אברי עונה לסמוטריץ': זה מאוד מעניין את הסבתא שלי

אומר הסמוטריץ' בהקלטה - "אתה חושב שלספרדי מסורתי אכפת מהומואים? מעניין את הסבתא שלו. אתה חושב שזה מעניין אותו שאני נגדם?"

יש לי חדשות לרע"ן הומופוביה. הומואים מעניינים גם את הסבתא שלי. אני הטרו, לא אכפת לי בכלל מה עושים אנשים שאינם אני במיטותיהם, במועדוניהם, במשפחותיהם. אבל לי דווקא אכפת מאוד שהוא נגדם. כי מאז שהוא וח"כ אבי מעוז זכו בכוח שלטוני, משהו השתנה במהירות בחברה. שנאת הומואים פרצה כמו אשד עכור מתחת למכסה דקיק שהחזיק אותה כלואה, ומכל הארץ יש דיווחים על מפולת ביחס ללהט"בים. הנה השבוע בחטיבת ביניים אי שם, הציע תלמיד שנושא הדיבייט בכיתה יהיה "מוות להומואים". וראה זה פלא, כל התלמידים צידדו בעמדה הסופנית הזאת, והטיעונים בפיהם היו ישר מהאתר של מפלגת נעם, עם שימוש באותן מילים ובאותם ניסוחים הכתובים שם.

ולגבי אותו ספרדי מסורתי שהומואים מעניינים את סבתא שלו - זה נכון, עד שהבן שלו יוצא מהארון, או שהוא עצמו מגלה שהוא נמשך לבני מינו, או שאשתו פתאום עוברת לגור עם מישהי שכבשה את ליבה. אף אחד לא מוגן, אף הגדרה סוציולוגית או דתית או עדתית אינה חסינה ללהט"בים; וכשהנושא מפתיע את האדם בביתו והוא נחשף לרמת התיעוב הבלתי מטופל כלפי אנשים, שכל חטאם הוא שהם רוצים לחיות על פי הקלפים שחילק להם בורא עולם ומנהיגו, אז זה מעניין את הסבתא, והסבא, ואת כל המשפחה.

העניין הוא בכלל לא יחס להומואים אלא יחס לבני אדם. כל בני האדם. בחברה הישראלית, ששנאה הפכה לחלק מובנה בה, למרבה הצער, רק מחפשים אנשים שאפשר לשנוא בכל הכוח בלי שאף אחד יעיר. חרדים למשל, ערבים, להט"בים. בשנים האחרונות, כשנעשה מאמץ לנרמל את

ההומוסקסואליות, היה נדמה שלשנוא הומו רק כי הוא כזה הפך להיות לא לגיטימי. ובאו סמוטריץ' ואבי מעוז, וכמו גל שבא ומשטח את הארמון בחול, שטפו את כל החלומות על חברה מכילה ומקבלת, ושוב השנאה צפה, כמו השפכים המוזרמים לים בחורף.

ומה יקרה עכשיו? הומואים דתיים ומסורתיים יישארו בארונות, ויינשאו לנשים שלא חושדות, ויקימו בתים על בסיס הונאה, ויחיו חיים אומללים של הסתרה, שקרים, בגידה, ונשים טובות לא יבינו למה הן לא רצויות, וילדים יגדלו בבתים קרים ומרוחקים. וואלה, מעניין את הסבתא שלי. היא היתה אישה שאכפת לה מאנשים.

טורבינות

בעוד קטטת בג"ץ מתקוטטת, פסק השבוע המוסד המכובד בעניין שאולי לא שמעתם עליו. תושבים הגרים ביישובים בהר עמשא, יער יתיר, עתרו לבג"ץ נגד הכוונה להרים להם מול הפרצוף טורבינות רוח בגובה של עזריאלי. לטורבינות הענקיות האלה, המייצרות חשמל כשיש רוח, יש כמה בעיות קטנות. אחת, הן גדולות. מדי. הן משתלטות על הנוף, ואם זה היער הגדול במדינה, אני חושב שעצים יפים יותר מטורבינות. לטעמי.

הבעיה השנייה היא שטורבינות לעיתים מציתות שריפות סביבן, כששמן רותח עף מהמיסבים ומצית את הסביבה. בלב יער על גבול המדבר... לא יודע, נשמע לי גבולי.

יש עוד בעיה, נסמן אותה כמוצג ג'. יער יתיר הוא תחנת מנוחה של הציפורים החולפות מעל הארץ בעונות הנדידה. בכל רחבי העולם הטורבינות קוטלות בעלי כנף, ולשים אותן על הנתיב שבו חולפות מיליוני ציפורים נשמע לי כמו משהו שהגה קצב המיומן בפירוק עופות.

אה, וישנם האנשים.

