פאולה: מי הזיז את הפריבילגיה שלי?

הפריבילגיה - קווים לדמותה

פריבילגיה מתארת את היתרונות שיש לי בשל סממני זהות מסוימים, המעניקים לי כוח ומעמד וחופש בחירה גדול יותר מאשר לאלו שאין להם. פריבילגיה מתארת את מאזן הכוחות בתחום מסוים, כאשר לכל אחד יש אזורים פריבליגיים בתחומים שונים. הפריבילגיות בדרך כלל לא נרכשות בפעולה אקטיבית, אלא קיימות. ואין בהן שום דבר רע, כל עוד אתה לא מרוכז בשימור הפריבילגיה שלך גם במחיר של דיכוי אחרים.

תתבייש לך, יא פריבילג

האם פריבילגיה היא משהו שיש להתבייש בו? להסתיר אותו? תלוי איך אתם מתנהגים בנוגע לפריבילגיות שלכם.

השימוש במילה "פריבילג" כמילת גנאי הפך לטרנד, אך הוא מעניק פרשנות חד־ממדית למושג, כאילו מדובר בהכרח באנשים מנותקים מהמציאות. דוגמה ישראלית מובהקת יכולה להיות הנוהג להקניט את תושבי תל אביב ולקרוא להם "יושבי בתי הקפה ושותי אספרסו" כאילו מדובר באנשים נטולי דאגות. זה לא רק סטריאוטיפי, זה גם ייחוס ערך שלילי לאפשרות הכלכלית לשבת בבית קפה.
אני? פריבילג? מה פתאום!

יש שני מצבים עקרוניים, שבהם אנשים לא מכירים בפריבילגיה שלהם: חוסר מודעות או ההכחשה של הפריבילגיה, כלומר גם כשמפנים את תשומת הלב של אדם ליתרון היחסי שלו, הוא מסרב להודות בו ואפילו תוקף את מי שטוען כך ושם עצמו כקורבן.

אולי הקושי להודות ביתרון שיש על אחרים נובע מחוסר הנוחות שבידיעה שיותר קל לי, שיש לי זכויות יתר, או מהחשש שההישגים שלי לא יקבלו הערכה בגלל הפריבילגיה שלי. עצמי נבנה מהיכולת שלנו להרגיש ראויים להישגים שלנו. פריבילגיות לא הופכות בהכרח את החיים שלנו לקלים יותר, פריבילגיה לא מבטיחה אושר או הצלחה. היא נותנת רוח גבית או יתרון, אבל לא כל הפריבילגים מצליחים בתחום שבו יש להם יתרון. ג'ייקוב דילן, הבן של בוב דילן, הוא רק דוגמה אחת.

בעלי זכויות יתר ושאר פשוטי העם

אחת הסצנות הטלוויזיוניות שמתארות במדויק את הקושי של פריבילגים לוותר על היתרון היחסי שלהם, מתרחשת בעונה הראשונה של "הלוטוס הלבן": ניקול מוסבאכר, אישה לבנה וקרייריסטית, בעלת תפקיד בכיר בחברת הייטק גדולה, טוענת בפני בתה אוליביה וחברתה פאולה שעליהן להתחשב בבנה הצעיר קווין, אחיה של אוליביה, בגלל "הקשיים שהוא חווה" - בשל היותו גבר סטרייט לבן וצעיר.

כלומר, ניקול צמחה בעולם פריבילגי שבו התכונות שהזכירה מהוות יתרון יחסי על פני השאר, וכמו הרבה אחרים, היא רואה בשינוי החברתי שמנסה לתקן את חוסר השוויון עוול כלפי הפריבילגים, שהתרגלו לזכויות היתר שלהם ועכשיו הם נאלצים להיאבק על מקומם בעולם, כמו שאר פשוטי העם. לכאורה, כמובן.

הבעיה עם פריבילגיה נוצרת כשאנשים עיוורים לפריבילגיה שלהם, לא רואים את היתרון היחסי שזכו בו, ולא מוכנים להכיר בכך שלרוב האנשים יש אתגר גדול משלהם באותו התחום.

אחד המושגים שנעשו שגורים לאחרונה הוא טרלול פרוגרסיבי. איך זה קשור? אלה שרוצים לשמר את מעמדם הפריבילגי ולהכחיש את היתרון שלהם, יקראו לכל ניסיון (שלא משרת אותם) ליצור חברה מכילה ומגוונת יותר, שנותנת הזדמנויות גם למי שאינו פריבילג - טרלול פרוגרסיבי.

להודות בפריבילגיות - למה זה חשוב?

פריבילגיה היא לא מושג שנועד לגרום לאנשים להרגיש אשמה או להפחית את ההערכה כלפי ההישגים שלהם. מה שחשוב זה להודות בפריבילגיות שיש לך, כדי לנהל מערכות יחסים אמתיות וכנות, שהן הבסיס לתחושת האושר, ולא פחות חשוב - כדי להיות מסוגלים לפעול למען הזדמנויות שוות עבור מי שקיבלו סל פריבילגיות קטן יותר. אם שוויון מבחינתכם הוא רק מושג נחמד לתלות על בריסטול לקישוט הקירות של כיתה ד' 3, אתם מוזמנים להפסיק לקרוא את הטור עכשיו. אבל מרבית בני האדם הם יצורים חברתיים, וכפועל יוצא מכך רוצים לחשוב על עצמם כהוגנים ומוסריים, וגם כמהים שאנשים יחשבו שהם כאלה. זה המרכיב המרכזי של ערך עצמי בריא. כשאנחנו לא מודים בפריבילגיה ולא עורכים גילוי נאות בעניינה, זה מטעה ופוצע אחרים. הרבה מהטינה ומהזעם בין אנשים, בין קבוצות ובין מדינות - מקורם בהכחשת הפריבילגיות.

רשימת הפריבילגיות שלי

אני לבנה, סטרייטית, יש לי שיער בהיר וחלק ועיניים בהירות, יש לי מסוגלות גופנית טפו חמסה, אני נשואה ויש לנו שני מקורות הכנסה. כל אלו הן פריבילגיות מוחלטות. יש גם פריבילגיות יחסיות: אני צעירה יחסית ובמצב כלכלי פריבילגי יחסית לאנשים מסוימים, ונחותה לעומת אחרים.

הפריבילגיה להישען

אני מפרנסת שווה בבית. יש תקופות שאני המפרנסת העיקרית, יש חודשים שאנחנו שווים. בשנת 2006 החלטתי להתפטר מעבודתי כשכירה ולנסות את מזלי כעצמאית. תמיד האמנתי שעצמאות זה רק לעשירים, כי אין לי הפריבילגיה לקחת סיכון ושלא יהיו לי הכנסות יציבות. ללא הפריבילגיה להישען על ליאון כלכלית בתחילת הדרך, לדעת שהוא רשת הביטחון עד שהעסק יתייצב - לא יכולתי לעשות את זה.

המרוץ לדירה

בבעלותי ובבעלות ליאון דירת ארבעה חדרים בהוד השרון. עם משכנתא. אם לא היינו מקבלים סכום כסף התחלתי מההורים שלנו - לא היינו יכולים לקנות אותה מבלי לשנות את אורח החיים שלנו.

אנחנו לא מבלים במסעדות יוקרה ולא רוכשים בגדי מותגים, אבל אנחנו נוסעים לחו"ל פעם-פעמיים בשנה לחופשה כיפית, אוכלים בחוץ, הילדות רשומות לחוגים ויש לנו עזרה בעבודות הבית. כל זה לא היה קורה אם היינו נחנקים תחת משכנתא גדולה יותר, כי אנחנו נשענים על ההכנסות החודשיות שלנו, אין לנו את שני המרכיבים שנחשבים משאת הנפש של כל מי שרוצה להתנתק ממרוץ העכברים של הפרנסה: הכנסות פסיביות ונכסים מניבים.

מנטורים פריבילגים

האם זה ראוי שאעניק את תובנותיי בנושא קניית דירה לזוג צעיר נטול תמיכה כלכלית התחלתית, בגלל שנעזרנו בהורים? האם הפריבילגיה שלי מונעת ממני את הזכות לייעץ או לעורר השראה? שאלה ממש טובה. האם פריבילגים מנועים מלייעץ בתחום פריבילגיותם?

האם עשירים יכולים לתת ייעוץ כלכלי? האם אנשים עם מבנה גוף גנטי דק ורזה יכולים לייעץ על דיאטות? האם חברה שלי, שלא תלויה בעבודה שלה לפרנסתה, יכולה לייעץ לי על איזון נכון בין בית לעבודה?

