טראומה לכל דבר: "כשיש אלימות במשפחה, הילד השקוף הוא גם קורבן"

"שאנשים שרואים מצב כזה יידעו שהם חייבים לעזור, זה מציל נפשות". שרית (מימין), אירנה ובר | צילום: אפרת אשל

הם רואים מכות וקללות בתוך המשפחה, חיים תחת שלטון טרור והסתרה, ומשלמים מחיר נפשי ופיזי כבד של טראומה והדחקה - גם אחרי שבגרו • כ־600 אלף ילדים בישראל נחשפים מדי שנה לאלימות בביתם, שלא מופנית ישירות אליהם • בהיעדר תקצוב וכוח אדם, ב־2022 טופלו במסגרות למניעת אלימות רק פחות מאחוז • אירנה מעיין, בר סטאר ושרית כרמל, שגדלו בבתים אלימים, מקדישות כיום את חייהן להעברת המסר: "חייבים לוודא שזה לא ימשיך ויעבור לדור הבא"

כששואלים את אירנה מעיין מה טיב מערכת היחסים שיש לה עם אביה, היא נעצרת לרגע ומכחכחת בגרונה.

"בילדותי אבא שלי היה אדם אלים וכועס מאוד. הוא הרביץ לאמא שלי ולאחים שלי, אבל אותי הוא לא היה מכה", היא בוררת מילים. "למעשה, היה לי דיסוננס קבוע ביחס אליו: מצד אחד חוויתי הרבה אירועים קשים שהוא יצר בתוך הבית, אבל מהצד השני, היו לו גם המון רגעים שהוא היה אבא אידיאלי בשבילי. אבא שחיבק אותי, שר לי שירים ולקח אותנו לטיולים. זה היה מאוד מתעתע".

היא בת 29 כיום, נשואה ואם לבת. עובדת כמאמנת רגשית, מעבירה הרצאות מטעם ויצו ומכון חרוב בנושא השפעות של אלימות על ילדים. חולקת מיוזמתה עם אחרים את חוויות ילדותה כדי להעביר את המסר המרכזי והחשוב: גם ילדים שגדלו בצל אלימות, אף שלא קיבלו את המכות בעצמם, הם למעשה קורבנות אלימות.

האלימות, תספר אירנה ברעד, היתה דרך השגרה בבית - כילדה, כנערה, ואחר כך בסיוטים ובזיכרונות שאותם היא מנסה להדחיק כבוגרת. אלימות משנית, שלא הופנתה ישירות כלפיה, אבל הותירה אותה מצולקת, מפוחדת, בתחושת דריכות תמידית מתי יקרה הדבר הנורא הבא בבית.

"כשמדברים על מישהו שסופג ישירות אלימות בבית, נהוג לתאר מצב מעגלי: יש טריגר, מגיעה תגובה אלימה, אחר כך יש מה שמכונה 'ירח דבש' - עד שמגיע הטריגר הבא לאלימות. אבל משהו בלהיות 'רק' חשופה לאלימות, בלי לחוות אותה ישירות על בשרי, השאיר אותי דרוכה.

"כל הזמן חיכיתי שיבוא המשהו הבא. ככה עבד המוח שלי. לא קיבלתי מכה שכביכול סיימה באותו רגע את הסיטואציה, ואז יכולתי להגיד 'אוקיי, עד הפעם הבאה שאהיה ילדה רעה יש לי שקט'. התחושה שלי היתה שבכל רגע נתון מישהו יכול למות בבית. בכל רגע נתון מישהו יכול להיפגע.

"אני זוכרת שבתור ילדה בת 9-8, כשקיבלתי טלפון נייד בפעם הראשונה, בכל פעם שאמבולנס עבר ברחוב הייתי מתקשרת מייד לאמא שלי, רק בודקת שהיא עונה לי ושהיא בסדר. היום אני יודעת שזה נבע מהפחד התמידי".

אילוסטרציה: ילד נתקל בגילויי אלימות בביתו // צילום: Getty Images,

"לנסות להגן על אמא"

התחושות שאותן מתארת אירנה אינן ייחודיות רק לה. אנשים נוספים שגדלו בבית אלים, ושעימם שוחחנו לצורך כתבה זו, תיארו בליל רגשות של חוסר אונים, עם רצון להגן על הצד הנפגע בבית - לצד ניהול יחסים אמביוולנטיים עם הצד הפוגע.

שרית כרמל, שגדלה בצילו של אב אלים, אף שלא היכה אותה ישירות, זוכרת איך היתה מעלימה את עצמה ומתנהגת כ"ילדה טובה", כדי שכעסו של אביה לא יופנה כלפיה. בר סטאר, לעומתה, לקחה על עצמה את תפקיד השומרת של אמה וניסתה כל הזמן לשמח את אבא.

שלושתן לא שוכחות את הלילות חסרי השינה, את תחושת הבושה הגדולה שליוותה את חייהן כעננה, ואת החומות הנפשיות הגבוהות שבנו סביב עצמן, בניסיון להתמודד עם הכאוס שהתרחש בין קירות הבית.

שלושתן גם הקימו משפחות, וכיום הן מקדישות את חייהן לסייע לאחרים. אירנה, כאמור, מטפלת רגשית. שרית היא עורכת דין ומגשרת שעוסקת בדיני משפחה, מתוך תחושת שליחות להגן על הילדים שנפשם נפצעה. בר היא מדריכת הורים, ששמה את הדגש על התמודדות עם אלימות בבית ועל שיח נכון בנושא הטעון.

כולן עברו תהליכים עם עצמן, ללא סיוע משמעותי מהמדינה, וכעת חשוב להן להעביר את המסר שאסור לשכוח את הילדים שגדלים לצד האלימות, ושיש לסייע להם להתפתח כבוגרים עצמאים וחזקים.

הנתונים קשים: לפי מדד האלימות של ויצו, שמתפרסם מדי שנה, כ־600 אלף ילדים נחשפים בכל שנה לאלימות על כל סוגיה בבתיהם. אלא שלפי נתוני משרד הרווחה, בשנת 2022 טופלו במרכזי מניעה וטיפול באלימות במשפחה רק 1,492 ילדים, ובמקלטים לנשים מוכות - 1,056 ילדים בלבד.

מדובר במספר זעום, המהווה פחות מאחוז אחד מהילדים הנחשפים לאלימות במשפחה בישראל בכל שנה. במשרד הרווחה מבקשים להדגיש כי ילדים נפגעי אלימות במשפחה מטופלים במסגרות שונות דוגמת שירותי אומנה, פנימיות ילדים ונוער וכדומה, ולכן קשה לאמוד באופן מדויק את מספר הילדים הנמצאים במעגל האלימות. המשרד, כך נמסר, עתיד לבצע מחקר שמטרתו לאמוד את היקף הנפגעים המצויים במעגל האלימות, כדי לגבש מדיניות לטיפול בבעיה.

מנתונים שמפורסמים בכל שנה בשנתון הסטטיסטי של המועצה לשלום הילד, "ילדים בישראל", בשנת 2020 (שנת הקורונה) נרשמה עלייה של 19 אחוזים במספר הילדים ובני הנוער שנחשפו לאלימות בין הוריהם, ושטופלו במסגרת 67 מרכזים למניעת אלימות במשפחה. למרות עלייה זו, הרוב הגדול של הילדים החשופים לאלימות במשפחה עדיין אינם מוכרים לרשויות ואינם זוכים לטיפול.

לדברי ענת אופיר, מנהלת תחום מניעת התעללות והזנחת ילדים במכון חרוב, הפועל לפיתוח ידע ולהכשרת אנשי מקצוע בתחום ילדים נפגעי התעללות והזנחה, הטיפול בילדים אלה נופל בין הכיסאות בשל כמה סיבות. הסיבה העיקרית, לדבריה, היא תקציב. בשנת 2017 אושרה תוכנית של ועדה בין־משרדית לטיפול באלימות במשפחה, אבל התוכנית לא תוקצבה כראוי. בדו"ח מבקר המדינה לשנת 2021 צוין שמשנת 2017 הוקצו 128 מיליון שקלים בלבד - מתוך תקציב שהוערך ב־300 מיליון - ליישום תוכנית לאומית לטיפול באלימות במשפחה (התקצוב נגע לשנים 2020-2017).

בשנת 2021 קיבל תקציב משרד הרווחה תוספת של 55 מיליון שקלים לטיפול באלימות במשפחה, ובשנת 2022 נוספו 50 מיליון שקלים. אבל כפי שצוין בדו"ח המרכז להעצמת האזרח ושדולת הנשים, שפורסם במארס 2022, "לנוכח הזמן הרב שנדרש לביצוע הליכי הרכש ואיוש כוח האדם הנדרש, המצב בשטח עדיין רחוק מאוד מלהיות משביע רצון".

ובהיעדר תקצוב וכוח אדם, מצוקתם של הילדים ה"שקופים", אלו שאינם מזוהים כחשופים לאלימות ישירה ולפיכך אינם מטופלים - זועקת יותר.

אירנה מעיין. "ראיתי את אבא שלי כאוב וסובל כל הזמן, אז לא הרגשתי שאפשר לכעוס עליו. התחושה שלי היתה שכולנו 'קורבן' בבית", צילום: אפרת אשל
אירנה מעיין בילדותה, צילום: מהאלבום הפרטי

"נוצר בי דפוס של ריצוי"

אירנה מספרת שבמשך שנים גדלה בתחושת בלבול אמיתית מול אביה, כשהיא מתקשה להבחין בין האדם האוהב שהיה - לבין האדם המפחיד שהטיל את מוראו בבית.

"בחוויה שלי לא היה בעצם את מי להאשים, כי כשראיתי את אבא שלי כל כך כאוב וסובל כל הזמן, לא הרגשתי שאפשר לכעוס עליו. התחושה שלי היתה שכולנו בבית 'קורבן' בסיפור הזה. זאת היתה החוויה".

היא נולדה בחיפה, היתה בבטן אמה כשהוריה עלו לישראל מסיביר, עם שני אחים בוגרים ממנה ועוד אח צעיר. "פיצוצים בבית" היו, לדבריה, תמיד.

"היה ברור שיש בבית מישהו מאוד חזק, אובססיבי, קנאי. אני נולדתי לתוך מציאות שבה אין הרבה כסף ויש המון תסכול מצד אבא, שנבע מחוסר הגשמה עצמית. אבא שלי היה פועל בניין, אמא עקרת בית. הוא אסר עליה לעבוד. היתה דיקטטורה בבית: מתי יוצאים, את מי היא רשאית לפגוש, הכל עבר דרכו. אפילו מה לובשים.

"אני לא זוכרת הרבה דברים שקרו, וחלק מזה נובע מהעובדה שלא חטפתי מכות בעצמי. בגלל שלא היה משהו פיזי כלפיי, המגננה של הפוסט־טראומה שלי היתה פשוט להיות במוח במקום אחר. כשהתחלתי להתעסק בזה, אחרי שבגרתי, הזיכרון הראשון שעלה לי היה שאני בת 8, אנחנו אצל חברים ואבא שותה אלכוהול. אחד הטריגרים המרכזיים להתפרצויות האלימות של אבא היה השתייה. כשהיה מעורב אלכוהול, לכולנו היה ברור שזה הולך להיות קשה וכואב פי כמה וכמה.

"אני זוכרת שכשחזרנו הביתה, ממש פחדתי. ישבנו בסלון, שני אחיי הגדולים ואני, ושמענו את אמא ואבא רבים מאחורי הקיר, בחדר שלהם. שמענו את ההמולה המלחיצה. כשהוריי רבו, הקשבתי לכל מילה שהיתה נאמרת. כל הזמן חיפשתי מה אני יכולה לעשות עם הריב שלהם, מה אדלה מהמידע המילולי שבתוך הריב.

"וגם שאלתי את עצמי, אולי עשיתי היום משהו לא בסדר שגרם להם לריב ככה, גרם לאבא שלי להגיב ככה. זאת אשמה שפגשה אותי מאוד מהר. והיתה עוד אשמה: על כך שהאחים שלי חוטפים - ואני לא".

למה, לעדותך, אבא שלך נמנע להפנות אלימות ישירות כלפייך?

"קודם כל, הייתי בת, וזה משהו שאבא שלי מאוד רצה. באופן כללי, ברמה התרבותית והחינוכית, היה אצלנו יחס שונה לבנות מאשר לבנים. והיתה גם העובדה שהייתי ילדה מאוד מרצה. הכי לא מרדנית, הכי נעימה כזאת, באה בטוב ועושה הכל כדי להיות זו שאוהבים אותה".

הריצוי הגיע מתוך הפחד שלך בבית?

"אני חושבת שזה בא ממקום של הגנה עצמית. היום, כשאני מסתכלת על זה מעולמות הטיפול, אני מבינה שכשההורים לא מרוצים, המחשבה כילד היא 'הם לא מרוצים ממני'. משם נולד הדפוס שרוצה כל הזמן לרצות - שההורים יהיו מרוצים.

"נראה לי שזה מה שרציתי לייצר. שכולם יהיו מרוצים. אבל היה בזה גם המון אשמה מול האחים שלי, שבעצם סבלו".

איך התנהלת כשאביך היה נוקט אלימות סביבך?

"אני זוכרת שכשאחי הצעיר היה ממש קטנצ'יק, והיה נחשף לסיטואציות בעייתיות בבית, הייתי רצה אליו לחדר ומרגיעה אותו שעוד מעט זה ייגמר ושהכל בסדר. הוא היה צורח מבכי כשזה היה מתחיל, צרחות רמות. בגלל הפחד.

"אני חושבת שבאינסטינקט הראשוני שלי פשוט חשבתי איפה אני הכי יכולה להועיל, ולמי. זה כמו לנהל שדה קרב: לבדוק מי הכי צריך את עזרתי, מי הכי נפגע. היו הרבה אירועים בבית שהתחושה בהם היתה שאין לי למי להועיל".

שיתפת מישהו במצוקה שלך? אנשי מקצוע, חברות?

"לא שיתפתי בבית הספר במה שעובר עלי, ואני לא חושבת שמישהו העז לשאול אותי. אבל באינטואיציה שלי הרגשתי שיש אנשים בסביבה שלי שיודעים. גם לא הבאתי חברות הביתה. אבא שלי לא אהב שנהיה מעורבים בשום דבר, אז אם הייתי הולכת לחברה - זה היה בסוד, כשבוטל פתאום שיעור בכיתה או כשהוא עבד עד מאוחר - וניצלתי את זה. רק ביום ההולדת שלי ילדים אחרים היו באים אלי".

שרית כרמל. "כילדה התביישתי בבית שלי, בהורים שלי, הייתי הולכת בלי להרים מבט, כך שאף אחד לא ידבר איתי", צילום: אפרת אשל
שרית כרמל בילדותה // מהאלבום הפרטי,

"היום יש לי אור וכוח"

עם השנים, אחרי שלמדה להסתיר את המתרחש בביתה והקדישה את רוב מרצה להיות אהובה ומקובלת, נתנו המתח והלחץ הקשים של אירנה את אותותיהם בגופה.

"היו המון פעמים שהרטבתי בכיסא, בכיתה, לא מספיקה לצאת לשירותים. אני חושבת שבמוח שלי הייתי שחקנית מצוינת מול האחרים. לא הייתי מהילדים שהופכים לאלימים או לאגרסיביים, וכך אפשר לזהות אצלם שמשהו לא בסדר. אצלי היה ההפך. הכי השתלבתי, הייתי הכי מרצה, הכי שלא יראו אותי. אבל הגוף שלי תמיד הגיב. הרטבות, דלקות, כאבים חזקים בבטן. מאז שאני זוכרת את עצמי, רופאים עשו לי בדיקות מקיפות, בניסיון לשפוך אור על מה שקורה לי בבטן.

"לא הצלחתי להבין למה כואב לי. שאלתי את עצמי: 'רגע, אני היחידה שלא מקבלת מכות, אז מה ההיגיון שכואב לי?' הטחתי בעצמי במין זלזול 'איך את מעזה בכלל לכאוב? תראי את האחים שלך, את אמא שלך, כולם חוטפים - ולך כואב? כאילו, מה כבר כזה מכאיב לך?' זה הקול שהיה עולה בתוכי".

אמא שלך לא התלוננה במשטרה?

"לא".

ולא שקלה פרידה מאביך?

"כשהייתי בת 15, היא דיברה איתי על אפשרות שהיא תקום ותעזוב יחד איתנו. אמרתי לה שאני חושבת שפרידה תהיה צעד נכון, אבל שיהיה לי מאוד קשה לעזוב את אבא בלי לדבר איתו על זה, כי בסופו של דבר ממש אהבתי אותו".

למרות כל מה שעברתם?

"אני עדיין אוהבת את אבא שלי מאוד וחומלת עליו. אני מאמינה ב־100 אחוז שכל מה שהוא עשה - היו לו כוונות טובות בראש שלו. ככה הוא חשב שאמורים לחנך ילדים. היום אני אומרת לו, 'אתה השלטת טרור בבית שלנו'. אבל בגדול, אני מאמינה בכל ליבי שהוא באמת אהב אותנו. זה פשוט מה שהוא הכיר".

האהבה לאבא מצליחה לגבור על כל הכעס והמשקעים?

"כן, היא גוברת. זאת פרספקטיבה שפחות מושמעת באזורים האלה של אלימות בבית. פחות שומעים את המקומות שבהם עוד אוהבים וחומלים".

ועל עצמך את חומלת היום?

"אני אוהבת את מי שאני היום, אני פשוט אוהבת אותי. יש לי כמויות של אור, עוצמה וכוח. אני מניחה שחלק מזה בא גם מהבית שלי, מההורים שלי. ויש בי מקום שרוצה לשמור חסד, להגיד שאמנם היו הרבה כאב וסבל, אבל חלק מזה הביא אותי להיות האדם שאני כל כך אוהבת להיות היום. בא לי להכיר על זה תודה.

"ברור שאני עוברת גם מנעדים של כעס, ושיש מקומות שקשה לי לקבל אותם. היום, כשאבא שלי מתגונן על הקול שלו, יש בי גם מקום שאומר לו, 'תתעורר על החיים שלך'. אבל בעיקר אני מתמקדת בכוונות שהיו לו.

"בשנים האחרונות הבנתי שפשוט לא נתתי לעצמי רשות פנימית לכעוס עליו. פחדתי שזה יכאיב לו, שהוא עלול לפגוע בעצמו, כל מיני פחדים שעוררו בי את הצורך להגן".

בר סטאר. "רציתי לשמור שאבא יהיה במצב רוח טוב, ובסרטונים מהילדות רואים אותי כל הזמן שרה ומצחיקה. אבל בתוכי הייתי דרוכה", צילום: אפרת אשל
בר סטאר בילדותה // מהאלבום הפרטי,

"במקלט הרגשתי כמו בכלא"

רק כשאירנה היתה בת 16, החליטה אמה לברוח מהבית, איתה ועם אחיה שמבוגר ממנה בשנה וחצי. האח הבכור היה אז בזוגיות מחוץ לבית, ואחיה הצעיר למד בפנימייה.

בלילה הראשון ישנו בבית חברה של אמה. "לא ידעתי בכלל שאנחנו עוזבים את הבית. אני זוכרת שישנו בשקי שינה, ואני גם זוכרת את הפחד. היה לי ברור שאבא יחפש אותנו".

למחרת עברו למקלט לנשים מוכות באשדוד, ושם שהו שבעה חודשים. "הרגשתי שם נורא, וגם כעסתי מאוד על אמא כי עזבנו למעשה אבא. במקלט הרגשתי כמו בכלא, עם גדר ומצלמות וכולם בפאניקה שיגיע איזה גבר אלים ויחכה בחוץ. מבחינתי, זה היה לחזור לאותה מציאות שבה חייתי, רק במקום אחר".

אחרי שיצאו מהמקלט, עברו לבית שכור באשדוד. "כשהיינו במקלט לא דיברתי עם אבא שלי. התביישתי ופחדתי להתעמת איתו, חוויתי מולו אשמה. הגעתי רק פעם אחת למפגש איתו במרכז קשר, בליווי עובדות סוציאליות, והוא ממש כעס עלי, אמר לי 'איך עשית לי את זה'. לא רציתי להיפגש איתו יותר שם".

בכתובת החדשה באשדוד סוף־סוף הרגישה אירנה פתוחה לארח חברות. "גם אמא שלי היתה במצב הרבה יותר טוב ושקט. בי, כנערה מתבגרת, עוד היה כעס כלפיה, והיו לי התפרצויות זעם שהיום אני מצטערת עליהן. היום אנחנו בקשר ממש טוב. אני פוגשת את אמא שלי המון, מדברת איתה בכל יום כמה פעמים".

את הטראומה, כדבריה, החלה לעבד רק כשהתגייסה לצבא ושירתה כרכזת נפגעים במפקדת צנחנים. רק אז, כשנתקלה בסיפורים אישיים ובטראומות של אחרים, החלה לעכל את מה שחוותה בעצמה.

"שם הכל צף לי, ועברתי טלטלות רגשיות מאוד קשות. פתאום הבנתי שאני לא בסדר, והכאבים הפיזיים שלי התגברו. לא יכולתי לשאת את זה. ממש רציתי למות. הייתי פוגעת בעצמי, אבל לא ברמה מסכנת חיים. הייתי, נגיד, חותכת בידיים. חשבתי על המוות המון. המון".

