה אנחנו חיים, היה לי ברור שהכליה שקיבלתי לא תחזיק מעמד לעד. אז טפו־טפו, בינתיים אני עוד חי איתה בגוף, אבל כבר אז היה ברור לי שאצטרך עוד אחת, דבר שיהיה כרוך בהוצאה כספית כבדה. באותם ימים שני הקיבוצים היו שיתופיים (היום המאוחד מופרט; ע"נ) - אחד מבוסס מאוד (איחוד) והאחר מאוד לא (מאוחד). בחרנו בקיבוץ המבוסס על פני זה שהיתה בו תרבות חזקה יותר".

שירי: "עמיר מאוד נטוע באיחוד. עכשיו הוא סיים ארבע שנים וחצי כמזכיר. היה לי ברור שאני אמשיך להיות מהמאוחד, אבל שפיזית אגור באיחוד".

איך הדואליות באה לידי ביטוי?

"בהתחלה לא נכנסתי לחדר האוכל של האיחוד, ואני משתתפת עד היום בחגים של המאוחד. אני רוקדת שם בזמן העומר, רוקדת שם בשבועות".

הסכימו לקבל אותך במאוחד גם אחרי שעברת לאיחוד?

"מה זאת אומרת? קוראים לי לבוא! אני בקבוצת ווטסאפ של ריקוד הזוגות ושל ריקוד האורח בשבועות. גם בחג ה־100, שציינו עכשיו במאוחד, לא ירדתי מהבמה. שמע, שושן ואני ניסינו להביא לאיחוד ריקודים, להחיות פה עומר, אבל זה מאוד קשה. במאוחד, לעומת זאת, עומדים בתור כשיש ריקוד". 

איך את חיה עם הדיסוננס? מצד אחד את עם המשפחה שהקמת באיחוד, ומצד שני המאוויים והלב נמצאים במאוחד.

"אני מודה שלא השתחררתי מזה, אני בתסביך, פיצול אישיות. הילדים שלי איחודניקים, ואני תמיד אומרת שדווקא משום שהם תערובת - הם כל כך טובים".

עמיר, כשאתה חוצה כביש למאוחד, עם שירי והילדים, זה טבעי לך?

עמיר: "אני לא מרגיש שום דבר. המאוחד הוא לא יריב ולא נעליים. הוא פשוט לא מוצלח כמו עין חרוד איחוד מבחינה כלכלית, וגם לא יהיה".

שומעים ממך את האמוציות...

"אלה לא אמוציות, זאת גאוות יחידה".

שירי: "כשהוא אומר את זה על המאוחד - אני כואבת בכל הגוף".

עמיר: "וכשאת מדברת על התרבות הטובה שיש במאוחד, אני מרגיש כאב שאצלנו, באיחוד, לא יכולים לעשות את זה - וגם לא רוצים".

שירי: "דרך אגב, עמיר מאוד פשרן. לא היתה לו שום בעיה להיכנס לחדר האוכל במאוחד, יש לו שם לא מעט חברים. יותר מזה, הוא עלה עם התינוקת הבכורה שלנו לבמה במאוחד בחג השבועות".

עמיר: "אתה מבין? לא האמא של המאוחדניקית, לא סבא וסבתא המאוחדניקים. אני, האבא האיחודניק, עליתי לבמה - ולא היתה לי שום בעיה עם זה. אני מכיר שם הרבה מאוד אנשים, ויש לי שם חברים. אגלה לך סוד: היתה לי גם חברה מהמאוחד לתקופה קצרה, לפני שירי. זה היה ידוע בבית ספר שהבנות היפות הן מעין חרוד מאוחד".

שירי, ספגת הערות בעקבות המעבר שלך לאיחוד?

שירי: "בטח שספגתי. זה כבר פולקלור. המון ירידות על זה שאני 'מהעשירים' עכשיו. קראו לי מרגלת, אבל הכל בצחוקים. במשפחה שלי רק מפרגנים לי, אבל הבן שלי מספר שחבריו לא מבינים איך יש לו סבתא במאוחד - אם הוא עצמו גר באיחוד.

"היתה גם מישהי במאוחד שבזמנו ממש כעסה עלי. אמרה לי: 'אני לא מבינה איך את הולכת לגור שם'. אז כן, יש לפעמים הערות כאלה".

עמיר: "כל זה בא מהגאווה, לא ממשהו אחר. גם אני זורק הערות לחברים המאוחדניקים שלי".