השאלה מעסיקה ביתר שאת מאז פרוץ הרשתות החברתיות, כי אני נתקלת בהמוני המנטורים להצלחה, שמייעצים כיצד לבנות עסק, איך לפתח ביטחון עצמי ואיך לסגור עסקאות במחיר הנכון, מבלי לבצע גילוי נאות ביחס ליתרונות שהיקום העניק להם.

הפריבילגיה לייעץ

אם אתה רוצה ללמד אחרים איך לנהוג, יש לך חובות מוסריות, והראשונה שבהן היא להצהיר על הפריבילגיות.

האם אני יכולה להתהדר בנוצות של "אנחנו עשינו את זה, קנינו דירה, ולכן גם אתם יכולים?" ולמכור את עצותיי לכל אדם? ממש לא! ככה נראה עיוורון פריבילגי. אם לא אצהיר על הזכויות העודפות שיש לי לעומת אותו אדם שאני מתיימרת לתת לו המלצה, אם לא אכיר בקושי שלו שהוא שונה וגדול משלי - אני לא יכולה לייעץ לו דבר.

עקבתי זמן מה אחרי משפיענית שהתיימרה ללמד איך לנהל עסק, והתגאתה בכך שהיא מסרבת להצעות עבודה לא מדויקות ל"חזון העסקי". ואז נתקלתי בכתבה שבה התראיינה, והתברר שהיא נצר למשפחה עשירה ושבן זוגה עשה אקזיט. קל להיות "מדויקת" כשאת לא מסכנת את היכולת לשלם את שכר הדירה. רוצה להפוך למנטורית כלכלית? אין בעיה, רק בחייאת - תעשי גילוי נאות.
למה אין לי משרד מעוצב?

למדתי על בשרי עד כמה תדמית של הצלחה שאין בה שקיפות עשויה לפגום בדימוי העצמי. בתחילת דרכי העצמאית, כשחיפשתי מעגלים של עצמאיות כדי לשאוב מהם השראה, פגשתי נשים שתחזקו אתר אינטרנט מעוצב לעילא, ישבו במשרד מרווח ובו רהיטים יפהפיים, וכל זאת עם היקף לקוחות כמו שלי או אפילו קטן יותר. זה גרם לי לתהות מה הן עושות טוב יותר ממני. איך זה שאני עובדת מסביב לשעון, והתקציב מאפשר לי משרד קטנטן ובו ספה שהחלפתי בסלון ושולחן הכתיבה הקודם של ליאון. איך הן מצליחות לשלם שכר דירה, לשלם לספקים, וגם להשאיר משהו לפרנסתן, וגם נפגשות בבית קפה מגניב כדי להתמלא באנרגיות. רציתי להצטרף, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לוותר על שעות עבודה יקרות לפני שהבנות חוזרות מהגן.

הרגשתי שמשהו פגום באופן שבו אני מתנהלת. עובדה שהן מצליחות להחזיק את כל המבנה הכלכלי העדין הזה, וגם להקפיד על זמן פנאי - ואני לא. התחלתי לשאול שאלות ישירות וגיליתי את מה שלא יכולתי לראות, כל עוד הן לא סיפרו. שאלתי אחת מהן מה גובה שכר הדירה שהיא משלמת, ואז היא סיפרה שזה משרד ששייך למשפחה אז הם "מפרגנים לה". כמה שמחתי לשמוע שהיא לא משלמת שכר דירה, ארנונה, ועד בית, חשמל, מים, ניקיון של המשרד, כיבוד, ציוד משרד. זה עזר לי להבין שאני לא מתנהלת גרוע, אלא שהיא לא צריכה לכסות את ההוצאות שאין לה, אז ברור שהיא יכולה לפנות בוקר לבית קפה. ברגע שהיא הודתה בפריבילגיה שלי, זה נתן תוקף לשונות של האתגרים שעומדים בפנינו, ובפעם הבאה שנאלצתי לסרב להצעה המפתה לבלות בוקר בבית קפה, ידעתי שאני לא פחות מאורגנת, אלא פחות פריבילגית.

"פאולה, פשוט תאטי קצת"

בעשור האחרון אני עובדת המון שעות. זו הבחירה שלי, אני נהנית מהעשייה המקצועית. ברור שלפעמים אני מתעייפת, ועדיין שלמה עם הבחירה. לפני הקריירה, הדבר הכי משמעותי עבורי הוא הבנות וליאון. מכאן יוצא שחיי מורכבים בעיקר מבית ומעבודה. אין לי הרבה פנאי למפגשים חברתיים. לאורך השנים היו חברים שביקרו אותי על הבחירה הזו.