למה זה התפרץ פתאום בעוצמה הזאת?

"בצבא קראתי תיקים על חיילים שהתאבדו, מה הביא אותם לעשות את המעשה. נחשפתי לפוסט־טראומה של אחרים. המפקדת שלי מאוד חיזקה אותי ונתנה לי מוטיבציה לצאת לקצונה, וזה מאוד עזר לי. כקצינה הרגשתי הרבה יותר טוב. ועדיין, במבצע צוק איתן פגשתי שוב הרבה פציעות ושכול, וזה עורר בי המון דברים".

היום, כאמור, היא מספרת את סיפורה באוזני אנשי מקצוע שמטפלים בילדים שחוו אלימות. "לפני חמש שנים ויצו הציעו לי להשתתף בסרט על ילדים שחשופים לאלימות. הלכתי על זה, ואני מעבירה הרצאות גם לקהל הרחב ושמחה להשמיע את קולי בכל מקום. כמאמנת רגשית, בחזון שלי הייתי רוצה לרכז קבוצות, להעביר אנשים מסעות, תהליכים, לפגוש את עצמם, את הטראומות שלהם.

"זאת, מבחינתי, השליחות הכי גדולה בעולם. מאז שהתחלתי לטפל, מגיעות אלי כמויות של אנשים שחוו אותם דברים כמוני. אנחנו מתחברים מייד. אני הכי חשופה עם זה היום בעולם. בפודקאסט, באינסטגרם, בכל מקום אפשרי. פתחתי את זה עד הסוף".

בימים אלה מושק פודקאסט חדש בשם "לי זה לא יקרה", של רשת "עושים היסטוריה", שעוסק בסיפוריהן של חמש נשים שסבלו מאלימות בתוך המשפחה. אחד הסיפורים הוא של אירנה, שתגולל גם בו את מה שחוותה ועברה.

"שיתפתי גם את בעלי, חיים, בסיפור שלי. ברור שיש פעמים שזה פוגש גם אותנו ואת מערכת היחסים שלנו. אני מרגישה בתהליך מתמשך מול חיים, נמצאת במודעות מאוד גבוהה. אני גאה שיש לנו ילדה שמחה, מחייכת וצוחקת, ילדה שאוהבת את אבא ואמא שלה".

עם אביך את נמצאת בקשר כיום?

"אני מדברת איתו לפחות פעם בשבוע. הוא גר רחוק, בנהריה, אז אנחנו נפגשים פחות, אחת לכמה חודשים. אני מרגישה מצוין היום. עשיתי דרך ארוכה ואמיצה, ויש לי הכוח והאור לעזור לעצמי ולאחרים".

ד"ר רבקה נוימן, צילום: באדיבות ncjw

"לצמוח מתוך הטראומה"

לדברי עו"ס ענת אופיר, ממכון חרוב, ילדים שחשופים באופן מתמשך לאלימות בבית נמצאים במצב תמידי של חוסר יכולת לצפות מתי יקרה אירוע אלים - וכיצד יתרחש.

"הם חווים חוסר אונים מצטבר ביכולת שלהם למנוע או להפסיק את האלימות. חשים תחושת אשמה מאוד גדולה על כך שלא הצליחו להגן על הנפגע, ולכן חשיפה לאלימות במשפחה נחשבת לטראומה הקשה ביותר בגיל הרך - לא פחות מילדים שחווים את האלימות על גופם.

"הצטברו בידינו הרבה עדויות מחקריות על כך שחשיפה לאלימות היא האירוע הטראומטי, המנבא בצורה החזקה ביותר פיתוח של תסמונת פוסט־טראומטית בגיל הרך. אנחנו יודעים שגם תינוקות מגיל מאוד־מאוד צעיר, שחשופים לאלימות, זוכרים חוויות טראומטיות. יש אפילו מחקרים על עוברים בבטן אמם. כך שאפשר להבין שככל שהילד צעיר יותר, כך לאירועים טראומטיים מצטברים יש פוטנציאל להשפעה מזיקה רבה יותר עליו.

"ילד חווה את עצמו כתלוי לחלוטין בשלום הוריו, וכשהוא רואה את אחד ההורים נפגע על ידי הורה אחר, הוא חווה את זה כפגיעה בו. כלומר, הוא גם חושש לשלום ההורה שמטפל בו, לרוב האם, וגם אוהב וקשור, כמובן, להורה האחר שפוגע".

למה ילדים שרואים הורה אלים, מכה ומשפיל, ממשיכים בכל זאת לאהוב אותו?

"כי כל ילד רוצה לאהוב את הוריו, כך אנחנו בנויים. לכל ילד יש הורים, שבהם הוא תלוי הרבה שנים. לכן, מה שילד נוטה לעשות הוא לקחת את האשמה על עצמו".

איך אלימות בבית משפיעה על הילדים שהיו עדים לה, כשהם כבר בבגרותם?

"בנים נוטים פעמים רבות להזדהות יותר עם התוקף, וכך אנחנו רואים שעתוק של הדפוסים האלימים כשהם בוגרים. נשים שחוו אלימות בילדותן נוטות יותר להפנים בהרבה מקרים את תפקיד הקורבן והחוויה שלו. בבגרותן זה מתבטא בדיכאון, בחרדה ובפגיעה עצמית. אבל לא נאמר שבנים לא סובלים מאותם דברים. פשוט אצלם הרבה פעמים הביטוי של זה יותר מוחצן.

"מחקרים מראים שלחשיפה לאלימות במשפחה יש נטייה להעברה בין־דורית. ילד שלאורך כל ילדותו ספג את דפוס האלימות בבית, תהיה לו נטייה גדולה יותר לנהוג באלימות במערכות יחסים עתידיות. ילדות בעיקר, שהיו חשופות, נוטות פעמים רבות לשחזר את מערכות היחסים האלימות, למצוא את עצמן במערכות יחסים עם בני זוג אלימים".

איך אפשר לקטוע את השרשרת הבין־דורית הנוראה הזאת?

"פה נכנס עניין הטיפול. המרכיב הקריטי הוא טיפול וליווי. יש מעטים בלבד שמצליחים לעשות שינוי בלי לקבל עזרה מקצועית. לרוב, מי שמצליחים לעשות שינוי משמעותי ולצמוח מהטראומה הם מי שעברו ליווי וטיפול".

לדברי אופיר, הטיפול שניתן היום על ידי הרשויות רחוק מלהיות מיטבי ומקיף. "זה נובע מכמה סיבות. ראשית, ההכשרה המיוחדת של מטפלים הפכה לקצרה יותר ולפחות יסודית בהשוואה לעבר, ויש קושי גדול לאייש את התקנים לטיפול בילדים.

"דבר שני, במערכת החינוך, בגלל פערים בהבנה ובידע המקצועי, לא תמיד יודעים לאתר ולזהות ילדים כאלה. כך גם במערכת הבריאות והרווחה. כל גננת נדרשת לעבור היום קורס בעזרה ראשונה, אבל אין חובה שכתנאי לעיסוק במקצועה, היא תעבור הכשרה באיתור ובזיהוי של ילדים נפגעי התעללות, נניח.