הטורבינות האלה אמורות להיבנות במרחק 440 מטר מבתי התושבים. בשום מקום בעולם לא נותנים לבנות כה קרוב, כי יש לכנפיים בסיבובן גם ריצודי אור לתוך העיניים, וגם רעש אינסופי, גם בתדרים נשמעים וגם בתדרים נמוכים שהאוזן לא שומעת כביכול, אבל משפיעים עמוקות על בריאות השכנים. מחקרים בעולם מראים קשר בינן להופעת מחלות לב ולחץ דם, הפרעות קשות בשינה, עייפות, אובדן שיווי משקל, פגיעה בשמיעה, פיזור, קשיי קשב, עצבים בגדול. הרעש הבלתי פוסק מטריף את כל המערכת. ואנחנו מדברים פה על שלושה יישובים קטנטנים, שאנשים הלכו לגור בהם כדי לחיות בשקט שלהם, ודוחפים להם מתקנים של 150 מטר שמסתובבים.

תגידו חשמל. אגיד - לא מספיק בשביל כל הטרחה. כבר ברור היום שבארצנו דלת־הרוחות טורבינות לא ייתנו כמעט כלום, אולי אחוז ומשהו מצריכת החשמל, במחיר סביבתי ואנושי בלתי נסבל. שום אינטרס לאומי. שר האנרגיה שטייניץ הודה בזה בזמנו. מה שטוב לדנמרק לא טוב פה. אבל שיקולי רווח מתחפשים לשיקולים ירוקים, והכסף רומס את היער, טובח בציפורים, משגע את האנשים. ומה פסק בג"ץ? צדק לאדם הקטן? לאזרח החלש מול המערכת? לזכות לחיים שקטים? חלילה. בג"ץ פסק לטובת הטורבינה.

אז אל תספרו לי שלא צריך לתקן, ואל תגידו לי מגיני החלשים. בית המשפט לא מתערב כשצריך ואפשר, ומתערב כשלא צריך ואי אפשר. והטורבינות ייבנו, והתושבים יעזבו, והציפורים ימותו, והיער יבער, ובית המשפט העליון ימשיך לחשוב שהוא יודע הכי טוב.

פלנקטון

אני מחכה לחבר שצריך להגיע בשמונה וחצי. הוא תמיד בא בזמן. כבר תשע. כלום. פתאום אני מקבל ממנו תמונה בווטסאפ של אופניים זרוקים על המדרכה, לידם שרוע מישהו ולידו הארגז המפליל - ארגז תכלת של וולט. אין צורך להכביר מילים, אך החבר מכביר בכל זאת. הוא נסע בצומת בירוק מוחלט, והשליח פשוט עף לו באדום לתוך מכסה המנוע, והנה עכשיו הוא חייב להתעכב עד שתבוא משטרה, ויתבררו הפרטים, והלכה הפגישה החשובה שבה התעתדנו לדון במגוון הנושאים הלאומיים שעל הפרק ולהגיע להחלטות.

השליח יצא מזה, אבל זה לא יוצא לי מהראש, כי כמה פעמים ביום אני נתקל במצבים של כמעט תאונה עם שליחי וולט ויאנגו וכל נושאי הארגזים האחוריים. אני יכול להבין אותם, על זריזותם ופרנסתם, ושהות מרובה על הכביש יוצרת איזו אטימות לסכנה, ונדמה שאם ישתחלו מהר מספיק, תמיד יקדימו את האסון המאיים לטרוף את קלפיהם. ואני שואל את עצמי: אם חס וחלילה אני פוגע באחד כזה ומקצר את פתיל חייו, כמה רע אני אמור להרגיש? האם כשמישהו אינו שומר על מתנת חייו כאוצר יקר ועושה כמעט הכל כדי להיפגע, אני צריך להתייסר מצפונית עד סוף חיי כי לקחתי חלילה חיים או שיבשתי אותם חמורות?

משול הכביש לים. האוטובוסים הם הלווייתנים, משייטים, המשאיות הן הכרישים הגדולים, טורפות, הפרייבטים הם הדניס, הלברק, הלוקוס, המוסר, הפלמידה, מחפשים הזדמנות לתקוף, הקטנועים הם להקות הסרדינים, עשרות בכל רמזור, והשליחים על האופניים הם הפלנקטון, נמצאים בכל מקום, והם תחתית שרשרת המזון. כולם יכולים לאכול אותם. כל אחד קטן מכדי שייספר, אבל ביחד הם התשתית של התזונה בים. גם ביבשה השליחים האלה הפכו להיות הבסיס של תזונת המשרדים והבתים בעיר הגדולה. אבל המקצוע וצורת ההעסקה מושכים אנשים ללא שום מודעות תעבורתית, עם משאלת מוות ברורה ואפס מחשבה על המטר הבא. אז איפה זה שם אותי?

שמתי באוטו מצלמה, שאם חלילה קורה, אוכל להוכיח שנהגתי סביר. בתור אחד שפגע פעם ברוכב, לא באשמתי, והוא נותר נכה לכל חייו, אני אומר לכם - לא משנה כמה זאת אשמתו, זה הולך איתי לכל החיים, בכיסא גלגלים. סעו חלש. עד שוולט ייקחו אחריות על העובדים שלהם, אל תהרגו את השליח, זה יהרוג אתכם.

לאתר של אברי גלעד

avrigilad@gmail.com