מתי בפעם האחרונה שיחקת בתיאטרון?
"אתמול, ואני אשחק שוב בקרוב ב'מדריך למטייל בוורשה', בכיכובה של הגדולה מכולם, המלכה ליא קניג. זו הצגה שישית שאני עושה איתה, וזה כבר לא משנה לי מי מביים, מי הקאסט ועל מה המחזה. יש לנו את הכימיה שלנו והשיטות שלנו להזכיר זה לזה מה צריך לעשות. היא אחת השחקניות הכי טובות בעולם לדעתי ובטוח הכי גדולה בתולדות ישראל, והיא אישיות מלבבת ובלתי רגילה. בגיל 93 העיניים שלה כמו של ילדה בת 5, וזה דבר יוצא דופן.
"כמו בהצגה הקודמת שלנו, גם בהצגה הנוכחית אני מגלם את הבן שלה, שהוא צייר מתוסכל. כבר שיחקתי בכל מיני תפקידים איתה: בן, אחיין, חתן, אויב, חבר. הייתי כל מה שאפשר להיות מסביבה שהתפקידים אפשרו, וזו תמיד שמחה גדולה".
מתי בפעם האחרונה היית בהפגנה?
"בחודש שעבר הייתי כמה פעמים. הפגנתי גם בבלפור, נאמתי ושרתי. אני הולך להפגנות, למרות שאני בעד עולם שבו לא נצטרך אותן. מאז המחאה החברתית של 2011, וביתר שאת מאז שהרשתות החברתיות התחזקו, אני גם מעורב יותר. תמיד הייתי פעיל, עוד מהתיכון. אני זוכר שהייתי בהפגנה בגבעתיים נגד תורתו של מאיר כהנא - מי חלם שהיום חלק מערכיו יגולמו בערכי הממשלה הנוכחית".
ספגת איומים על חייך. אתה פוחד?
"היתה תקופה שזה הפחיד אותי, בעיקר בימי מבצע צוק איתן. נהיה מפחיד מאוד להביע דעה שמאלנית במדינה. אני חושב שאנשים בעלי דעות ימניות ניזוקים פחות מהאמירות שלהם, כי הימין זה בעצם המיינסטרים. בצוק איתן איימו לרצוח אותי, אז יומיים לא יצאתי מהבית, ויצא לי לחטוף מכות מהאריות של 'הצל'. אני זוכר שאת רוב האיומים קיבלתי דרך הפייסבוק והסלולר. החלפתי מספר והתלוננתי פעמיים במשטרה, אבל הם אמרו לי שאין הרבה מה לעשות, שאין דרך למצוא את המאיימים. מה שכן, גם למדתי שרוב הנובחים אינם נושכים.
"ימי צוק איתן היו שיא של טירוף בשיח, שלצערי היום כבר די נהיה הסטנדרט. אחת הדוגמאות היתה כרזה שבה השתמשו באנשים ידועים ובעלי דעות שמאלניות, והכינו מהפרצופים שלהם כרזת סוף מחזור של בית ספר. בקומת ההנהלה היו זהבה גלאון וחבריה, ובכיתת האמנים היינו איתי טיראן, שרית וינו־אלעד, אורלי ויינרמן ואני - עם כאפיות וסמלי אס.אס. התקשרתי לזהבה ושאלתי אותה אם זו הסתה. היא אמרה שיש כל כך הרבה הסתה - בוקר, צהריים וערב - ושהיא מעבירה את האיומים לקצין הכנסת, וזה בדרך כלל שום דבר. אמרתי לה שלי אין קצין כנסת שיטפל באיומים עלי".
אתה מרגיש פחד לדבר? ובכלל, אמנים מפחדים היום לדבר בפומבי?"
אני יכול רק לתאר את המחירים שאני שילמתי. אם מישהו אומר באיזה משרד: 'בוא לא ניקח אותו כי הפרצוף השמאלני שלו יעצבן את הקהל' - אני לא יודע על זה, אבל אני משער במידה רבה של סבירות שזה קיים. אני מבין את אלה שלא מדברים כי יש מחיר, ואני לא כועס עליהם. הם לא חייבים לאף אחד כלום. יכול להיות שאם היו לי ילדים והפרנסה שלי היתה הכרחית אז הייתי סותם יותר, אבל כרגע אין לי. אגב, הפחד קיים גם כשאני מתווכח על נושאים שהם כביכול באזורים של המחנה שלי. למשל, היו לי לא מעט ריבים עם פמיניסטיות או עם מכחישי קורונה ומתנגדי חיסונים. אני לא האמנתי איך הם דיברו אלי ומאיפה צמח הדיבור הזה. משהו קרה בעולם בשנים האחרונות, שמקעקע את כל מושג האמת, את ערך העובדות. הכל נרטיבים, וכל אחד מחזיק בנרטיב שהוא קדוש. זה מטורף לחלוטין".