"אנחנו יודעים היום שלילדים שחשופים לאלימות יש נטייה גבוהה הרבה יותר לסבול מבעיות נפשיות, וגם ממחלות פיזיות של הגוף. עם הכשרה נכונה ויסודית לאנשי המקצוע, שתסייע באיתור ובזיהוי של יותר ילדים כאלה, ניתן יהיה למנוע חלק גדול מהעלויות למדינה, שתידרש בסופו של דבר לממן טיפולים יקרים בתחום בריאות הנפש והגוף ולתמוך בקצבאות במי שלא יוכלו להתפרנס באופן קבוע.

"בעיה נוספת באיתור ילדים חשופים ונפגעי אלימות בבית, נעוצה בעובדה שבדרך כלל ההורה המכה לא ישתף פעולה, וכדי שילד יהיה מטופל במרכז למניעת אלימות במשפחה - אנחנו צריכים שיתוף פעולה של ההורה".

ורדית דנציגר, מנכ"לית עמותת ל.א לאלימות נגד נשים, מדגישה שילדים החשופים לאלימות בין הוריהם הם ילדים שחווים טראומה לכל דבר.

"הם עדים לאלימות והם נפגעי אלימות. יש נטייה לראותם כמי שהיו 'רק' עדים לאלימות, אבל היום ברור שילדים אלו הם נפגעי אלימות, והם חווים קשיים שנובעים מעצם היותם חשופים לאלימות. צריך לטפל בהם כנפגעי טראומה, אחרת תהיה לכך השלכה דרמטית על המשך חייהם כבוגרים ועל התפתחותם.

"במקלטים לנשים נפגעות אלימות ולילדיהן ניתן מענה טיפולי רגשי גם לילדים שחווים קשיים רגשיים והתפתחותיים. זה שלב קריטי בטיפול בילדים, שיכול להשפיע על אופן התפתחותם ולמנוע את גדילתם לבוגרים שהמודל היחיד שאותו ראו היה של אביהם האלים".

ילדים כאלה, מסבירה דנציגר, אמורים היו לחוות ביטחון ואמונה בעולם, אך בביתם שלהם, שהיה אמור להקנות להם את הביטחון הזה, החוויה התנפצה. יש לדבר הזה משמעויות מרחיקות לכת גם על חייהם כבוגרים.

"לחיות בביטחון זו זכות בסיסית שנלקחה מהם, ולילדים האלה מגיע שייעשה מאמץ לאתרם ולתת להם את המענה הראוי. לראותם כנפגעי אלימות. במהלך השנים סייענו בעמותה לאלפי ילדים, ואנחנו ממשיכים לסייע גם לילדים השוהים עתה במקלטים".

לדברי רבקה נוימן, מנהלת האגף לקידום מעמד האישה בוויצו, המדינה צריכה ויכולה לפעול יותר כדי לטפל בילדים השקופים.

"מה חובת המדינה לעשות כדי לשנות את גורל הילדים? להכשיר במוסדות אקדמיים כל רופאה, מורה, אחות, עובדים סוציאליים ופסיכולוגים - לאיתור ולזיהוי של ילדים אלו, וכן להתאים את החקיקה בישראל באופן שיאפשר טיפול של מערכת הרווחה בילדים לאחר איתורם.

"היום המדינה תקועה במלכוד 22: זכויות האב גוברות על זכות הילד. צריך לפצח את הנושא המאוד מורכב הזה. כי גם אם זכויות הילד יגברו, זה בעצם לשים על כתפיו עול כבד לצאת לטיפול בהיעדר הסכמה לשיתוף פעולה מצד האב. צריך להטמיע בתוכניות החינוך כמקצוע חובה מגיל 18-3 את מניעת האלימות, לצד טיפוח השוויון המגדרי, ולהחמיר את הענישה.

"יצוין כי ויצו מפעילה תוכניות שונות ומגוונות לצמצום היקפי התופעה, באמצעות עבודה עם מתבגרים ועם אנשי מקצוע במשרדי הבריאות, הרווחה והחינוך".

נוימן גם רואה קשר בין גילויים של אלימות בבית לבין מכת האלימות הפושה בחברה הישראלית כולה. "מדברים הרבה על האלימות בחברה, בכבישים, ברחוב, וזה לא קורה יש מאין. זו גם תולדה של הזנחה של שנים באלימות במשפחה. אם לא פועלים ומורידים את הלהבות בתוך הבית, זה גולש החוצה.

"מי שמתנהגים זה לזה באלימות בכביש או ברחוב, ינהגו כך גם בבית - ולהפך. החברה שלנו נעשית יותר ויותר אלימה גם בגלל זה. צריך לפעול עכשיו, ובנחרצות, נגד האלימות בתוך המשפחה, ואני משוכנעת שזה יקרין לטובה גם החוצה".

עו"ס ענת אופיר // צילום: נעה לוצקי,

"שלח אותי לקנות עראק"

גם שרית כרמל (53) גדלה בבית אלים. היא נמרצת מאוד, מלאת אנרגיה, ולדבריה, אחרי שעברה תהליך ארוך מאוד ומייגע, הגיעה כעת למקום טוב בחייה.

היא גרה בהרצליה, עורכת דין ומגשרת בתחום דיני משפחה וייעוץ משפטי לעמותות, נשואה ומגדלת שתי ילדות, לצד שני בנים מנישואיו הקודמים של בעלה.

היא גדלה בפתח תקווה, שלישית מארבעה אחים. אמה עלתה מעיראק, אביה ממרוקו - שניהם הלכו כבר לעולמם.

"אמא שלי היתה מבוגרת מאבי ב־11 שנים", היא מספרת, "מהסיפורים שרצו במשפחה הבנתי שאבא שלי לא רצה להתחתן איתה, אבל היא נכנסה להיריון והכריחו אותו למעשה להינשא לה".

לדברי שרית, עם השנים החלו לבוא לידי ביטוי אירועים של אלימות קשה מצד האב בבית. "המכות כוונו בעיקר כלפי אחיי הגדולים. אמא שלי, שהיתה אישה צייתנית כזאת, ספגה ממנו אלימות מילולית מזעזעת, קללות, צעקות. הוא פחות פגע בה פיזית, יותר דחיפה פה, דחיפה שם. עם זאת, כשהייתי בת 14 אני זוכרת בוקר אחד שהוא ממש שלף סכין ואיים עליה. הלכתי לבית הספר נסערת. בכיתי כל היום.

"כשהוא היה חוזר מהעבודה, הוא היה משליט טרור בבית. כולנו היינו צריכים להיות בשקט. ואז הוא היה שולח אותי לקנות לו בקבוקי עראק. למרות שהוא לא היכה אותי ישירות, הייתי הקורבן המסכן. לא דיברתי איתו אחר כך במשך שנים, לא הסתכלתי עליו, פחדתי ממנו, שנאתי אותו שנאת מוות".
איך את מסבירה את העובדה שאחייך הגדולים חטפו ממנו מכות, ואת לא?

"אני בחרתי להקטין את עצמי למינימום האולימפי. הייתי הילדה הטובה, הדואגת, לא מתנגדת, לא מעירה, כלום.

