הדרכים הצדדיות של ישראל: "הפוליטיקאים חוגגים ולי יש שכן ערבי שאני רואה מדי יום"

1 | מושב תומר

חנן אזולאי (64), ממושב תומר, היה עוף מוזר עוד ככדורגלן צעיר בקבוצת הנערים של בית"ר ירושלים. יום אחד הוא ביקש מנהג האוטובוס שלא יחזיר אותם לבירה, אלא ייסע ישר לאצטדיון בלומפילד ביפו, שם שיחקה באותה שבת הקבוצה הבוגרת של המועדון.

בכניסה לאצטדיון הוא קרא לרובי ריבלין, אז יו"ר הכנסת, וביקש ממנו שיכניס את החבר'ה. נשיא המדינה לשעבר התעצבן בהתחלה על התיק שנפל עליו רגעים ספורים לפני שריקת הפתיחה, אבל אחרי שדאג שהצעירים יתמקמו ביציע הוא קרא לנער עז המצח ואמר: "אזולאי הצעיר, כשתהיה קפטן הקבוצה הבוגרת היא כנראה תזכה באליפות". ואכן, ב־1987 בית"ר זכתה בפעם הראשונה בתולדותיה בתואר היוקרתי, כשאזולאי עונד על זרועו את סרט הקפטן.

רק שחיי הזוהר של כדורגלן מצליח, בעל חמש הופעות בנבחרת ישראל, אף פעם לא שיחקו אצל חנן תפקיד מרכזי. הוא היה חניך בתנועת הנוער "מחנות העולים" ובזמנו הפנוי לקח תרמיל והִרבה לטייל. לכולם היה ברור שכשיפרוש ממשחק הוא לא יישאר בעיר הגדולה.

"יש לי עד היום בית מדהים בירושלים, ברחוב הכי יקר, אבל אותי עניינה החקלאות", אמר כשנפגשנו. "היה לי ברור שאגיע לקיבוץ או למושב, כי לא אהבתי את הפקקים ואת התחרות אחד בשני. חיפשתי פרטיות, שקט. רציתי למצוא את עצמי".

חנן התחתן עם עדי, שאף היא מירושלים, אבל צמחייה וגינון הם עד היום אהבתה הגדולה וגם המקצוע שבו בחרה. השניים חיפשו מקום, וב־1992 מצאו את עצמם במושב תומר בבקעה עם שטח של 50 דונם אדמה.

"אשתי למדה במקווה ישראל טיפול בחממות, אז שתלנו ורדים ומכרנו אותם לבורסה בהולנד", חנן מספר. "אמרו לנו 'אלה הכי טובים', אבל כסף לא ראינו מזה. הורדנו את הפרחים וחזרנו לפלחה, לארטישוקים ולענבים. מהר מאוד הבנתי שאני לא שולט במכירה ולא משנה כמה אני חקלאי טוב".

באמצע שנות ה־90, לאחר כמה שנים שבהן החקלאות קרטעה, לא מעט אנשים בסביבה אמרו לאזולאי שאולי עדיף שיחזור לכדורגל, שבו תמיד הצטיין. חנן פתח חוג לילדים, ובתוך זמן קצר היו רשומים 150 שחקנים במועדון של בקעת הירדן. המועצה והיישוב התלהבו וסייעו עם שטח ליד המושב, במטרה להקים בו מגרש.

חנן ועדי הביאו שטיחי דשא מקיבוץ גילגל הסמוך, ואת הגדר שהקיפה את הכרם פירקו ותיחמו בעזרתה את המגרש החדש. "היו כאלה שלא אהבו את ההצלחה", אזולאי מספר. "אמרו שלא מעוניינים שכל הילדים באזור יתרכזו בכדורגל. אמרתי 'מצידי תפתחו עשרות חוגים'. אבל ברגע שהתחילו לערבב, עזבתי".