חתונה יוצאת דופן

קיבוץ גבעת חיים, בעמק חפר, נוסד ב־1932. מקץ שני עשורים עזבו אנשי מפא"י ועברו קילומטר אחד צפונה, שם הקימו את גבעת חיים איחוד. מאז, גבעת חיים המקורי נקרא גבעת חיים מאוחד.

יניב (57) ושרון (56) אופיר גרים בגבעת חיים איחוד. היא דיאטנית קלינית במוסדות לגיל השלישי ובמוסדות של משרד הרווחה. הוא דירקטור פיתוח מכני והנדסה בחברה למכשור רפואי. הם הורים לשניים.

יניב מספר שכבר באוטובוס שהוביל את בני הנוער משני הקיבוצים, ללימודים בתיכון בקיבוץ מעגן מיכאל, שרון שמה עליו עין.

שרון צוחקת: "הדבר היחיד ששמתי אליו לב היה שיניב עמד באוטובוס וקרא ספר. לא הבנתי איך מישהו יכול לעמוד ולקרוא בנסיעה".

יניב: "זה היה ספר באנגלית, כי באותם ימים חזרנו, הוריי ואחיי, משליחות בארה"ב".

אחרי מפגש האוטובוס המשיך כל אחד לחיות בקיבוצו: שרון במאוחד, יניב באיחוד. אחרי שירותם הצבאי נשלח יניב מטעם מפעל הקיבוץ לעבודה בארה"ב, ואילו שרון טסה לניו ג'רזי ועבדה שם כאופר.

"זה היה ב־1989. דוד שלה, שהכיר את שנינו, סיפר לי ששרון חיה די לבדה, והמליץ לי לקפוץ לבקר אותה. בהתחלה לא התלהבתי, כי זה הצריך נסיעה מיוחדת מבחינתי, אבל לא ויתרו לי, ולבסוף נפגשנו בארוחת ערב אצל הדוד. החיבור בינינו היה חזק וחיובי, ומשם הקשר רק הלך והתהדק".

בהמשך עזבו את ארה"ב. שרון חזרה לדירה קטנה בגבעת חיים מאוחד, ולמדה תזונה בפקולטה ברחובות. יניב נסע לטיול במזרח הרחוק, כשבגבעת חיים איחוד מחכה לו דירה קטנה משלו.

"כשחזרתי מהטיול, היינו שנינו סטודנטים. אני למדתי בטכניון. בסופי השבוע היינו עושים החלפות: פעם אני באתי אל שרון, עם תיקים, לישון אצלה במאוחד, ופעם היא באה להיות איתי, באיחוד. במקביל, כל אחד המשיך לשמור על הטריטוריה בקיבוץ שלו".

אחרי שלוש שנות חברות החליטו להתחתן. זה קרה בתחילת שנות ה־90, ארבעה עשורים אחרי הפילוג, אבל הם נחשבו בכל זאת לפורצי דרך ולמודל עבור זוגות רבים שבאו אחריהם וחיברו בין האיחוד והמאוחד.

יניב: "באותו זמן היינו צריכים לקבל שתי החלטות - איפה נתחתן ואיפה נגור. ההחלטה לגור בגבעת חיים איחוד היתה של שרון".

שרון: "פשוט חשבתי שהאיחוד מתנהל בצורה מסודרת יותר מהמאוחד. שהכל שם מתנהל מתוך חשיבה".

לבסוף החליטו להתחתן במאוחד, אבל לגור באיחוד.

יניב: "שרון ראתה חתונות באיחוד, ושנינו הסכמנו שבמאוחד עושים חתונות הרבה יותר יפות".

היתה התנגדות לקשר מצד המשפחות שלכם? מצד חברים?

שרון: "אני חושבת שבגלל שלא חיינו בתקופה של הפילוג, זה לא היה קיים במודעות שלנו. אולי חלק מהאנשים ראו את זה בפליאה מסוימת".

יניב: "זה היה ב־1993, ואז חתונה בין שני הקיבוצים היתה עדיין דבר מאוד יוצא דופן. אז היה בזה גם סוג של מתח. היינו המקרה הראשון שבו זוג משני הקיבוצים מתחתן בצורה מסודרת, באירוע מסודר, כשהחברים באים מצד אחד לצד השני.

"חבורה ענקית של מבוגרים מגבעת חיים איחוד, אנשים שורשיים שחלקם חוו את הפילוג על בשרם, הגיעו למאוחד לשבת במשותף עם אנשים שהם מכירים היטב מהמאוחד - וכולם צריכים להיות שמחים. אני בטוח שזה היה משהו מאוד, איך להגיד, הופך בטן, מורכב. הם לא ממש ידעו איך לאכול את זה".