"כילדה התביישתי בבית שלי, בהורים שלי. הייתי הולכת עם עיניים באדמה, שאף אחד לא ידבר איתי, עיניים מושפלות. אנשים היו אומרים לי, 'את יודעת שיש לך עיניים עצובות? יש לך מבט עצוב'. הוריי התגרשו לבסוף, כשהייתי חיילת, אבל כל מה שקרה בבית מאוד פגע בי בהמשך. הרגשתי במשך שנים שנאה עצמית".

לפני 17 שנה הכירה את אביב, בן זוגה הנוכחי, ובשנים האחרונות היא ממוקדת, לדבריה, בהתפתחותה האישית. "למדתי קואוצ'ינג וכל מיני קורסים אחרים, ועלו בי המון תובנות. סיימתי את לימודי המשפטים שלי והוסמכתי לעריכת דין".

והיום, כמגשרת מצליחה, את עוסקת בדיני משפחה.

"היום אני מגינה בדיוק על הילדים האלה, על האימהות שחטפו, על מי שהיו שקופים וחשופים, ועכשיו יש להם בעיות משלהם בזוגיות. אני יודעת להיות שם עבורם, כי גם אני עברתי את זה. כשהוסמכתי לעריכת דין, עמדתי מול המראה ואמרתי לעצמי, 'שרית, אני גאה בך'. הלכתי ללמוד משפטים כדי להגשים חלום גדול. לבוא ולהגיד, 'כן, אני מסוגלת, כבר יש לי כוחות. אני כבר לא קטנה וחסרת אונים'.

"אני גם מעבירה כיום הרצאות על החיים שלי. אני קוראת לזה 'אחד לי, אפס לבושה'. אני רוצה לעזור ולעשות טוב לכל האנשים שנמצאים היום במצב שבו הייתי בעצמי בעבר".
ביחד עם אמא במקלט

בר סטאר היא דוגמה נוספת לאישה שילדותה עברה בצל אלימות פיזית ורגשית מתמשכת בבית. במשך שנים הסתירה מאחרים את המראות הקשים שהיתה עדה להם, עד שאמה פנתה בעצמה לרשויות הרווחה בבקשה לסיוע כלכלי, ובכך חשפה את המצב האלים בבית. אלימות שבר, אז ילדה בת 10, חוותה לדבריה לעיתים על בשרה, ולעיתים רק שמעה מפי אמה את העדויות הקשות על מעשי אביה.

לא בדיוק שיחות שמתאים להורה לנהל עם ילדה.

"כן, אבל מגיל צעיר הייתי חשופה לפרטים שלא תאמו את גילי. תמיד הייתי מאוד מחוברת לאמא שלי, ומאוד בוגרת, אז היא הרגישה נוח לספר לי דברים. אני ראיתי את זה כדבר חיובי, כי יכולתי, כביכול, להגן עליה. עם השנים למדתי שיש ילדים שלוקחים על עצמם את תפקיד המגן על ההורה הנפגע, ויש מי שלוקחים את הצד הפוגע ורואים את הנפגע כחלש. אני הייתי בצד שמגן על ההורה שנפגע".

היא בת 37, נשואה עשר שנים ואם לבת 6. גדלה בחיפה, עם אחות שצעירה ממנה בשנתיים. כשהיתה בת 10, הוברחה עם אמה ואחותה למקלט לנשים מוכות, ומאז עברו בין כמה דירות בהרצליה. היום היא מתגוררת באזור השרון.

היא לוקחת כעת נשימה עמוקה, ובתנועות ידיים חפוזות ובדיבור מהיר חוזרת אל המציאות שבה גדלה, בצל אלימות בבית. אל הפחד שבו חיתה ללא הפסקה. וכמו אירנה, גם בר היתה "על המשמר" כמצב תמידי.

"גדלתי במציאות שבה אני צריכה להיות כל הזמן דרוכה", היא מדגישה את המילה האחרונה, "חייתי כל היום בפחד שאבא יעשה משהו לאמא שלי. לכן רציתי כל הזמן לשמור שהוא יהיה במצב רוח טוב, להצחיק את כולם. בסרטונים מהילדות רואים אותי כל הזמן שרה ומצחיקה, אבל בפנים הייתי כל הזמן דרוכה.

"כשאבא שלי היה צועק על אמי, ולפעמים יותר מזה, הייתי לוקחת את אחותי לחדר ומעסיקה אותה. לפעמים הייתי מנסה לשיר בקול יותר חזק מהצעקות שלהם, כדי שהיא לא תשמע.

"אמא שלי, שעבדה במשק בית, היתה במצב רגשי גרוע מאוד. אבא שלי לא היה אלכוהוליסט ולא אדם שמכור לסמים. הוא היה מנהל מצטיין בעבודה שלו. מסביבי היו אומרים כל הזמן 'איזה אבא מדהים יש לך', ואני רציתי לצעוק שהם לא יודעים איך הוא מתנהג איתנו בבית. אבל צעקתי רק בלב. בחוץ חשבו שהוא מדהים, ובבית הרגשתי שהוא רמס אותנו כבני אדם".

לדבריה, היא היתה תמיד "ילדה טובה", כזו שמצטיינת בלימודים, מוקפת חברים, טובה בספורט. אבל בפנים היתה שבורה, מלאת חרדות ודאגות, עם תחושת אחריות גדולה להציל את אמה.

"אני בחרתי להסתכל לאבא בעיניים, כדי שיהיה לו טוב, ובמקביל להעצים את אמא שלי. לקחתי על עצמי המון תפקידים, בעל כורחי, אבל סבלתי מנזק נפשי קשה מאוד. היום מסתכלים עלי ואומרים 'את יצאת הכי פחות שרוטה', כי למדתי באוניברסיטה ובמכון אדלר ועבדתי בעבודות מסודרות. אבל אף אחד לא יודע מה זה לגדול בבית כזה, כשאת צריכה להגן כל הזמן על אמא.

"אני כל הזמן ניסיתי להגן עליה, לחזק אותה. אני זוכרת פעם ששמעתי אותם רבים וכמעט התמוטטתי, כי הייתי בטוחה שקרה לה משהו. זו היתה אחת הסיטואציות הקשות שאני זוכרת, ואחריה חייתי כל הזמן בפחד שמשהו רע יקרה לאמא שלי. היא היתה יוצאת לעבודה, ואני הייתי מפחדת שאונסים אותה, רוצחים אותה. שנים אחר כך, אחרי שהיא ואבי התגרשו, לא רציתי שהיא תכיר גברים חדשים. כל הזמן פחדתי שיקרה לה משהו רע".

את זוכרת את יום המעבר שלכן למקלט לנשים מוכות?

"כן, בשקט־בשקט רשויות הרווחה ארגנו לנו מבצע בריחה. אני ואחותי לא ידענו כלום, עד שבוקר אחד מנהלת בית הספר הוציאה אותנו מהכיתה, וראינו את אמא שלי ברכב, בוכה. היא אמרה לי, 'זהו, בר, אנחנו עוזבות את אבא'.

"אני זוכרת את עצמי מחבקת אותה ואומרת לה, 'איזו גיבורה את שאת לוקחת אותנו מאבא'. שמחתי, כי מגיל מאוד צעיר הייתי אומרת לה שאנחנו צריכות לברוח מאבא כי הוא מכאיב לה".