מתי בפעם האחרונה היית בהקלטות?
"היום. הקלטתי את הספר 'כראמל 7' עבור ICAST, אני עושה קולות לכל הדמויות בספרים, וזה גורם לי להיזכר בבנק הדמויות הוותיקות שלי, ומדובר בעשרות דמויות. אני ממציא לכל דמות אפיון. ההקלטה היא רק קול, אודיו, אבל אני משחק עם הקצב, מוסיף מבטא קטן, צרידות, מוצא לכל דמות משהו ייחודי. עשיתי שם 70-60 דמויות, וזה מאוד כיף. 'כראמל' זו תופעה מדהימה. היא הזכירה לי ספרי ילדים שגדלתי עליהם, מלאי פנטזיה. בראש כל פרק יש קטע שבו כתוב: 'פרק מס' X ובו יסופר על...' אהבתי מאוד את החזרתיות הזאת כילד, זה סוג של פרומו. מכיוון שהסדרה מצליחה מאוד, ערכו סוף שבוע של פעילויות בעקבות הספרים בדיזנגוף סנטר, והיה לי מפגש מעריצים בתור הקריין של הספרים - באו מאות ילדים שהתעניינו מאוד בי ובעבודה שלי".
מתי בפעם האחרונה התחרטת על משהו?
"אני מתחרט על דברים שלא עשיתי. למשל, על כך שלא חזרתי לעולם הסטנד־אפ כבר לפני עשור. אני מופיע ב'תומשבעל־פה', מופע סטנד־אפ שלי שכתבתי בתקופת הקורונה, ששינתה את חיי. אם הייתי עושה סטנד־אפ כשהייתי עוד כוכב טלוויזיה, דברים היו נראים אחרת עכשיו. עשיתי אז מופעים יותר פרינג'יים ויותר אמנותיים, וזה סבבה, אבל אולי הייתי צריך לעשות גם דברים אחרים כבר אז".
עכשיו אתה עולה לבמה ונחשף שם מאוד. התיאור בקידום להופעה הוא "איך הוא הורעל, רומה, נחשף, נעלג בידי הגורל ושרד כדי לספר".
"זה קל לי. אני אוהב את הרגש שנוצר באנשים בזמן שאני נחשף ומספר להם סיפורים באמת מטורפים לחלוטין ומצחיקים. כיף לשתף אנשים בתחושה של השפלה, של לוזריות ושל אפסיות, אם קורה לך משהו מטורף, בתחושות שמעניינות קומיקאים, הם מתים על זה. יש מישהו שלא הרגיש אפס מתישהו בחיים? זה כל הזמן קורה".
מתי בפעם האחרונה קינאת במישהו?
"אני חולה כדורסל ו־NBA בפרט באופן אנוש, כך שאני מקנא בכל הספורטאים. שיחקתי ורציתי להיות כדורסלן מקצועי, זה היה החלום שלי. אני נמוך יחסית לשחקן כדורסל - 1.76 מ' - אבל להיות ספורטאי גדול זה עדיין החלום.
"ראיתי גם את המונדיאל והייתי ב'טים' מסי. זה היה משחק גמר שלא היה כמוהו, כאילו הוא נכתב על ידי תסריטאי, אני לא זוכר דבר כזה.
"אני גם מקנא ביכולות בלתי רגילות של אנשים, קנאת סופרים כזו, ואפרופו - אני מקנא בסופרים. אני רוצה להיות סופר ועוד לא הצלחתי. אני לא מקנא בזמרים, כי הצלחתי להוציא אלבומים, אבל אני מקנא בזמרים מצליחים שהולך להם. אבל האמת היא שזה לא מניע אותי, אני לא נוהג לקנא כמו הקנאה ששייקספיר כתב עליה, קנאה יוקדת. קנאה היא אחד הרגשות הכי נמוכים שיש".
מתי בפעם האחרונה היית עצוב?
"אני סובל מדיכאון מסוים, אבל זה די בשליטה. כשמגיע גל אני יודע לצלוח אותו, כך שאני לא נותן לו להגיע למצב של חוסר התפקוד שהייתי בו לפני 20 שנה.
"בקורונה הרגשתי שזה משתלט עלי שוב. הבידוד היה קשה, דיברו הרבה על משפחות ועל ילדים ועל זקנים, אבל פחות דיברו על רווקים. אני בן אדם שכונתי, כשאני יוצא מהבית אני אומר שלום ל־400 איש. אני אוהב להסתובב עם אנשים, וכפו עלי להיות לבד. זאת היתה מבחינתי התחרפנות, הרגשתי שאני משתגע וזה היה לי קשוח.
"בצוק איתן היה לי רגע כזה שרציתי לשבור את כל הכלים מבחינה לאומית. הרגשתי שמשהו במדינה מקיא החוצה אנשים כמוני, וזו היתה הפעם הראשונה שבה חשבתי לעזוב".
אמרת לי בעבר שאתה אוהב את המדינה.
"אני מת על המדינה, ולא עשיתי כלום כדי לעזוב באמת. היו לי מחשבות לעזוב מבחינת קריירה, וגם היו לי הזדמנויות, אבל לא עשיתי את זה. אני מכיר הרבה אנשים שיש להם דרכון זר, וזה עלה בדעתי נאמר ב־2014, אבל היום אני מרגיש שלא עוזבים בית. בית זה בית, מולדת זה מולדת".
מתי בפעם האחרונה היית בטיפול?
"בתקופת הקורונה, וזה קרה אחרי שנים ארוכות שבהן לא הייתי בטיפול. גיל 50 בפתח, אז אמרתי לעצמי שאהיה ממוקד מטרה. רציתי משפחה וזוגיות, ולא הבנתי למה זה לא מצליח לי. הייתי אחרי זוגיות שלא הצליחה ואחרי הורות משותפת שלא הצליחה, והמטפלת שלי היתה מאוד אצילית. היא טיפלה בי בזום כמעט בחינם. האם זה הצליח? בכנות - לא. אני כבר לא כל כך מאמין בכוח של פסיכולוגים לעבוד על בן אדם כמוני".
מה זה "בן אדם כמוני"?
"היא פסיכולוגית מעולה, אמרתי לה את זה. היה כיף לבוא ולדבר וזה היה משחרר, אבל לא שינה משהו באמת. גם דפוסים אפשר היה לשנות, אבל עלי זה לא עבד. הטיפול לא הצליח באמת לעזור לי, לא שיפר את מצב הרוח שלי, לא הביא לי איזו פריצת דרך שבה הכרתי את הנשים הנכונות, פשוט לא".
מתי בפעם האחרונה העלית פוסט?
"השבוע. אני פעיל ברשתות מ־2012. התחלתי בפייסבוק בזכות או בגלל יחצנית. אני לא התלהבתי מזה, הייתי יצור אנטי־אינטרנטי ומאוד אולד סקול עד גיל 40, ואז עשיתי את האלבום השני שלי ופייסבוק היה עוד מגניב, והיא ביקשה שאפתח אז פתחתי. קיבלתי המון הצעות חברות מאוד מהר, אז הרגשתי שמאוד אוהבים אותי וזה היה מאוד נחמד. הייתי עוד קצת בטלוויזיה, וזה גם עזר. פרצה המחאה החברתית, והצד הדעתני שלי יצא. התחלתי לכתוב וראיתי שאני כותב בזרימה מטורפת".
הפכת למכור לרשתות?
"כן. הכתיבה הביאה תגובות ולייקים. נהייתי מכור לא רק לפייסבוק אלא בכלל למחשב, ואני לא טיפוס מתמכר, למזלי. קל לי להיגמל כשאני מזהה התמכרות. בשיא הייתי על המחשב כמה שעות טובות ביום. היום אני רק בפייסבוק ובטוויטר. יעצו לי לעשות טיקטוק, אולי זה יקרה. השארתי את פייסבוק וטוויטר לפוליטיקה. יש לי גם דף אמן, ואני יודע שאני צריך גם אינסטגרם, וגם הפייסבוק הידרדר - החשיפה שלי מאוד ירדה, הדף שלי נגוע. האלגוריתם מזהה אותי - פעם היו לי 4,000 לייקים לפוסט. אבל אני ממשיך כי אני כותב בלי מאמץ, זה כיף לי.
"אני כותב כל יום על מה שבא לי לכתוב ואני נהנה מעצם הכתיבה. אולי יום אחד זה יביא אותי גם להיות אמיץ ולכתוב כבר את הספר שאני מנסה לכתוב כל החיים. המגירות שלי מתפוצצות, וקיבלתי המון מחמאות על הכתיבה, אבל זה עוד לא קרה. זה עניין של מיקוד וגם של אומץ לסיים דבר מהסוג הזה".
מתי בפעם האחרונה נעצרת?
"לפני עשר שנים (בגין תקיפת שוטר בתקופת המחאה החברתית ברוטשילד; ש"ז). הייתי עושה את זה שוב, אני לא מתחרט על כלום כי עובדה שניצחתי במשפט והוכח שכל המעצר היה לא חוקי. למדתי שבכל פעם שצריך למחות, אני אהיה שם. גם היום זה יכול לקרות לי, אבל עבר עשור והיום אני פחות שש להיכנס לעימות פיזי. גם אז לא ששתי לזה, זה פשוט קרה. יכולתי לברוח מההפגנה ולא עשיתי את זה".
מתי בפעם האחרונה בדקת את העו"ש?
"אני די גרוע בדברים האלה. לפעמים הבנק שולח לי הודעות, ומתברר שהכל בסדר. אני עובד קשה, אבל לא תמיד אני זוכר לקחת את הכסף שמגיע לי. בקורונה ניסיתי להוציא הקלה מרשות המסים כי אני שייך למקצוע הכי מקופח - עשירים קיבלו תספורות ואנחנו לא - וזה עצבן אותי. לצערי לא קיבלתי.
"היום אני לא עושה משהו אם הוא לא באמת מגניב אותי. בדרך כלל זה אומר לוותר על כסף כי רוב ההצעות שמעלות דילמה הן אלו שלא בא לך עליהן, אבל 'בוא'נה, נותנים פה בוחטה', ואז אתה מתלבט, ואולי עושה את זה. אבל אם לא חשוב לך הכסף,
ובאמת אני לא בן אדם שצריך הרבה כסף, יכולתי להיות הרבה יותר אמיד היום - אז אני מעדיף שלא. חשוב לי שיהיה לי כיף, ואם זה לא כיף לי - אני לא שם".
למשל, ריאליטי?
"בתקופה מסוימת היו מציעים לי הרבה 'הישרדות', 'האח הגדול' ו'גולסטאר'. הריאליטי היחיד שהסכמתי להשתתף בו היה 'רוקדים עם כוכבים', ואז בדיוק כשהסכמתי התוכנית ירדה. אני מת על הפורמט הזה ואסכים גם היום ללכת אליו. אני ממש אשמח לעשות גם את 'הזמר במסכה'. זה פורמט מעולה, ואני בטוח שאני זמר ענק, רק המדינה לא בטוחה בזה עדיין".
מתי בפעם האחרונה היית בסכנת חיים?
"נשרפתי לפני 12 שנה. אני מספר את זה בהופעה, ולמעשה השריפה היא גם מה שגרם לי לצאת עם ההופעה. נשרפתי מנרות. הייתי עצוב אחרי פרידה, לא הייתי מאוד לבוש כשהלכתי לשירותים וראיתי שהמנורה שם נשרפה, אז הדלקתי שני נרות וחזרתי לשירותים, והנרות התפוצצו בגלל מפגש עם מטהר אוויר ודאודורנט. אחד מהנרות התפוצץ לי בפרצוף. זה היה מסוכן ברמות, כמו פיצוץ של רימון. יצא הבזק אור ענק, היתה אש, ואני נס רפואי. השריפה היא יותר נס מהמקרים הקודמים שקרו לי, כשאבא שלי הציל את חיי כשהייתי קטן, כי הוא עשה לי החייאה פעמיים בשני אירועים שונים כשהייתי בן 10.
"הרופא אמר לי שזה שרף את כל הפרונט שלי. איבדתי הכרה ועפתי הצידה. חלונות נפלו ורהיטים התעקמו, וכל האמבטיה והשירותים עלו באש, בערו. זה היה מטורף. אני לא חושב שניצלתי בנס, ניצלתי במקרה כי הייתי במרחק הנכון, ככה שהאש לא תהרוג אותי, אבל יכולתי גם להתעוור או להישרף יותר. זה נס שאין לי צלקות, ושהשיער שלי גדל. הייתי מאוד קרוב לכוויות ברמה קשה. את ההחלמה הרופא שלי כינה נס. הייתי מאושפז כעשרה ימים. כל העור שלי נשר, הריסים והגבות ושיער הגוף גם יחד עם העור, והתחיל לצמוח עור חדש. הכינו אותי שיהיו צלקות. כאב לי בטירוף, לקחתי מלא משככי כאבים - והחלמתי".
מתי בפעם האחרונה הגשמת חלום?
"כשיצאתי במופע הסטנד־אפ שלי. כבר היה לי פעם מופע סטנד־אפ, אבל לחזור לזה זה חלום, וגם מופע הילדים החדש שלי שרץ עכשיו. לפני כחודשיים התחלתי לחלום על זה, כשהבנתי שילדים מתים עלי ושאני אוהב לעשות את זה. בקורונה התחלתי בסיפורי ילדים, ואז כתבתי מופע מוזיקלי משלי והפקתי אותו. חוץ מזה, היה לי אלבום מוזיקלי מוכן שהיה אמור לצאת במאי 2020. זה האלבום השלישי שלי, ובגלל הקורונה דחיתי את יציאתו. עכשיו שמעתי אותו עוד פעם והוא נשמע פצצה. השנה הוא יוצא, לא משנה מה. הוא היה אמור לצאת ליום הולדת 50 שלי, אז הוא ייצא ל־53".
וחוץ מזה, אתה גם רוצה להיות אבא.
"אני רוצה כבר כמה שנים. אין לזה הסבר רציונלי, זה קצת בדם שלנו. יש סיבות מצוינות לא לעשות ילדים, אבל אני רוצה וכיף לי עם ילדים. כשאני עם ילדים אני פורח".
מתי בפעם האחרונה קיבלת עצה טובה?
קיבלתי שיעור לחיים שלא היה מופנה אלי, כשהייתי בכיתת אמן פעם, לפני המון שנים, בניו אורלינס. לא אחר מאשר ג'ון לי הוקר האגדי, אשר מת מאז, הופיע בכיתת האמן. הוא דיבר, ניגן וענה לשאלות של הקהל, רובן היו על טכניקות, אקורדים ועל ההיסטוריה של המוזיקה. כל התשובות שלו היו מעניינות מאוד, ואז מישהו קם ואמר 'אתה בשבילנו לא רק זמר ומלחין דגול, אתה גם מנטור, מורה לחיים. האם אפשר לבקש ממך עצה לחיים?'. הוא חייך, נראה שהוא מאוד אהב את השאלה הזו, וענה: 'אף פעם אל תחשוב שאתה טוב מספיק בשביל להפסיק לעשות עם הרגל את הקצב על הרצפה' (תומש מדגים ניגון של קצב), 'אל תפסיק גם אם אתה כבר בן 80 ואתה אגדת רוקנרול'. אמרתי לעצמי: וואו, זה הדבר הכי טוב ששמעתי בחיים. ויישמתי את זה.
"שאלתי את עצמי אם זו עצה מוזיקלית טכנית. זו לא - זו עצה לחלוטין ברמה הגופנית־מנטלית־נשמתית ופילוסופית".
"אתמול ציירתי, ואני מצייר בכל יום. ציור אחד שיקר לליבי הוא הציור שלי עם קדישמן. למיטב ידיעתי זה הציור היחיד שקדישמן חתום עליו עם עוד אדם, והאדם השני שחתום עליו הוא אני. הייתי אצלו בסטודיו במסגרת תוכנית הילדים 'החיים על פי...', וכל פעם פגשנו איש מקצוע אחר. היה פרק שהוקדש לציור, באנו אליו לסטודיו והוא נורא התלהב מאיך שציירתי, כי אני יודע לצייר, ואז הוא אמר לי 'זוז, גם אני רוצה לצייר פה', והתחיל לצייר יחד איתי, אז הציור הוא שילוב של דברים ששנינו ציירנו וזה היה מדהים. בסוף הוא חתם ואמר לי גם לחתום, חתמתי והוא נתן לי את הציור, וזה היה לא ייאמן. אולי זה ציור ששווה מלא כסף".
תומר שרון
בן 52, שחקן, מדובב, סטנדאפיסט וזמר. תושב תל אביב, רווק. החל את דרכו בסדרת המערכונים המיתולוגית "פלטפוס" והמשיך לשחק בתוכניות ובסדרות טלוויזיה, בסרטי קולנוע ובתיאטרון. הוציא שני אלבומים. כיום הוא גם מורה למשחק, סטוריטלינג וסטנדאפיסט, מחבר מופע הילדים "עלילות פטל ואישון הלילה", משחק ב"זרים מושלמים" בהבימה, ב"חדר 201" בתיאטרון אלעד וב"מדריך למטייל בוורשה" של התאטרון העברי (הופעות קרובות: תיאטרון הצפון, 10.2; היכל התרבות ראשל"צ, 1.3)