ההחלטה שלכם לגור באיחוד היתה נכונה בראי השנים?

"כבר שנים אנחנו מדברים על זה. בסופו של דבר שרון בחרה בקיבוץ שהוא אולי יותר טוב מבחינה ארגונית וכלכלית, אבל יש לזה גם את המחיר שכנגד. היא כנראה בחרה בקיבוץ שהוא הפחות לבבי, הפחות חם, הפחות מקבל".

שקלתם לקום ולעבור למאוחד? זה אפשרי בכלל?

יניב: "כן, זה נמצא על הפרק. זה לא לגמרי תלוש מהמציאות. יש שם שכונות חדשות עכשיו. לילדים שלנו יש זכויות שם. לי אין קיבעון. אני לא שרוף על גבעת חיים איחוד, או על חיי קיבוץ בכלל".

הפילוג ההיסטורי בתנועה הקיבוצית

הפילוג בתנועה הקיבוצית התרחש בשנותיה הראשונות של המדינה, על רקע פערים אידיאולוגיים שלא היו ניתנים עוד לגישור או לאיחוי. מצד אחד עמדו אנשי מפ"ם מהקיבוץ המאוחד, שתמכו בסטלין ובבריה"מ הסובייטית, האמינו בסוציאליזם והתנגדו לבן־גוריון ולמהלכיו. מהצד השני עמדו אנשי מפא"י, שתמכו בבן־גוריון וצידדו בהליכה לצד המערב וארה"ב. המפא"יניקים עזבו בעקבות הפילוג את הקיבוץ המאוחד והקימו תנועה משלהם - איחוד הקיבוצים.

מוקי צור, חוקר ומחנך, סופר והיסטוריון של התנועה הקיבוצית, חבר קיבוץ עין גב, מספר שתהליך הפילוג בקיבוצים החל למעשה כבר בתום מלחמת העצמאות.

"כל התנועה הקיבוצית ידעה באותם זמנים ויכוחים ופילוגים, אבל הקרע הגדול והרעשני ביותר נרשם בקיבוץ המאוחד, התנועה הגדולה ביותר בקיבוצים. כל תופעת הפילוג התאפיינה באינטנסיביות רגשית, ממש כמו גירושים בין בני זוג. זה היה מאוד אישי, ופעמים רבות חצה את גבול האלימות ממש".

אפשר להגיד שה"איחוד" היה יותר פתוח ופרו־מערבי, ואילו "המאוחד" נטה יותר לסוציאליזם ולבריה"מ?

"כעיקרון כן. ישראל היתה צריכה באותם ימים אוכל, גז, מוצרי יסוד. האוכל הגיע באוניות מהמערב, ואילו רוסיה העבירה לידינו נשק למלחמה. בסופו של דבר, בן־גוריון קיבל החלטה מאוד־מאוד קרה - שישראל תלך לכיוון המערב".

לדברי צור, שלושה מראשי התנועה הקיבוצית הם שהחליטו על הפילוג בקיבוצים: אחד מקיבוץ כנרת, אחד מקיבוץ גבת ואחד מהמרכז החקלאי. "נקבע שבכל קיבוץ שמבקש להתפלג תיערך הצבעה, ומי שיקבלו את רוב הקולות יישארו במקום, בעוד המיעוט יקום ויעזוב. בשלושה מכלל הקיבוצים שהתפלגו - עין חרוד, אשדות יעקב וגבעת חיים - קרה שהקיבוץ הפורש נבנה ממש בסמוך לקיבוץ הוותיק, כמעט מעבר לכביש.

"והיו קיבוצים רבים שחברים מתוכם קמו ועברו במסגרת הפילוג לקיבוץ אחר. נניח מבית השיטה לאיילת השחר, מתל יוסף לבית השיטה, מעין גב לגינוסר - וכך הלאה".

גם חברים מעין גב, קיבוצך, התפלגו ועברו לגינוסר.

"בעניין הזה יש לי סיפור: 25 שנים אחרי הפילוג, החברים מעין גב שעברו לגינוסר ביקשו לבקר בעין גב. שמתי אצלנו מודעה גדולה, שאנחנו מברכים את הבאים, ואז ניגשה אלי אחת החברות הוותיקות ואמרה לי: 'תגיד, אתה לא חושב שזה מוקדם מדי?'