אזולאי עבר בהתחלה להפועל בית שאן, ומשם המשיך לנדוד. הוא חזר לבית"ר ירושלים, עבר להפועל ב"ש ולמכבי ת"א. רכש שם של איש מקצוע שמכיר את העבודה עם הגילאים הצעירים, עד שלפני חמש שנים הבית קרא - קבוצת הבוגרים של הפועל בקעת הירדן ביקשה שיחזור לאמן אותה ומאז הוא שם. ליגה א', השלישית בטיבה בישראל. בנו, ירדן (33), איש הייטק במקצועו, משמש הקפטן.

"בכל שנה זו משימה חדשה, כי הרבה שחקנים לא רוצים להגיע לבקעה, והצעירים המקומיים רוצים להתגייס ולא מעוניינים לשחק כדורגל", אזולאי מספר. "רק העונה עזבו אותנו 15 שחקנים. בכל פעם אנחנו מגדלים חדשים וברגע שהם טובים, הם עפים מכאן. זה כנראה חלק מההנאה שלי".

בחרת לגור בבקעה, חבל ארץ שנוי במחלוקת.

"פוליטיקה היא לא צד חזק אצל אנשי הבקעה. הבאתי את הכפר הערבי הסמוך כדי שישחק נגדנו. הכל היה בסדר עד שג'יבריל רג'וב אסר עליהם להגיע. מאז שקמה המדינה חיים עליה יהודים וערבים, וזו הקיצוניות שמפריעה. הפוליטיקאים חוגגים ולי יש שכן ערבי שאני רואה מדי יום, הוא עובד אצלי ואנחנו חיים ביחד. שני הצדדים שומרים כאן זה על זה. היהודים יודעים שלא ריאלי שיחזירו את המקום, והערבים מבינים שאף אחד לא יעיף אותם".

2 | מושב משואה

אלי גלעד, ממושב משואה, היה בשנות ה־70 מכונאי טרקטורים שהסתובב בעיקר בסביבה החקלאית של שכונת קריית שאול בצפון תל אביב, שהיתה אז פחות פנינה נדל"נית ויותר התמקדה בשדות הפתוחים. לא מעט שעות גלעד בילה אצל דודו איתן פורת, שכל הסביבה הכירה כאיש הציפורים. המונים הגיעו מדי שבת כדי לראות את הטווסים והפסיונים שהסתובבו בחצר של פורת, כמו גן חיות קטן.

גלעד היה אז נשוי טרי עם ילדה בת עשרה חודשים, שאהב בעלי חיים, אבל התקשה לטפחם בדירתו הצפופה. יום אחד פגש איש מכירות של טרקטורים שהציע לו להגיע לבקעה, אזור בהתפתחות. גם תהיה לו עבודה, הבטיח, וגם יקבל חלקת אדמה כדי להפריח את השממה.

ב־17 במאי 1977, יום הבחירות לכנסת התשיעית, גלעד שם בקלפי פתק של מחל, עלה על משאית והיגר עם משפחתו מזרחה. על המהפך הפוליטי כבר שמע בחבל הארץ שב־45 השנים הבאות יהפוך לביתו.

"אני מת על האזור", אמר כשנפגשנו במושב. "כשהגענו לא היה כאן דבר, ומה שאני ראיתי בדמיוני זה מקום לבעלי חיים, שטח אדמה לחקלאות. אשתי זרמה והיום היא הכי מבסוטה. לא מחליף את המושב בשום מקום אחר".

זה התחיל בסוף שנות ה־70 בטנדר שעבר במקרה במשואה. בתוך כלוב נגרר ישבו שני קופים מסוג מנגבי וגנון ירוק. הגרריסט שאל את גלעד אם הוא מעוניין בצמד, גלעד אמר שכן ושילם על השניים אלף דולר. המנגבי שרד אצלו 35 שנה, והיום כבר יש לו גנון ירוק אחר בתוך ים של בעלי חיים.

"זה צב יבשה סודאני, אבל עכשיו הוא מסתתר מהקור", הצביע על מאורה קטנה בפינת החי. "רואה את התרנגולת השחורה?", הוביל אותנו לאחד הכלובים. "זו צ'מני, הכל אצלה שחור, כולל האיברים הפנימיים".

מי הפייבוריט?

