במחזור האחרון נרשם אירוע מעורר מחלוקת במגרשי הכדורגל. שחקני ליגת העל היו אמורים לעלות לפני המשחקים כשהם לבושים בחולצות של ארגון "איגי", כתמיכה בנוער ובצעירים מהקהילה הגאה. היו כאלה שסירבו להשתתף במחווה. ומה אגיד לכם - כואב הלב, אבל זו זכותם המלאה.
והרי טיעוני הסנגור, שנייה לפני שייזרקו עגבניות והוא יתויג כהומופוב. ובכן, קהל נכבד, אנחנו חיים במדינה שבה לא מעט מנבחרי העם מסרבים להאמין שיו"ר הכנסת משתייך גם הוא לקהילה הגאה. לא קולטים איך איש ימין מכובד כמו ח"כ אמיר אוחנה לא מסתפק בנגינה על גיטרה חשמלית, ומטפח, השם ישמור, אהבה לגבר. רק במזל ויתרו לו על סקילה, נכון לרגע כתיבת שורות אלה, ומקווים שיתנדב בשמחה ובמהרה לטיפולי ההמרה.
אנחנו חיים במקום שבו סגן השר, ח"כ אבי מעוז, לא מבין איך בחודש שבט תשפ"ג, רגעים ספורים אחרי מעמד הר סיני, יכולים להיות שני אבות לילד רך. האדם הקדמון, דור 5, עדיין מתקשה עם קליטת אותות מההווה, אז אל מי אנחנו נטפלים - לכמה כדורגלנים שחושבים כמוהו? אם לסגן השר מותר - אז גם להם, לצערי.
דבר נוסף, יטען הסנגור, למה בכלל להכריח מישהו ללבוש חולצה? האם מדובר בקייטנה בחודשי הקיץ, או בתלבושת אחידה בבית הספר? אלה כדורגלנים שמחויבים לקבוצה שהם משחקים בה, לשמור על חוקי המשחק ולשתף פעולה עם מינהלת הליגות, אם הם רוצים. עם דגש על רוצים.
המינהלת הבקיעה לעצמה גול עצמי ישר לחיבורים. היא היתה יכולה לעלות על המוקש בטרם עת. כי עם כל הרצון הטוב, כל מה שדיברו עליו ביום שלאחר מכן, זה כמה שחקנים מבני סכנין סירבו לשתף פעולה, ולמה הזר של הפועל באר שבע קיפל את החולצה. המינהלת הובכה, וארגון איגי לא השיג את מטרתו.
באמצע השבוע נדחו שני משחקי ליגה בגלל מזג האוויר הסוער, שחס וחלילה אף שחקן לא יצטנן ואף מכונית לא תשקע בביצה שבמגרש החניה. נו, באמת, מה פשר הפינוקיאדה? מה יגידו בליגה הגרמנית, ההולנדית או הסקוטית? מספרים שישראלי נחת בגלזגו ומייד כשיצא מהטרמינל תפס אותו מבול. הישראלי ראה ילד ושאל: תגיד, ממתי יורד פה גשם? והילד ענה: לא יודע, אני רק בן תשע.
צחוק מהעבודה. עד כמה שאני זוכר, משחקים נדחים רק כשהשופט בודק את תנאי המגרש כמה שעות לפני הפתיחה. אם הם טובים, אז רוח וגשם הם חלק מכללי האירוע. אבל אצלנו מדובר במדינת ההיסטריה. כל טיפה היא הצפה וכל פתות שלג הוא אירוע שאפילו זקני צפת לא זוכרים.
אני, ממרום גילי, זוכר משחקים במבול כבד, כשמערכת הניקוז בדשא היתה בגדר מדע בדיוני. זו היתה היאבקות בוץ במיטבה, עם אלמנטים נבחרים משחייה צורנית. כדורגל בטח לא היה שם. יותר מכל לא אשכח הצגה כפולה בבלומפילד, אי־אז בשנות ה־80 - הפועל ת"א נגד הפועל פ"ת ומכבי ת"א נגד מכבי נתניה.
לא היתה שבת גשומה כזו. מה שהיה השבוע לא היה מתקבל אפילו כלהקת חימום של אותו מיצג. רחובות נסגרו, עצים נפלו, אנשים עפו, אבל לי היה כרטיס לשער 7. הייתי חייל שרק כדורגל היה לו בראש, אז הלכתי. בטח שהלכתי. התעלמתי מהאזהרות ומהבקשות. לקחתי את האוטו של ההורים ונסעתי ליפו, ומצידי שיטבע העולם.
במקום אצטדיון מפוצץ היה אז בקושי יציע מלא במטורפים כמוני. המטרייה לא החזיקה מעמד ונהרסה כבר בחימום של המשחק הראשון. במשך ארבע שעות עמדתי חשוף לאיתני הטבע, חמוש במעיל דובון בלבד. עוד לפני המשחק השני אפשר היה לסחוט אותי ולתלות על חבל.
לא זוכר את התוצאות, לא זוכר איך הצלחתי לחזור לשכונה. זוכר רק חום גבוה וגימלים בבית. אז על כמה טיפות וקצת רוח דוחים משחק? פרימדונות. 