"אתה מבין? מוקדם מדי, 25 שנים אחרי הפילוג. אחרי טראומה, טבעי שיש שנים של שתיקה. אסור היה לדבר על הפורשים בכלל".

איך עבר הביקור הנוסטלגי של הפורשים?

"התכנסנו בחדר האוכל, ואני בירכתי אותם בשם עין גב. לא היתה לי בעיה, כי אני עצמי הגעתי לעין גב מירושלים, שלוש שנים אחרי שקרה הפילוג. כשסיימתי לברך קם מישהו מאלה שעברו לגינוסר ואמר: 'תשמעו, רבנו - אבל רבנו על רעיונות, על דרכים בעולם'. החברה הוותיקה ההיא ניגשה אלי ואמרה: 'שומעים אותו? הוא מתחיל עוד פעם'".

לדברי צור, אירוע השיא של הפילוג התרחש ב־1953, בקיבוץ יפתח שבצפון. "היה מיעוט של אנשי פלמ"ח בקיבוץ שהודיע שלא יזוז מהמקום, אף שהתקבלה החלטה להתפלג. אז בן־גוריון פנה לשר המשטרה, בכור-שלום שטרית, ואמר לו: 'אני רוצה שיכפו את הפילוג על קיבוץ יפתח'.

"שטרית, שהיה ממוצא ספרדי, השיב לבן־גוריון: 'הסכסוכים בין האשכנזים שלך לא מעניינים אותי'. אז מה עשה בן־גוריון? הוציא את השר שטרית לחופשת סוף שבוע, ארגן בעצמו אלף שוטרים - ושלח אותם לממש את הפילוג ביפתח, בכוח. חלק מהמפונים הלכו לקיבוץ אחר באזור הצפון, וחלק חזרו למקומות שבהם הם התגוררו לפני שהגיעו בכלל לקיבוץ".

דן שגיא (85), מגבעת חיים איחוד, גדל בגבעת חיים (מה שהיום נקרא המאוחד) - והיה נער כשהפילוג התרחש.

"הייתי בן 14, ואני זוכר את הפילוג היטב. היו אז משפחות שהתחלקו לשניים בגלל האמונה האידיאולוגית שלהן. היו בני זוג שאחד חי באיחוד והשני במאוחד. היתה מפא"יניקית שבאה לעבוד מדי יום באיחוד, אבל בלילות חזרה לבעלה - במאוחד. היתה גם אישה שגרה במאוחד ואמרה 'כף רגלי לא תדרוך לעולם באיחוד'. ומה קרה בסוף? הנכד שלה התחתן עם איחודניקית.

"אחרי שהוחלט על הפילוג, באמצע 1951, אנשי מפא"י, שהיו המיעוט והיו אמורים לעזוב ולהקים קיבוץ חדש, נשארו במאוחד. אז היו צריכים להפריד את המוסדות: מטבח הילדים היה של אנשי מפא"י, והמטבח הכללי נשאר של המאוחד. גם חדר האוכל הופרד: האיחוד קיבל את חדר האוכל של בית הספר, והמאוחד נשאר בחדר האוכל הכללי. אפילו הקימו מחסן בגדים לאנשי מפא"י. אגב, שני דברים נשארו משותפים: מפעל 'פריגת' והספורט - שהיה משותף עוד שנים רבות אחרי הפילוג".

נרשמה גם אלימות בפילוג?

"היה אירוע אחד שממש הגיע לאלימות פיזית. אנשי מפא"י, מהאיחוד, רצו להקים צריף שישמש אותם בתור מזכירות, ומשם הם התכוונו לנהל ולתכנן את הקיבוץ החדש. הם קיבלו צריף מבחוץ, והגיעו להקים אותו עם טרקטור ועגלה גדולה של בלוקים. כשהם התחילו לפרוק את הבלוקים אל הקרקע, באו אנשי מאוחד, שהתנגדו לכל המהלך, והזיזו את הבלוקים ממקומם. עד מהרה זה הידרדר לדחיפות ולמכות".

היום אפשר בכלל לתפוס שאירוע דוגמת הפילוג התרחש כאן?

"כיום זה מבחינתי משהו הזוי שלא יכול לקרות שוב. אבל גם היום יש בקיבוצים סוגיות עוצמתיות, כמו תהליך שיוך הבתים, שמשפיע מאוד על חיי הקהילה ושיש סביבו אי־הסכמות ומתח פנימי. אבל זה לא יגיע לפירוק ולפילוג כמו אז".