תשעה חודשים שהו במקלט של עמותת ל.א. לאלימות נגד נשים. "רות רזניק, ממייסדות העמותה וכלת פרס ישראל על מפעל חיים, אמרה לי פעם שיבוא יום ואקח את הלפיד שלה, כדי להמשיך להגן על נשים. ואכן, שנים אחרי שגרתי במקלט, הגעתי לשם כדי להעביר הרצאה, והרגשתי סגירת מעגל מטורפת".

נגד אביה של בר הוגש כתב אישום על עבירות אלימות שונות, והוא הורשע במעשים.

"היום אני יודעת להגיד שההשפעה המשנית של המעשים שלו המשיכה איתי כל החיים", היא אומרת, "אף אחד לא מבין את המשמעות של לגדול בבית כזה. בית סגור, שאת לא יכולה להוציא ממנו החוצה דבר ממה שאת עוברת".

שרית (מימין), בר ואירנה. "ההורים מעצבים את הזהות הנפשית של הילד", צילום: אפרת אשל

דמעות מול המטפלת

בר עוטפת באצבעותיה את כוס התה המונחת על השולחן, מתכרבלת בעצמה. עם השנים יחסיה עם אביה הפכו טובים יותר. אבל אחרי שלמדה הדרכת הורים במכון אדלר, הבינה שהקשר איתו לא מיטיב עימה.

"כל ילדה רוצה אבא", היא מחייכת, "וחשבתי שאוכל להפוך אותו לאבא שתמיד רציתי. אבל זה לא באמת הצליח. כשהתחלתי ללמוד, התחלתי גם לעבד בעצמי את חוויות הילדות שלי. דיברו שם על ילדות, על סודות ועל אלימות, והתחלתי להבין מה עברתי. הרי כל החיים, גם כבוגרת, הייתי במוד של הישרדות, ופתאום קיבלתי הזדמנות לחשוב ולהבין מה עבר עלי.

"בהמלצת חברה הלכתי למטפלת אולי עפרוני, ויחד איתה הגענו לילדות ולטראומה. היא שאלה אותי אם אני עדיין מפחדת מאבא שלי. זה עשה לי בום כזה. הסתכלתי עליה, והתחילו לרדת לי דמעות, ואז קלטתי שאני כבר בת 30 פלוס, עם קריירה, בעל, ילדה ועבודה טובה, ועדיין מפחדת מאבא שלי. וזה עורר אצלי את האשמה והבושה והחלטתי שאני מפסיקה את הקשר איתו.

"התקשרתי ואמרתי לו שאני לא מעוניינת לדבר איתו יותר. הייתי נחרצת. עברנו דירה, עברתי עיר, וזהו. זה מדהים אותי שעד לפני כמה שנים, כל החיים שלי סבבו סביבו וסביב מה שהוא רצה, ועכשיו אני כמו ילדה שמגלה בעצמה את היכולות שלה ואת מה שעושה לה טוב".

כיום בר רגילה לעמוד על במות ולספר את סיפורה, משלבת אותו גם בהדרכות הורים שהיא מעבירה, אבל בראיון הזה, כשהיא נזכרת בנבכי ילדותה, היא לוקחת הפוגות כדי להסדיר את הנשימה ולהחניק את הדמעות במעלה הגרון.

"קשה לי יותר לדבר על זה עכשיו מאשר להעביר הרצאה", היא מתנצלת, "בהרצאה אני שולטת במה שאני מספרת, וזה בסדר, אבל כשאני מתראיינת עולות לי עוד ועוד תמונות, וזה לא פשוט.

"אני יודעת שלמילים שלי יש כוח מאוד גדול. אני יודעת שלא סתם חוויתי את הילדות הזו, ולא סתם יצאתי ממנה איך שיצאתי. אני מאמינה שזה הכוח שלי בעולם הזה - היכולת להעביר את המסר שיציל כמה שיותר ויעזור.

"לא סתם הפכתי למדריכת הורים. אני חושבת שבעצם נולדתי מדריכת הורים, כי הרי כל הזמן הייתי אחראית לאמא ולאבא שלי, ניסיתי להדריך אותם. כל חיי העצמתי את אמא שלי, ועל הדרך גם את עצמי. הלכתי ללמוד הדרכת הורים בעיקר כדי לוודא שההעברה הבין־דורית תיפסק אצל הבת שלי.

"ולקחתי על עצמי גם להראות להורים אחרים שיש להם אחריות עצומה לילדיהם. שהדברים שהם עושים במהלך החיים מעצבים את הזהות של הילד, הנפשית והרגשית, ואת המסוגלות שלו כבוגר.

"אני מרצה כיום בפני כל מיני מקומות וקהלים שנוגעים לטיפול באלימות, דוגמת מעונות לנשים מוכות, עובדים סוציאליים או מעון טיפולי לגברים מכים. אני חושבת שמסר כזה צריך לעבור לכל אחד שנמצא בבית שיש בו אלימות. שאב אלים יידע לפנות ולטפל בכעסים שלו; שבת זוג מוכה תדע שהיא מלכה ושיש לה לאן לפנות, אם לא בשביל עצמה אז למען הילדים שלה; ושהילדים יידעו שהם מדהימים.

"ושאנשים מבחוץ, שרואים מצב כזה, יידעו שהם חייבים לעזור. במקרה של משפחה שיש בה אלימות, זה יכול להציל נפשות".

אילנה בן ישראל ואחיה, רועי אזולאי, בסדרה "יוצאים מהכלל". "הנזקים לילדים כאלה הם מטורפים", צילום: באדיבות כאן 11

"מטרייה של עצב מעל הראש"

"כשאת גדלה בבית כמו הבית שבו אני גדלתי, את חושבת שיש בך משהו מקולקל", אילנה בן ישראל מדברת מהר. "אל הבית שלך מגיעים לעיתים קרובות אמבולנס ושוטרים, כי אמא היתה מקבלת מכות מאבא, בעוד שבבית של החברות מונח שוקולד על השולחן ויש פסנתר בסלון, והכל מתנהל בצורה נעימה ושקטה.

"את רואה את ההבדל ביניכן וחושבת שמשהו אצלך לא בסדר, אבל זאת הרי לא אשמתך. וזה הדבר הכי חשוב שצריך להגיד לילדים שגדלו בבית כמו שאני גדלתי בו: זו לא אשמתכם, ואפשר לאחות את הסדק הזה של החיים שלכם. אני יודעת, אני הייתי שם".

היא לוקחת נשימה עמוקה, שאחריה תגיע שתיקה ארוכה. אביה, שבמשך שנים פגע באמה ואחר כך באחיה, כבר הלך לעולמו, אבל השפעות הילדות הקשה שעברה בצילו נותרו, לדבריה, עד היום. למרות זאת, ואולי בגלל, היא מנסה בכל יום להרים את הראש מעל המים, ומעבירה את המסר שאפשר וצריך לתת לילדים שגדלים בצל אלימות טיפול אחר ותקווה - שאפשר לחיות אחרת.

"ילדים שנחשפים לאלימות סובלים מנזקים מטורפים", היא חוזרת ומדגישה. "וכשאין מספיק מודעות לקבל אחריות טיפולית לילדים האלה, זו הפקרות של המדינה. כי כשמקבלים טיפול נכון ומקצועי ועזרה, אפשר לנשום וללמוד לשייט בתוך החיים האלה. גם עם הקושי.

"אני מרגישה כל חיי שיש לי מטרייה של עצב מעל הראש. לפעמים היא קרובה יותר, והדמעות מטפטפות לי על הראש, ולפעמים היא מתרחקת וקורים דברים טובים. ויכולים לקרות דברים טובים".

"הלכתי לקרבי, להתרחק מהבית"

היא בת 59, נשואה ואם לשלושה. עובדת סוציאלית שמטפלת בנושא זוגיות, גירושים ואלימות במשפחה. במקביל, יש לה קליניקה פרטית שבה היא מטפלת, בין השאר, בזוגות בתהליכי גירושים. אחיה הצעיר, רועי אזולאי, נשאר עם אביו הרבה אחרי שהאם עזבה את הבית למקלט לנשים מוכות. היום הוא בן 44, נשוי ואב לשלושה בנים, ומנחה הורים בעצמו. יחד, בהרצאות שהם מעבירים בפני הקהל הרחב ובפני ציבור שעובד עם ילדים, הם מעבירים מסר ברור: אסור לשכוח את הילדים השקופים, אלה שגדלים לצד האלימות ולא מטופלים כראוי.

כשהם מתחילים לדבר על ילדותם בירושלים, הלב נשבר. "אבא היה שתלטן, אלים ומפחיד", אומרת אילנה. "הרבה פעמים נקלעתי לתוך סיטואציה של ריב בבית, והייתי מנסה להגן על אמא שלי בגופי. אני הייתי מקבלת סטירה פה ושם, אבל זה נחשב אקט חינוכי באותם ימים, לא אלימות נוראית כמו שהופנתה כלפי אמא. הייתי ילדה הורית, ואמרתי לה שתברח ואני לא אגלה לאבא איפה היא. אמא היתה יוצאת, נעלמת לכמה שעות וחוזרת אחר כך".

כשרועי נולד, הילד הרביעי והאחרון במשפחה, הפכה אילנה למטפלת העיקרית שלו. אבל האלימות הקשה בבית הפרידה גם בין האחים, וכשאילנה התגייסה לצבא, ואמה החלה להיעלם לסירוגין מהבית, גם חייו של רועי השתנו.

"אני שירתי ביחידה קרבית, לבקשתי, כי לא רציתי לחזור הרבה הביתה", נזכרת אילנה. "כשאמא שלי עזבה את הבית בפעם הראשונה, חזרתי במיוחד כדי לטפל באחים שלי. היא קיבלה החלטה קשה עבורה, לצאת בלי הילדים, כי רצתה שאבא שלי לא ימצא אותה. אבל אחרי כמה שבועות היא חזרה הביתה".

גם רועי רצה כל השנים שאמו תעזוב. "כבר בגיל 8 האמנתי שאם היא תעזוב, יהיה לנו שקט, כי בהתחלה היא היתה המושא לתוקפנות, וזה הקרין עלי. כשהיא עזבה, הפכנו להיות האובייקט, והתוקפנות הופנתה יותר אלינו. נשארנו לגור עם אבינו, וסבלנו מהתרסה ומניכור הורי חריף. הוא אסר עלינו להיפגש איתה.

"גדלנו בבית מטורף. העוצמות והאנרגיות האימפולסיביות והתוקפניות היו כחוט השני בחוויית החיים בבית", קולו שקט. "אני זוכר מעט מאוד רגעים של שקט, ובעיקר מתח שמשתרר כל הזמן. בית נפיץ".

רועי חשב שהוא יכול להתמודד נפשית עם הקושי, אבל גופו הלך ודעך. כשהיה בן 12 שערו החל לנשור בכל הגוף, והרופאים קבעו שמדובר בתוצאה של טראומה נפשית. "כבר אז החלטתי שבבגרותי אני אהיה מנחה הורים. ידעתי שזה הייעוד שלי, כי הכמיהה למשפחה נורמטיבית בערה בי. ידעתי שאני חי חיים רחוקים מהנורמה, והאוריינטציה שלי לילדים ולהורות נכונה הלכה והתחזקה עם השנים".

במשך כמה חודשים אמם של רועי ואילנה שהתה במקלט לנשים מוכות. אילנה הגיעה למקלט לבקר את אמה, ושמרה איתה על קשר גם אחר כך, כשהאם עברה לדירה משלה. "ניסיתי לשמור על קשר גם עם אבא שלי, אבל הוא כל הזמן היה מדבר לא יפה על אמא. מקלל, כועס עליה שעזבה אותו, ועלי שלא באתי לטפל באחים שלי. הרגשתי כאב גדול על שהשארתי את אחיי מאחור, אבל גם הרגשתי פחד על החיים שלי. וזה פחד שנשאר עד היום.

"בשלב מסוים אבא שלי אמר שאני צריכה לבחור בינו לבין אמא שלי, והקשר איתו התנתק למשך כמעט 30 שנה. רועי, מבחינתי, נשאר כמו בן ערובה אצל אבא שלי, כי הוא גידל אותו, אבל אסרו עליו להיות בקשר איתי או עם אמא שלי, וזה קרע אותי. כל השנים ניסיתי, ולא הצלחנו להיות בקשר עם רועי. רק אחרי עשר שנים חזרנו להיות בקשר טוב".

האב נפטר לפני שש שנים, אך שנתיים קודם לכן יצרה עימו אילנה קשר, בשאיפה לסגור מעגל. "ישבנו ושוחחנו, והוא כאילו לא הבין למה לא דיברנו כל השנים. מבחינתי, סגירת המעגל היתה טובה, כי לדעתי הוא התנהג כפי שהתנהג משום שהיה אדם חולה ולא מטופל. מתוך ההתפתחות הטיפולית שעברתי הבנתי שאני צריכה לשחרר את הכעס, אבל הטראומה והנזק שנגרם לא יישכחו אף פעם".

רועי: "אני עברתי כל כך הרבה תהליכים עם עצמי, שאני לא מחובר היום למילה כעס. אני מרגיש יותר צער על כל מה שקרה בבית הזה, על כל מה שכל אחד מאיתנו חווה".

"הילדים לא אשמים במצב"

אחרי רצח מיכל סלה ז"ל באוקטובר 2019 בידי בעלה, לעיני בתם התינוקת, החליטו אילנה ורועי להרים את הכפפה ולהעביר הרצאות על השפעות האלימות בבית. כן, גם על מי שהאלימות לא היתה מופנית כלפיהם באופן ישיר.

"הבנו שקולם של הילדים שנחשפים ועדים לאלימות לא מספיק נשמע", מדגישה אילנה. "לא מדברים על מה שהם עוברים בבית, ולא על מה שהם עוברים אחר כך, במקלט, כשתולשים אותם מהמסגרות ומכניסים אותם למקלט. הילדים האלה צריכים להבין שהם לא אשמים בהתנהגות של ההורים שלהם, ושאפשר וצריך לעזור להם".

סיפורם של אילנה ורועי יובא בעונה החדשה של הסדרה התיעודית "יוצאים מהכלל", עם רוני קובן. הסדרה, בת ארבעה פרקים, משודרת בימי רביעי (21:15), בכאן 11 ובדיגיטל

batchene@gmail.com
erannavon9@gmail.com

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו