אני לא זוכרת מתי לאחרונה נתקלתי בגיבורה כזאת בקולנוע - שזו לצערי לא הפתעה גדולה לאור התדירות הנמוכה להביך שבה אני מצליחה לגרור את עצמי לקולנוע - אבל כשהייתי ילדה, ובעיקר נערה מתבגרת, אי אז בסוף שנות השמונים או תחילת התשעים של איזו מאה שזו לא היתה, אחת הדמויות הנשיות החביבות ביותר על תסריטאים היתה האישה הסוערת והאפלה שכובשת את ליבו של הגיבור וטורפת את עולמו בקסמיה שאי אפשר לעמוד בפניהם.
היו לה כמה מאפיינים די קבועים, למטורללת הזאת שחוזרת ומופיעה מדי פעם גם היום בגלגולים כאלה ואחרים, מסתורית וסוחפת. לנצח יהיה מדובר ביפהפייה מהממת, שהרי עם כל הכבוד לדיאלוגים בתסריט, מי מהצופים ימצא עניין בסתם כונפה עם סעיף פסיכיאטרי; שתיגש לביטוח הלאומי ותארגן לעצמה סל שיקום, ושיהיה לה לבריאות.
לצד יופייה החיצוני המזהיר, אבל לא בלי קשר אליו, תתקיים אצלה בדרך כלל גם נטייה סימפטית להסתובב ברחבי הבית, ולפעמים גם מחוצה לו, כשהיא חצי עירומה, אם לא מעורטלת לגמרי - עדות, אני מניחה, לנפש חופשית ולמיניות חסרת עכבות. העירום השובב הזה יפציע לא בהקשרים ארוטיים בהכרח, אלא דווקא בסיטואציות טריוויאליות: הגיבורה נהנית, למשל, לרחוץ כלים בעירום חלקי, לנמנם על הספה בלבוש חווה, רצוי כשמשב מאוורר מלטף את חמוקיה, או לתלות כביסה על חבל במרפסת כשלגופה רק תחתונים.
אם זה היה תלוי בה, היא גם היתה שמחה ללכת לעבודה עירומה, אלא שלגיבורות מהסוג הזה בדרך כלל אין ממש עבודה. שזה לא מאוד מפתיע; עם נטייה וולקנית להתפרץ בלי אזהרה שלוש פעמים בשבוע בהתקפי זעם, שבמסגרתם היא משליכה חפצים, חובטת באגרופים, מאיימת בהתאבדות ולבסוף מסתגרת בחדר האמבטיה ומתייפחת - קצת קשה לאחוז בקריירה של עורכת דין או של מורה לכיתות הנמוכות.
שכן זה אחד המאפיינים העיקריים של האישה המיתולוגית הזאת, שהתברכה בכוח משיכה שאי אפשר לעמוד בפניו, ארוז בחבילה אחת עם אישיות סוערת: הכישרון להפיק ברגע, וללא שום הכנות מוקדמות, מריבה מפוארת, כולל צעקות, דמעות, צלחות מנופצות, הטחות אשמה והלקאה עצמית. אחריה תבוא, כמעט תמיד, סצנת אהבה סוערת, המבוססת, כך אני מבינה, על המיתוס הנפוץ שאין דבר מסעיר יותר ממייק־אפ סקס שניצת באופן ספונטני בסופה של מריבה.
ניסיון חיי המצטבר מלמד שהתפיסה הפופולרית, שעל פיה סקס בין שניים הוא במיטבו כאשר הוא כרוך במדקרות כאב ובתחושת סכנה, היא לגמרי נכונה, אבל רק כשמדובר בקיפודים. רוב בני אדם, לעומת זאת, כשהם נכנסים למיטה אחרי ריב, נוטים להחמיץ פנים, להפנות את הגב ולהתאמץ לגנוב את השמיכה.
שני דברים מהותיים אין לה בחייה, לגיבורה היפהפייה והסוערת הזאת - שלא מחמיאה במיוחד לסתם נשים רגילות כמו רובנו שנראות בסדר גמור והן בעלות פרופיל פסיכיאטרי תקין: אין לה עבודה, מטעמים שצוינו כבר, ואין לה ילדים. כפי שעלה על דעתי במהלך מריבה זוגית בעוצמה 8 בסולם ריכטר שניצתה לפני כמה ימים אצלי בבית - אלה שני מרכיבי יסוד, שגם אם את משתוקקת להרים סצנת זעם ראויה לשמה, מלווה בדרמה מהדהדת שלא תישכח במהרה, הם מגבילים באופן אנוש את מרחב התמרון שלך.
כי מה אתם כבר יכולים לעשות, ובמה כבר אפשר לאיים, במסגרת מריבה זוגית סטנדרטית בהנחה, כמובן, שאתם זוג נורמטיבי ולא מוכרים לרשויות הרווחה כעוד מקרה עצוב של אלימות במשפחה. שבמקרה כזה השמיים - והשכנים - הם באמת הגבול. אבל אם אתם בזוגיות פחות או יותר נורמטיבית, ובעלי שליטה סבירה בכעסים, איזו אפשרות יש לכם להרים בשעת הצורך מפגן כוח מהמם, נוהל חניבעל שיצא מכלל שליטה, איזו תצוגת תכלית מסוג "בעל הבית השתגע", שכפי שברור לכל מי שחיים במזרח התיכון, הוא קריטי לבנייה ולשימור של כושר הרתעה.
אם להיות ספציפיים יותר, במה בדיוק אני יכולה לאיים על עופר כשאנחנו כבר נקלעים למריבת אוהבים איכותית, אירוע שהוא אף פעם לא סימפטי, אבל כפי שיודע כל מי שחי בזוגיות מתמשכת, גם מהווה הזדמנות מצוינת לשני הצדדים לשחרור תקופתי של אגרסיות, לחידוש ההרתעה ולשיפור עמדות.
מה אני כבר יכולה להגיד - או, לשם הגברת הרושם - לצרוח כאחוזת טירוף? "לך ל־@##$%$#%^ אבל אל תשכח לאסוף את אורי מהכדורגל בשלוש וחצי". אולי "אני עוזבת! אתה לא תראה אותי יותר בחיים! יש קציצות בפריזר". או שאפשר להסתגר בטריקת דלת בשירותים ולסרב לצאת משם עד ש... אחד הילדים יצטרך קקי. ואולי, לאור המגבלות שמטילה השיגרה, עדיף להתמקד פחות במעשים ויותר בהטחת אשמה: "אתה אגואיסט. אתה לא רואה אף אחד ממטר. ואל תשכח להתקשר לאמא שלך, לשולי יש בשבת יומולדת 40".
גם הסיבות המתניעות את רוב המריבות הביתיות הן לא בדיוק חומר לתסריט צרפתי מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר. טולסטוי טען שרק המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אבל האמת היא שגם באומללות משפחות דומות זו לזו, ולרוב גם שגרתיות באופן מביך. מה עם איזו תגרת אוהבים מטלטלת מאופרת סבון: "אני יודעת הכל! היא דפקה פה בדלת בחודש שמיני וטוענת שזה הילד שלך!" או אולי החלפת דעות שהתלהטה לצעקות: "נס הוא לא סימן להתערבות אלוהית, סתם מאורע טבעי נדיר ביותר מבחינה סטטיסטית!" או ריב זוגי מעצים ומעורר השראה: "מצאתי את ייעודי בחיים: הצטרפתי לצלב האדום ואני נוסעת לחצי שנה לסיירה ליאון להתנדב לטפל בחולי אבולה".
במקום זה, רוב הסיכויים שתמצאי את עצמך עומדת מולו במרכז הסלון ושואגת כמו עובדת קבלן בעיצומו של סכסוך עבודה: "מי השאיר פה גרביים?! נמאס לי מהבלאגן בבית הזה! למה תמיד רק אני מסדרת?"
אתם יודעים מה, קבלו תיקון למה שכתבתי כאן קודם: אחרי שיעמום כזה, גם קיפודים יפנו זה לזה את הגב וינסו לגנוב את השמיכה.
(איור: יעל בר)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו