"Nice jewish boy" (או בתרגום חופשי: ילד טוב ירושלים) נכתב באותיות כחולות על החולצה הצהובה שלבש הכדורסלן היהודי־אמריקני ג'ורדן פרמאר לפני ארבע שנים, כשנחת בנתב"ג כדי להצטרף בפעם הראשונה למכבי ת"א. האוהדים שהמתינו לו בשדה זינקו עליו בחיבוקים, שירים ופרחים, ומיהרו להניח על צווארו את הצעיף המתאים.
הוא אמנם לא הספיק לשחק עבורם זמן רב - בקושי 16 הופעות במהלך תקופה של פחות מחודשיים - אך מעטים השחקנים שהטביעו חותם גדול ומשמעותי כמוהו בזמן כה קצר. הוא זכה למעמד של כוכב רוק, ומאז עזב התרפקו עליו האוהדים והחשיבו אותו ליורשו של אנתוני פארקר.
רגע לפני שפנרבחצ'ה הדיחה את מכבי מהיורוליג, ברבע הגמר של העונה שעברה, קפץ פרמאר ל"אולקר ספורטס ארנה" באיסטנבול וביקר בחדר ההלבשה של הישראלים. הוא התחבק עם השחקנים ונפרד מראשי המועדון בהבטחה לשמור על קשר.
מאז איבדו הצהובים שני תארים, את גביע היורוליג ואת האליפות בישראל, ולקראת העונה הקרובה החליטו לשים את הז'יטונים על הזיכרון המתוק מאז: בעוד חודש וחצי שוב ינחת פרמאר בארץ, והפעם הוא כבר לא יהיה אותו ילד יהודי נחמד.
בקדנציה הקודמת הגיע לתקופה מוגבלת, בעקבות השבתת ליגת ה־NBA על ידי ארגון השחקנים, השתכר רק 35 אלף דולרים בחודש, והתעופף חזרה לניו ג'רזי נטס מייד כשהגיעה הבשורה על סיום השביתה. הפעם החתימה אותו מכבי על חוזה לעונה שלמה, שמוערך במיליון וחצי דולר, והוא השני בגובהו בתולדות המועדון (רק קרלוס ארויו הפורטוריקני השתכר יותר ממנו, בעונת 2008/09).
"לפני כמה שנים ביקרתי בישראל וטיילתי עם טל ברודי", מספר פרמאר בשיחה מביתו בלאס וגאס. "הוא כל הזמן אמר לי, 'אתה חייב לבוא לשחק במכבי', ואני הגבתי בחיוך קטן, כי לשנינו היה ברור שזה לא באמת יקרה. בכלל לא חשבתי על זה, ולא האמנתי שאני אמצא את עצמי משחק בישראל. כשפרצה השביתה ב־NBA נוצרו הנסיבות המתאימות, והלכתי על זה. בסך הכל רציתי לשמור על כושר ולהכיר עולמות חדשים, וזו חוויה ששינתה את חיי".
בניגוד לחוויה ההיא, הפעם מונח על כתפיו גורלה של העונה כולה, ואיתו גם שאריות הכבוד של מכבי, שנרמס בעונה האחרונה. כל הישג יירשם על שמו של פרמאר, אבל הוא גם יהיה האחראי הישיר לכל כישלון שעלול להתרחש.
"אני מבין שתהיה עלי הרבה אחריות, ואני מוכן לזה", הוא משיב במלוא הביטחון. "אני רוצה להיות המנהיג של מכבי, אבל זה בשום אופן לא תלוי רק בי. תראה מה קרה לא מזמן בגמר ה־NBA. לברון ג'יימס היה בכושר שיא וניפק תצוגות פנומנליות, אבל קליבלנד הפסידה לגולדן סטייט.
"כדורסל זה משחק קבוצתי, ואף אחד, אפילו לברון, השחקן הכי טוב בעולם, לא יכול לנצח לבד. אתה צריך שהחברים שלך לקבוצה ירימו אותך כשאתה פחות טוב, ואני מקווה שגם אני אוכל לעזור לאחרים".
מה המטרה שלך בעונה הזאת?
"היעד והחלום שלי זה לזכות ביורוליג, ולשם אני מכוון. לשם כולנו נכוון. עוד קודם, צריך לקחת ברצינות את הליגה הישראלית. הופתעתי לשמוע שהשנה מכבי אפילו לא הגיעה לגמר הפלייאוף, והבנתי שדבר כזה לא קרה המון זמן (לראשונה מאז 1993; א"ו). אז קודם כל צריך להחזיר את האליפות".
• • •
ג'ורדן רוברט פרמאר, 188 סנטימטרים גובהו, יחגוג בתחילת העונה את יום הולדתו ה־29. הוא נולד בלוס אנג'לס לאם יהודייה בשם מינדי, המשתייכת לזרם הרפורמי, ולאב דיימון, שהיה שחקן בייסבול מקצועני.
"כולם שואלים כל הזמן אם הוא קרוי על שמו של מייקל ג'ורדן, אבל בזמנו בכלל לא ידעתי מי זה מייקל ג'ורדן", סיפרה לי מינדי בעבר. "האמת היא שמאוד רציתי שתיוולד לי בת ותיכננתי לקרוא לה ג'ורדן; כשהוא נולד, החלטנו לתת לו את השם הזה".
הוריו של ג'ורדן התגרשו כשהיה פעוט, וכשהיה בן שנתיים עבר עם אמו להתגורר יחד עם בעלה החדש, יהודה כולני - ישראלי מדרום ת"א, שהיגר ללוס אנג'לס בשנות השמונים כדי לעבוד בעסק של אחיו הגדול. "ג'ורדן היה ילד טוב, חכם ומנומס", מספר עליו כולני. "האהבה שלו לספורט תמיד היתה אדירה, וחוץ מכדורסל הוא שיחק גם כדורגל ובייסבול, ועד היום הוא אוהב מאוד לשחק גולף. הוא תמיד היה טיפה יותר טוב מכולם.
"השתמשנו בכדורסל כדרך להשיג ממנו דברים - בשיטת הכדור והגזר. למשל, הבטחנו לו שיוכל ללכת לשחק אם יוציא ציונים טובים. כשהוא עבר מחטיבת הביניים לתיכון וכולם דיברו עליו, הבנו שגדל כאן משהו מיוחד" (עוד על האב - ראו מסגרת).
המשפחה המורחבת. משמאל לימין: ג'יל, ג'ורדן, פיניקס, מינדי, יהודה, קאלי ושושנה
ההורים הקפידו על חינוך יהודי. "אפשר להגיד שגדלתי בסביבה רב־תרבותית, והיהדות היתה חלק מהחיים בבית", נזכר פרמאר. "היינו עושים קידוש וארוחות שבת, הולכים מדי פעם לבית הכנסת וחוגגים את כל החגים. חגגתי בר מצווה וקראתי בתורה את הפרשה. בימי ראשון הייתי הולך לבית ספר יהודי. בגיל 17 וחצי, כשהתחלתי ללמוד ולשחק באוניברסיטת UCLA, עזבתי את הבית ודי הפסקתי לשמור על הדברים האלה. בכל מקרה, היהדות היא חלק ממי שאני ואני גאה בזה".
בזמן לימודיו באוניברסיטה פגש את ג'יל אוקס, כדורגלנית, ומאז הם יחד. ב־2012 נישאו, ויש להם שתי בנות: פיניקס, בת 5, וקאלי, שנולדה לפני כמעט שלוש שנים. המשפחה כולה תעבור איתו לת"א. "כבר דיברתי עם דווין סמית' והתייעצתי איתו בנוגע לגנים לבנות", מספר ג'ורדן.
כשפרמאר היה בן 8, הוא הגיע בפעם הראשונה לישראל עם אמו, אביו החורג ואחותו למחצה שושנה, שהיתה אז תינוקת. שושנה כבר בת 21 וגם היא משחקת כדורסל, באוניברסיטה פרטית בקנטאקי, ובדיוק מתאוששת מפציעה בברך. על זרועו של ג'ורדן מוטבעת כתובת קעקע הנושאת את הדמויות שלו ושל שושנה, עם הכיתוב "Just the two of us".
באחד מאותם ביקורים מוקדמים כילד חובב ספורט בארץ הקודש, פרמאר הלך לדרבי בין קבוצות הכדורגל של מכבי והפועל ת"א באיצטדיון ר"ג, ואפילו ביקר ביד אליהו במשחק כדורסל של הצהובים. "הזיכרון הכי חזק שלי מישראל היה החופש. כילד, לא האמנתי שאפשר ללכת לאן שאתה רוצה ובלי הגבלות, ובזה נתקלתי רק כאן".
אמרת שהקדנציה הראשונה שלך במכבי שינתה את חייך. באיזה אופן?
"מכבי היתה המקום הראשון שבו באמת סמכו עלי, ובאמת נתנו לי את החופש. המאמן דיוויד בלאט בא אלי ואמר לי, 'אני רוצה שתשחק כמו שאתה רוצה וכמו שאתה יודע'. זאת היתה תחושה נפלאה, ומהר מאוד הרגשתי כאן כמו בבית.
"האוהדים בישראל מיוחדים מאוד. היו ימים שבהם לא שיחקתי טוב, והם תמיד תמכו בי והרימו אותי. לא חשבתי שאקשר כל כך לכולם בתקופה כה קצרה, והחוויה הזו שינתה את הגישה שלי לחיים ואת הדרך שבה הסתכלתי עליהם. זאת הפעם הראשונה שחייתי מחוץ לארה"ב, ואלמלא החודשיים האלה במכבי, לא הייתי בכלל חושב לנסות אי פעם משהו מחוץ ל־NBA".
ופרמאר אכן יצא פעמיים נוספות לאירופה, אבל במקום ת"א הוא בחר באיסטנבול. חצי שנה אחרי שעזב את מכבי הוא חתם באנאדולו אפס, ומוקדם יותר השנה שיחק בדרושפקה.
"אחד המשחקים הכי טובים שלי במכבי היה כשניצחנו באיסטנבול את אפס, וכנראה זה השפיע. בסוף העונה ב־2012 ניו ג'רזי העבירה אותי בטרייד לאטלנטה, ובינתיים אפס הגישה לי הצעה מאוד מפתה שלא יכולתי לסרב לה (חוזה של 10.5 מיליון דולר לשלוש שנים; א"ו).
"בפברואר השנה, כשהייתי שחקן חופשי, רציתי ללכת למקום שאוכל לשחק בו. דרושפקה נתנה לי את זה. היא שיחקה באותו אולם שבו שיחקתי עם אפס, אפילו המאמן אוקטאי מחמוטי היה אותו מאמן, כך שחשתי בנוח.
פרמאר בקדנציה הקודמת במכבי, ב־2011. "היו לי הצעות גבוהות יותר מבחינה כספית" // צילום: מאיה באומל בירגר
"בשלוש השנים האחרונות שמרתי על קשר עם מכבי, אני ביחסים טובים מאוד עם המנכ"ל דני פדרמן. מגעים של ממש היו רק עכשיו. הרגשתי שזה התזמון המושלם עבור שני הצדדים: מכבי צריכה אותי, אחרי מה שקרה לה בעונה שעברה, ואני רוצה להגיע למקום שבו אני ארגיש בנוח, בבית, מקום שבו מכירים אותי ומכבדים אותי, ושאוכל לשחק כמו שאני יודע".
צוטטת בתקשורת הטורקית כאומר שתשמח לשחק בנבחרת טורקיה.
"אני לא אשחק בנבחרת טורקיה. הם רצו להעניק לי דרכון כדי שאעשה את זה, ושם זה נגמר. אין לי כוונה כזאת".
ומה עם נבחרת ישראל? תקבל בקרוב דרכון ישראלי.
"אני אמריקני, וכל העניין הזה של נבחרות די קשה בשבילי, כי המשחקים מתקיימים רק בקיץ, וזה הזמן היחיד שבו אני יכול להיות עם המשפחה שלי. אז נכון שאשתי והבנות יהיו איתי בת"א, אבל במהלך העונה אני לא נמצא חצי מהזמן, יש המון נסיעות ומשחקים, וגם כשאני נמצא, זה לא ממש זה, כי אני מאוד מרוכז בכדורסל. אז אני צריך את הקיץ בשביל עצמי, בשביל המשפחה, וגם בשביל לנוח מהמשחק ולעבוד על דברים שאני צריך לשפר".
• • •
פרמאר הוא השחקן היחיד אי פעם שהגיע למכבי ת"א אחרי שזכה באליפות ה־NBA - והוא עשה זאת פעמיים עם לוס אנג'לס לייקרס, ב־2009 וב־2010; באמתחתו שמונה עונות בליגה הטובה בעולם, שבמהלכן הופיע ב־559 משחקים וקלע 4,116 נקודות (כולל פלייאוף). עד כה השתכר בתחנות השונות בקריירה שלו יותר מעשרים מיליון דולרים.
אלא שהקריירה שלו די מקרטעת בשנים האחרונות. אחרי שענד את טבעת האליפות השנייה עם הלייקרס, כשהוא עוד לא בן 24, הודיע לראשי הקבוצה כי החליט לעזוב.
"הזכייה בשתי האליפויות היתה דבר ענק בשבילי", הוא נזכר ברגעי השיא. "כילד מלוס אנג'לס שאהב כדורסל, גדלתי על הלייקרס והלכתי למשחקים כאוהד. לזכות איתם באליפות היה חלום, פנטזיה, תחושה עילאית. בארה"ב אומרים שאלופת ה־NBA היא בעצם אלופת העולם, וזו גם ההרגשה. בכל מקום עוצרים אותך ומברכים אותך".
מתסכל לשחק לצד כוכב־על דומיננטי כמו קובי בראיינט, שממקד אליו את אור הזרקורים ולוקח חלק גדול מהזריקות?
"ידעתי למה אני נכנס כשהגעתי ללייקרס. זה קובי, וחשוב לתת לו להיות מי שהוא. קובי קיבל אותי כשהגעתי, ועם הזמן הפכנו לחברים".
שיחקת אצל המאמן המעוטר בהיסטוריה של המשחק, פיל ג'קסון.
"פיל בן אדם נהדר. הוא מחובר למציאות ונותן לכל אחד להיות עצמו. אפשר להתבדח איתו ולדבר איתו על כל דבר, ולכן הוא כל כך מצליח".
אז למה בעצם עזבת?
"הייתי שחקן צעיר, בן 23, כבר הגשמתי כל חלום אפשרי במסגרת הקבוצתית, ורציתי להגשים יותר את עצמי. הבנתי שהתפקיד שלי בקבוצה ימשיך להיות אותו תפקיד, שחקן מחליף של 20-18 דקות. ולכן החלטתי להמשיך הלאה".
אלא שמאז חלפו חמש שנים, ואליפות NBA נוספת לא נראית באופק. אפילו לא הופעת שוב בפלייאוף. אתה מרגיש חרטה על עיתוי העזיבה?
"לא, ממש לא. בכדורסל יש דברים גם מעבר לזכייה בתארים ובאליפויות. היו לי שנתיים מצוינות בניו ג'רזי, ובעונת 2013/14 חזרתי ללייקרס ושיחקתי את הכדורסל הטוב ביותר בקריירה שלי".
בשנה האחרונה חווה פרמאר משבר לא פשוט בחייו המקצועיים, וכעת הוא מספר שאף קיננו בו הרהורי פרישה מכדורסל. בקיץ שעבר חצה את הקווים ועבר לקליפרס, היריבה העירונית של הלייקרס, ואף שהעתיד נראה ורוד, הכל השתבש. "זה נראה בזמנו כמו צעד טוב ונכון, אבל שום דבר לא הלך. ידעתי שאהיה רכז שני, מחליף לכריס פול, ומצאתי את עצמי בעיקר יושב על הספסל. באמצע העונה כבר הייתי מחוץ לקבוצה".
על מגרש הבייסבול. ג'ורדן יש רק אחד
בחודש ינואר, לאחר ששוחרר מהקליפרס, עמדה לפניו האפשרות לחבור בקליבלנד לבלאט, שאימן אותו במכבי, אך פרמאר החליט לוותר. "כשדיוויד חתם בקאבס כתבתי לו הודעה ובירכתי אותו. אחר כך קווין לאב הצטרף, וכתבתי לו שהוא בחור בר מזל; כשגם לברון חתם, כבר כתבתי לו שמישהו כנראה ממש דואג לו שם למעלה".
אז למה לא עברת לקליבלנד באמצע העונה, כשהיית שחקן חופשי?
"עוד לפני שהעונה החלה דיוויד רצה שאצטרף, אבל זה היה ממש כמה ימים אחרי שחתמתי בקליפרס. בדיעבד, אולי חבל שזה לא קרה. לך תדע איך הדברים היו מתפתחים. באמצע העונה, כשהייתי חופשי, לא רציתי לבוא כדי להיות הרכז המחליף של קיירי אירווינג; זה הרגיש לי כמו חזרה לאותה פוזיציה שבה הייתי המחליף של פול. לא רציתי לבזבז שנה שלמה על הספסל, והיה לי חשוב לשחק הרבה ולהוביל קבוצה, ואת זה דרושפקה הטורקית נתנה לי.
"לפני שחזרתי לאירופה התחלתי לחשוב על הסבה בקריירה. השתעשעתי ברעיון לעבור לבייסבול", מפתיע פרמאר ומגלה שכמעט הלך בדרך אביו ובדרכו של מייקל ג'ורדן, שעשה מסלול דומה. "אבל האמת היא שפסלתי את זה די מהר. זה היה סיכון גדול מדי עבורי - לוותר על כל מה שצברתי בשנותיי ככדורסלן ולהתחיל מאפס בענף אחר. לכן בסוף ירדתי מהרעיון". טוב, נראה שג'ורדן באמת יש רק אחד.
מכבי ת"א היא הקבוצה השנייה שלך בסיבוב הזה באירופה. יכול להיות שוויתרת על ה־NBA?
"לא, לא, לא, אין סיכוי, ממש לא. יש בי עוד הרבה כדורסל, יש לי מה לתת ולאן להתקדם. אני מאמין שאשחק לפחות עוד חמש או שבע שנים, ואני רוצה תמיד להיות ברמות הכי גבוהות. לפי החוזה שחתמתי עם מכבי, תהיה לי בסיום העונה אפשרות לעזוב לטובת קבוצה ב־NBA".
בלאט עבר תקופות לא קלות בעונה החולפת, והאוהדים בישראל ממש כעסו על היעדר האשראי שקיבל בארה"ב.
"אני יודע שבישראל כולם אוהבים לקחת הכל בצורה מאוד אישית ואמוציונלית, אבל לא היה כאן שום דבר אישי נגד בלאט. ככה זה עם כל מאמן בארה"ב. אם יש לך שלושה או ארבעה משחקים לא טובים, ואתה מפסיד, כבר מתחילים לדבר עליך ומריצים ספקולציות על שינויים. ואז, כשאתה צובר שלושה או ארבעה ניצחונות - אתה הכי גדול בעולם. אנחנו האמריקנים גדלנו לתוך זה, ואנחנו מכירים את זה כל כך טוב, אז אנחנו פחות מתרגשים.
"דיוויד עשה עבודה מדהימה בקליבלנד. בעצם, חוץ מלזכות באליפות, הוא עשה הכל. מה עוד אפשר לבקש ממנו, בטח בעונה הראשונה בליגה?"
• • •
מכבי ת"א שינתה את פניה בשלוש השנים וחצי שחלפו מאז פרמאר עזב אותה. למעשה, רק שלושה שחקנים נותרו בסגל: דווין סמית', גיא פניני ויוגב אוחיון. גודס, ששימש אז עוזר המאמן, יפתח את עונתו השנייה כמאמן הראשי. "אחרי שחתמתי על החוזה שוחחתי בטלפון עם גיא, הוא הסביר לי למה הוא מצפה ממני וביקש שאנסה לקלוע סל פה ושם", צוחק ג'ורדן.
לדבריו, הגארד היהודי שומר על קשר עם כמה מחבריו הזרים בתקופה הקצרה במכבי, שהתפזרו בינתיים איש איש לדרכו, ובראשם דיוויד בלו, ריצ'רד הנדריקס ושון ג'יימס. לאחרונה, עוד לפני שחתם במכבי, המועדונים העשירים באירופה חיזרו אחריו - צסק"א מוסקבה וגם אלופת היבשת, ריאל מדריד. "היו לי הצעות גבוהות יותר מבחינה כספית, אבל הרגשתי שזה הזמן לחזור למכבי. כל אחד ויתר קצת מעצמו, ומצאנו את הדרך להתאחד".
הפועל ירושלים לא פנתה אליך?
"אני יודע שהליגה הישראלית התחזקה מאוד, ושלירושלים יש תקציב מאוד גבוה ואולם חדש, ושהיא שואפת להגיע רחוק. הם לא פנו אלי. כל עוד אני אשחק בישראל, זה יהיה רק במכבי".
בזמן פגרת הקיץ, שנמצאת כעת בעיצומה, עסוק פרמאר בכדורסל, אבל מהצד האחר שלו. השבוע הוא הדריך מחנה כדורסל בלוס אנג'לס למאתיים ילדים ונערים, בני 8 עד 16. זאת השנה השמינית שהוא עושה זאת, ובקרוב יפתח קרן חינוכית שתישא את שמו. בראש הגוף שמרכז את הפעילות הפילנתרופית שלו עומדת אמו מינדי.
בסוף אוקטובר, כשמכבי תארח את אוניקאחה מלאגה הספרדית בהיכל גדוש ב־11 אלף צהובים קולניים למשחק הבית הראשון העונה ביורוליג, פרמאר יעלה על הפרקט וירגיש כנראה הכי בבית שאפשר. "זה כל כך חסר לי", הוא מודה, "הרעש, המעורבות של האוהדים, האווירה והשירים. זה הכיף האמיתי בכדורסל".