"הג'אקו המדבר", הוא פתח את הכלוב של ברוך, התוכי, שמיהר לעלות על כתפו. "אבל האמת שאני הכי אוהב נחשים. חולה עליהם".

גלעד, שעוד מעט יחגוג את יום הולדתו ה־70, הוא לוכד הנחשים הבלתי רשמי של הבקעה. הוא לא למד את המקצוע המסוכן באופן מקצועי, אבל כשלמישהו יש בעיה באזור, הוא ממהר להניע את רכבו כדי להגיע למקום ולעזור, רק שבטעות לא יהרגו את אחד הזוחלים, האהובים עליו.

"אני האחרון שמפחד מהם", הבטיח. "בבקעה הכי נפוץ הוא האפעה ואחריו הצפע, אבל יש פה את אחד הנחשים המסוכנים בעולם - שרף עין גדי. אתה לא יכול לתפוס אותו ככה ביד, כי הוא יכיש אותך עם שן צדדית ואין נסיוב. זה מוות כמעט בטוח, אבל אני יודע איך להתנהל איתם".

גלעד לקח אותנו לבית הקירור, שם אורזים בדרך כלל את תמרי המג'הול שהוא מגדל. בחורף, בעזרת מנורות חימום, הוא מטפח שם את נחשי הענק בעלי הדם הקר. "זה בואה קשת", הסביר על נחש גדול ששלף מכלוב. "למה? כי בשמש הוא מבריק ורואים על עורו את כל צבעי הקשת. שם זו אנקונדה צהובה. פה יש פיתון בורמזי שבשקט יכול לאכול ילד, אבל אני נותן לו תרנגולות. פיתון מרושת יכול להגיע למחיר של 20 אלף שקלים. איזה יפה הוא?".

אשתך מסתדרת עם התחביב?

"התחביב שלה הוא לטוס לחו"ל, ושלי תמיד היה חיות. אשתי לא מפריעה לי ואני לא מפריע לה. זה מה שיפה בבקעה, לכל אחד יש את המקום שלו".

3 | שדמות מחולה

עם התארים סגן מפקד חטיבת גבעתי, מפקד חטיבת עזה וממקימי סיירת שלדג, אל"מ (מיל') שריה (ייה) עופר היה "גבר גבר" על פי ההגדרה. שריה היה בנו של ניצב במשטרה דוד עופר ואחיינם של אנשי העסקים סמי ויולי עופר. אבל למרות המנעמים שהציע המרכז, הוא בחר לחיות בבקעה.

כשעופר ניהל את חוף נווה מדבר בים המלח הוא הכיר את מוניק, גרושה ממעלה אפרים, ונוצר קליק מהרגע הראשון. "זו היתה אהבה מטורפת", מוניק מספרת. "אף אחד לא יוכל לעמוד בסטנדרטים שלו. איש מדהים. חבר, יועץ. באתי עם ביטחון שאני יודעת הכל, אבל הוא העשיר אותי בכל כך הרבה ידע. היה לי הכבוד להיות איתו".

הזוג מצא לו ב־1998 שכיית חמדה על כביש 90, "ברוש הבקעה", לא הרחק ממושב שדמות מחולה. תחנת דלק עם אזור לפיתוח והם החליטו להחיותו. "מקום מדהים", מוניק מספרת. "בתל אביב הכל בטון, ופה בבקעה יש אבנים ששנים על גבי שנים איש לא הזיז אותן. הכל נשאר, כולל השקט והשלווה. מדובר היה בתחנת דלק, 12 צימרים, אכסניה, יקב, מחלבה. אהבנו את האזור והתרגשנו להניף בו את דגל ישראל. הלוואי שפעם תהיה שם ריבונות".

רק שבשנת 2000 פרצה האינתיפאדה השנייה, הכבישים באזור התרוקנו מטיילים, המקום הלך ודעך, חובות נערמו וצרות לא הפסיקו להופיע. פשיטת הרגל של שריה עופר לא איחרה לבוא. אמנם הזוג המשיך לגור באתר, אבל ברוש הבקעה היה חלום שנשבר.

כדי להתפרנס, מוניק החלה לעבוד בחנות יודאיקה קטנה בירושלים. לילה אחד, באוקטובר 2013, כשחזרו לביתם, הם שמעו את כלבם נובח מכיוון החניה. "כששריה יצא מהדלת האחורית, מחבל אחד ארב לו מאחור ואחד עמד מולו", מוניק משחזרת. "בזווית העין קלטתי את מה שקורה, יצאתי מהדלת השנייה וברחתי כדי להזעיק עזרה. תוך כדי מנוסה, בטונדה פילחה לי את הברך. התגלגלתי פצועה עד הכביש הראשי, אבל לצערי זה לא עזר. שריה נאבק בהם במשך כמעט שעה ובסוף הוכרע ב־44 מכות גרזן. אני הייתי שלושה חודשים בשיקום, עברתי שישה ניתוחים".

בבית המשפט אמרו רוצחיו של עופר שהם מקדישים את מות הקצין הישראלי לעם הפלשתיני בעזה, לגדודי אל־אקצא ולבכיר חמאס אחמד ג'עברי, שחוסל כשנה לפני לכן.

מוניק לא רצתה להיפגש איתנו בבקעה. פחות משלוש שנים אחרי הטרגדיה שחוותה היא איבדה את בנה גל מנישואיה הראשונים, שנהרג בתאונת דרכים לא הרחק מצומת תפוח. "תאונה חזיתית", היא מספרת. "גל נסע במהירות של 73 ק"מ, פלשתיני, שנהג ללא רישיון, הגיע ממול במהירות מטורפת ועלה על קו ההפרדה. גל שבר את המפרקת ונהרג במקום. אני גמורה. אני לא אותה מוניק. היום תגיד 'קומי ותפריחי את השממה' וזה לא יקרה. בני קבור בבקעת הירדן, אז אני מגיעה לשם כמה פעמים בחודש וממהרת לעזוב".

מוניק חזרה לגור בבאר שבע, היכן שגדלה. בברוש הבקעה היא לא ביקרה כבר שנים, אף שהיום המקום פעיל. הוא נקרא "נווה שריה" ומשמש כפר לבני נוער המתקשים להתמיד במוסדות החינוך הרגילים. "הם עושים שם חיל", היא מרוצה. "זה היה החלום שלי ושל שריה, להקים מקום לבני נוער כאלה. אני מקפידה להתעדכן. יש לי עוד בית באתר, אבל קשה לי לבקר. עשינו עצרת בשנה הראשונה למות בעלי והברכיים שלי רעדו. ניסיתי לעשות זאת שוב וכשלתי. יש לי רק זיכרונות טראומטיים משם. אני יכולה לשהות בבקעה רק כשאני בבית העלמין. עברתי שם סרט אימה ועד היום יש לי סיוטים".

4 | פצאל

מסלול המרוצים בפצאל הוא כמו פאטה מורגנה. בלב השממה ניצב משטח אספלט מדוגם באורך 2.5 ק"מ, שעליו התקיים ביום שביקרנו מרוץ אופנועי KTM 390 RC. בצד עמד מיקי יוחאי, היזם והחולם, אבל עיניו הפעם היו מרוכזות בבתו רן יוחאי, אחת המתחרות. יום אחד, הוא מקווה, היא תהיה אלופת אירופה.

"את רוב החלומות שלי כבר הגשמתי, אז אני אומר שתמיד טוב שיהיה עוד אחד, והוא שבתי תהיה אלופה. כרגע היא במקום השמיני בעולם, הישג ששום ישראלי לא התקרב אליו", הוא מספר בגאווה. "מרוצים הם תחום שאם משפחת הנהג לא תומכת בו במאה אחוז, הוא לא יכול להתקדם. רק השנה הוצאתי 80 אלף יורו עליה. תמיד אני אומר 'הג'ודאי שם חליפה ועולה למזרן, הכדורגלן נועל נעלי פקקים - ומה איתי?".

משפחת יוחאי לא מתגוררת בבקעה, אלא מגיעה ממושב שדי חמד שבשרון, ומיקי (59) בכלל חלם בצעירותו על קריירה עם חיות ולא כזו שקשורה לכלים מוטוריים. "רציתי להיות מאלף כלבים, למדתי וטרינריה, רק לא חשבתי שמאחורי כל כלב עומד בן אדם, ואיתם יותר קשה לי", הוא צוחק. "נסעתי ב־1986 לגרמניה, נתקלתי במכוניות ראלי והתמחיתי בעולם המרוצים".

מיקי הקים כאן את חברת "קרוס קאנטרי", שבין השאר מארגנת מרוצים, ואין כמו השטחים הנרחבים של הבקעה כדי להתחרות. "כל רעיון המסלול בפצאל התחיל בעובדה שלא היו מסלולים בישראל. בדרך חזרה מתחרויות הייתי עומד על ההר ממול, מביט בשטח המת וממלמל 'לא חבל?'. באתי לראש המועצה האזורית, דוד אלחייני, שבסוף אמר: 'אני הולך איתך'".

24 מיליון שקלים הושקעו עד היום במסלול, במימון משרד הפנים, משרד הספורט, המועצה האזורית ותקציבים פרטיים. "לא פחדתי, כי אני יודע שמסלולי מרוצים מביאים את הקהל שלהם", יוחאי מספר. "עשיתי מחקר עם הכנסת לפני 12 שנים על השפעתם על האזור שבו הם מתקיימים. אם תגיע בימי שישי תראה 150 אופנועים ומכוניות. איפה אתה חושב שהם מתדלקים, אוכלים, ישנים?

"אולי אם תשאל במרכז 'יודעים שיש מסלול מרוצים בישראל?' ישאלו אותך 'איפה?', אבל המעגל הזה הולך וגדל. בהתחלה הגיעו רק המשוגעים לעניין, אחרי זה החברים של המשוגעים הצטרפו, והיום מגיעים מכל מקום. תחשוב שבמקום שיוציאו את השיגעון על הכבישים המפותלים, הם באים לכאן. אני קורא לזה בריאות הנפש".

מיקי דואג שהכל יהיה מתוקתק. "אני מנקה אפילו את השירותים, כי אין כסף להביא כוח אדם", הוא מסביר. "רק עכשיו הזמנתי מפוחי גב מארה"ב כדי לנקות את האבק מהאספלט ופעם בחודש שוטפים אותו, 60 אלף מ"ר".

מיקי מודה שממושב פצאל, הסמוך, מגיעות לעיתים תלונות על הרעש, אבל בניית קיר אקוסטי כרגע גדולה עליו. "אנחנו מחפשים פתרון, למרות שמבחינת החוק לא עברנו את הדציבלים המותרים", הוא מדגיש. "בכל זאת, אתה לא רוצה שהשכנים יהיו מבואסים, אז איתרתי במפעלי ים המלח צמיגים גדולים של משאיות בגובה מטר וחצי. נבנה טרסה, נמלא בחול וזה יעזור".

מיקי לקח אותנו לסיור במסלול וביקש שנשים לב לסימון הכחול־לבן, צבעי הדגל. "יש פעילי שמאל שטוענים שאנחנו פולשים לשטח לא שלנו", הוא אומר. "היה אמור להגיע למסלול רוכב מפורסם מחו"ל, אז הם התקשרו להוריו ולאנשי מקצוע וטרפדו את בואו. הם רק לא יודעים כמה פלשתינים מגיעים אלינו. יודע כמה מגניב שהישראלי מתל אביב פוגש את הפלשתיני בגובה העיניים? אני ימני בדעותיי, אבל אתה לא יכול להכיר את הבנאדם עד שאתה לא פוגש אותו, ומגיעים מרמאללה, משכם, ממזרח ירושלים. בחזון אני חותר לפעילות משותפת ישראל־יהודה ושומרון־ירדן. לא פוליטיקה, בני אדם".

5 | רותם

כדי להגיע ליישוב הקהילתי רותם, צריך לעזוב את כביש 90 המרכזי, לחתוך לציר אלון (578) ולהעפיל לגבעת ראוס אל ג'בסין, שנמצאת מעל נחל מלחה. לרובנו זה נשמע כמו ניווט קצינים בצבא, כי מדובר ב־60 משפחות שהחליטו לעזוב את המולת המרכז ולהשתתף במיזם חילוני־דתי-אקולוגי. הרחק־הרחק מכאן, זאת אומרת - מאיתנו.

"אנחנו מגיעים מכפר ידידיה שבעמק חפר. במהלך חודש אחד גנבו לנו שם שלושה רכבים", מספרת ענבר גל־זיו, רכזת הקהילה של היישוב שהגיעה לרותם לפני עשר שנים עם בעלה וארבעת ילדיהם. "רצינו להוריד קצב בחיים וכבר חשבנו על רילוקיישן לחו"ל, ואיך שהוא יצא רילוקיישן לבקעה".

גיא אשואל, שבקרוב יחגוג את יום הולדתו ה־50, חי ברותם עם אשתו וששת ילדיהם, מטפח גן עם 25 סוגי במבוק. "זה הבית", הוא מדגיש. "היום קשה לי לבקר את ההורים ואת האחים בתל אביב. פעם בשנה או שנתיים אני יוצא לגיחה קצרה, אבל בדרך כלל הם באים לפה. כאן זה ניתוק. נוסעים בכביש 5, מגיעים לנוף הבקעה ומרגישים שהכל נשכח ונעזב מאחור. אין פקקים, אין פרסומות ואין רעש".

למעט בתים ספורים, רוב הבנייה היא אקולוגית. בוץ, קש, קנאביס. כמעט לצד כל בית יש קומפוסט והגינון הוא ללא ריסוס. יש כביש מרכזי, אבל ברוב חלקי המקום אין שבילים מסודרים ובשלוחה הצפונית אין גם תאורה, אז התושבים קנו מנורות קטנות מעלי אקספרס, ולו רק כדי לסמן את המיקום באופן סמלי.

"בסוף יהיו תשתיות, אבל זה הקסם, הפרא, הטבע", אומרת ענבר. "לא מרססים, אז אם תגיעו בעוד חודש תראו פרחי בר בכמות פסיכית ומסוגים שונים, כי מאפשרים להם לצמוח".

היישוב הוא תיירותי. יש המון אמנים, צימרים, מקומות לקמפינג ובית קפה שתפס חזק ויושב על נוף מדהים. "לא חיפשנו היכן לגור, אבל היה מתבקש שנעבור לכאן", מספרת מירב ברדה, שעוסקת בקרמיקה. "זה מקום שמאפשר את היצירה שלי".

מירב ובעלה גדעון, מוזיקאי, הם זוג דתי־חילוני. לא הכל הולך חלק בשילוב, בטח בניהול היישוב. את החיכוכים הם מכנים עד עכשיו כאבי גדילה. "אני רואה איך אנחנו יושבים לפעמים בישיבות של היישוב ואתה רואה את הפרצופים והשוני, ואני דווקא אוהבת את זה", מירב אומרת. "כל אחד מביא את הצבע שלו, בעיקר דרך הדת והאמונה. זה מתאפשר כשאתה פתוח יותר, מבין שיש שני צדדים. גם הרבה אנשים כאן ביקרו בשני הצדדים. היו דתיים, חזרו בשאלה, חזרו בתשובה".

"מדובר בחיה ותן לחיות", ענבר מוסיפה. "אנחנו, למשל, משפחה חילונית שחיה בין שתי משפחות דתיות, ואנחנו נעשה על האש וניסע בשבת, אבל לא נעשה דווקא".

הבקעה חיה באזור זמן אחר. קצב יותר איטי, מתון. אפילו הקרבה ליישובים ערביים לא יוצרת מתיחות כמו בשומרון הסמוך. "בשנים האחרונות יש פריחה", אומרת ברדה. "אני זוכרת שזה היה מקום שכוח אל, והיום יש רשימת המתנה של משפחות המבקשות להגיע לרותם. אין דבר כזה משפחה שעוזבת. מגיעים כי פחות צפוף ויקר, וכמובן פוליטיקה. אגב, יש כאן כאלה שיטענו שהם שמאלנים, אבל זה לא מהנושאים שאנחנו רבים עליהם".