"פאולה, תאטי קצת, את לא צריכה לעבוד כל כך הרבה. קחי יותר ימים לעצמך, חשוב להיפגש עם חברים, את ממש לא זמינה".

זה גרם לי להרגיש שמשהו בי לא בסדר. איך אחרים מצליחים להיפגש עם חברים לפחות פעם בשבוע ואני לא מגיעה לזה בכלל?

איך הם חיים ברמת חיים דומה לשלי, ועדיין מתחזקים פנאי למפגשים חברתיים בכל שבוע? זיהיתי את ההבדל שלאף אחד לא נעים לדבר עליו: אלו שיש להם פחות דאגות כלכליות, שבאים ממשפחות יותר מבוססות, הם גם אלו שמצליחים לתחזק חיי פנאי נרחבים יותר בתקופת החיים האינטנסיבית של ילדים קטנים, קריירה ותפעול בית.

אלו שלא יכולים לבקש מההורים שיכסו את המינוס, שלא זוכים למימון מהמשפחה של חופשת הקיץ ושצריכים לשלם משכנתא - תמיד ייאלצו לוותר על משהו: או על רמת החיים או על זמן עם המשפחה או על תרבות הפנאי. אין נוסחה סודית, ומי שאומר לכם ש"הכל עניין של סדר עדיפויות" לא מודה בעובדה שהוא יותר פריבילג. כשתבינו שהבעיה היא לא אתם ולא הם - אלא חוסר השקיפות - זה ייתן לכם שקט וימנע תסכול.

בזכות ההבנה הזו למדתי לסנן משובים כאלה, ואני מוכנה לשמוע עצה על "לנשום" ו"להאט" רק מאנשים במצב כלכלי דומה לשלי, המתמודדים עם אתגרים דומים. אנשים שרמת ההשתכרות לא משפיעה על סגנון החיים שלהם לעולם לא יוכלו להבין עד הסוף את השיקולים של אלו שתלויים בפרנסתם כדי לחיות. נקודה. אני לא רוצה להיות עיוורת ליתרונות שיש לי על פני אחרות, אבל באותה המידה לא רוצה שיהיו עיוורים ליתרונות שיש לאחרים עלי. אני לא מוכנה לוותר על חופשת קיץ ולא מוכנה לוותר על טיפול זוגי. כדי שזה יקרה, ליאון ואני צריכים לקרוע את התחת. זה מה יש. הפריבילגיה שלנו היא שאנחנו אוהבים את העבודה שלנו.

ואם מישהו רוצה לבוא ולטעון שיש לו פתרון אחר, שיוכיח שהוא לא פריבילג. אנשים "מעוררי השראה" ברשתות, שמספרים איך הם מספיקים להתאמן ארבע פעמים בשבוע, למרות שיש להם שלושה-ארבעה ילדים קטנים בבית ועסק עצמאי, אבל שוכחים לציין שיש להם עזרה רבה במשק הבית, שיש בבית אופר שמטפלת בילדים, שמישהו מבשל עבורם - זה שקר גס. כי אז נשים רבות מרגישות שהן לא מספיק טובות, ואחרי שהן כותבות למנטורית שהיא מעוררת השראה, האמת היא שהיא יותר מעוררת קנאה מאשר השראה - כי היא מדברת אל העוקבות שלה כאילו הן באותו המצב, אבל זה ממש לא נכון.

בשביל השלווה שלי, אני לא מאמינה יותר לאנשים שמלמדים אותי איך נכון לחיות מבלי להודות בפריבילגיות שלהם. ממליצה לכם לעשות כמוני.

הציור השבועי לילד: האם תוכלו לזהות אילו פריבילגיות מסתתרות בתמונה?

עשה לי את זה:

שתי זמרות ישראליות מוכשרות במיוחד. בשנה האחרונה אני עורכת פרויקט עצמי של הרחבת מנעד הפלייליסט המוזיקלי שלי, ואני מגלה אוצרות קסומים.

1. עומר מושקוביץ - השיר "עצות" והקליפ המושלם שלו מדברים בדיוק על מה שכתבתי בטור: "צריך מזל, צריך כסף, צריך עור של פיל, צריך להעפיל".

2. Dida Pelled - זמרת ויוצרת ישראלית שפועלת בניו יורק ושרה באנגלית עם קול מהפנט ושירים יפהפיים. ממליצה להקשיב ל"Showgirls".

Info@paulanatural.co.il