מכת מדינה: השנה שבה הסכין, האקדח והאלה הפכו לשפת הרחוב בישראל

2022 היתה שנה של אלימות בישראל, ואם לדייק יותר - עוד שנה של אלימות. מספר האנשים שנרצחו, הותקפו ונפגעו מרקיע שחקים, והקלות שבה זה קרה היא בלתי נתפסת.

אין דרך יפה לומר זאת, וגם אין סיבה לייפות את הדברים. החברה הישראלית אלימה. כוח, על צורותיו השונות, הפך לדרך פעולה כמעט אוטומטית. זה נכון בדיבור, וזה נכון במעשה. נדמה שמהכנסת ועד לכביש, כולם בוחרים באלימות כמוצא ראשון ויחיד לפתרון בעיות עם הזולת. די להציץ ברשתות החברתיות כדי להבין עד כמה התופעה מושרשת, ועד כמה הדרך לריפוי ולנורמליות ארוכה. בניגוד לקלישאה, מילים לא הורגות, אבל הן בהחלט חלק ממעגל האלימות המתרחב שעוטף את חיינו.

מסקר נרחב שערך המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS, ושטרם פורסם, עולה כי ענייני הפנים מטרידים את אזרחי ישראל פי שלושה מסוגיות של ביטחון חיצוני. מדובר במגמה שהחלה כבר לפני כמה שנים עם התייצבות המצב הביטחוני, אבל השנה היא צפה בעוצמות חריגות. כך, 37% מהציבור מוטרד מיוקר המחיה והדיור, ו־36% מתחושת היעדר ביטחון פנים. "זה גם מסביר במידה רבה את תוצאות הבחירות, או לפחות חלק מהן", אומר תא"ל (מיל') ד"ר מאיר אלרן, ראש האשכול לחקר הזירה הפנימית במכון.

איתמר בן גביר זיהה היטב את הסנטימנט הזה ורכב עליו בדרכו למשרד לביטחון הפנים, או בשמו החדש - המשרד לביטחון לאומי. הוא גם שם את האצבע על העובדה שרובה של הפשיעה החמורה - זאת שמקפיצה את ישראל להיות מעצמה של אלימות, ושבלעדיה נהיה חברה נורמלית יחסית - מגיעה מהמגזר הערבי.

מנתוני משטרת ישראל לשנה החולפת, שגם הם טרם פורסמו, מתברר כי אף שחלקם של ערביי ישראל באוכלוסייה הוא 21%, חלקם בפשיעה הכללית עומד על 41%. בפילוח פנימי הנתונים מדהימים אף יותר: ערביי ישראל אחראים ל־74% ממקרי הרצח, ל־60% מעבירות הרכוש ול־63% מעבירות השוד. גם 86% מעברייני האמל"ח מגיעים מהמגזר הערבי.

ממשלת ישראל היוצאת שמה את הטיפול בפשיעה במגזר הערבי בעדיפות עליונה. היא גם רשמה לא מעט הישגים (רק השנה סוכלו, למשל, 72 מקרי רצח; בחלקם נעצרו החשודים בדרכם, ובחלקם נתפס הנשק), אבל המגמה רחוקה מבלימה. כדי שזה יקרה נדרשים תוכניות, משאבים, כוח אדם, ובעיקר זמן. מי שמצפה או מבטיח שזה יקרה ברגע, טועה ומטעה. על פי כל התחזיות, גם 2023 תהיה שנה אלימה, כנראה יותר.

הכי אלים - המגזר הערבי

בשנת 2022 התרחשו במגזר הערבי 95 מקרי רצח, שבהם נרצחו 106 אזרחים (11 נשים ו־95 גברים). זאת ירידה קלה בהשוואה לשנת 2021, שבה היו 115 מקרי רצח, שבהם נרצחו 126 אזרחים - אבל עלייה משמעותית לעומת השנים שקדמו לה. ב־2018 נרצחו במגזר הערבי 68 איש, ב־2019 נרצחו 91 וב־2020 נרצחו 106.

במגזר היהודי, לעומת זאת, נשמרה יציבות במספר האירועים והנרצחים. בשנת 2022 היו 34 מקרי רצח עם 34 קורבנות, ירידה קלה משנת 2021 (35 מקרי רצח עם 36 קורבנות), אבל נתון דומה לזה שהיה בשנים האחרונות - 35 נרצחים ב־2018, 33 נרצחים ב־2019 ו־30 נרצחים ב־2020.

מי שמחפש קרן אור במספר מקרי הרצח ימצא אותה דווקא במה שמכונה במשטרה "מגזר אחר" - האזרחים הזרים ששוהים בארץ. ב־2018 היו 14 נרצחים, ב־2019 - 13 נרצחים, ב־2020 - 8 נרצחים וב־2021 - 10 נרצחים. בשנה החולפת היו שלושה נרצחים בלבד.

הפער הגדול במספר מקרי הרצח במגזר הערבי לעומת המגזר היהודי (פי שלושה) כמעט לא בא לידי ביטוי בכתבי האישום המוגשים. ב־2018, למשל, הוגשו 29 כתבי אישום על רצח במגזר היהודי, ורק 17 במגזר הערבי. ב־2019 הוגשו 31 ו־45 בהתאמה, וב־2021 הוגשו 33 כתבי אישום במקרי רצח של יהודים ו־40 אצל ערבים. בכיר במשטרה מסביר זאת בקושי לפענח את מקרי הרצח במגזר, שרובם מבוצעים על ידי ארגוני פשיעה.

אם בעבר במקרה של רצח על מה שמכונה "חילול כבוד המשפחה" היה מגיע הבעל או האבא או האח עם אקדח ורוצח את האישה, היום הוא משלם לארגון פשע, שמבצע את העבודה בשבילו. כאן כבר מדובר בעבריינים מקצועיים, שבאים ברכבים גנובים, נמנעים מלהשתמש בסלולרי ויודעים לא להשאיר ראיות בשטח. גם כשמגיעים אל הרוצחים הם לרוב לא נשברים בחקירה, וקיים קושי להעמידם לדין באשמת רצח.

גם שאר נתוני הפשיעה במגזר הערבי גבוהים מאוד. ב־2021 נפתחו 4,639 תיקי אמל"ח, וב־2022 - 4,852 תיקים. עלייה מקבילה נרשמה במספר כתבי האישום שהוגשו: 1,748 ב־2021, לעומת 1,826 ב־2022. במקרי שוד היתה עלייה מ־1,061 מקרים ל־1,230. בתלונות על אלימות נפתחו השנה 56,416 תיקים לעומת 55,560 בשנה שקדמה לה. בתיקים של סחיטה היתה דווקא ירידה - מ־1,533 תיקים ב־2021 ל־1,310 השנה.

זינוק משמעותי גם נרשם בעבירות הרכוש, מ־31,500 מקרים ב־2021 ל־38 אלף בשנה החולפת. גם גניבות הרכב התבררו כעסק פופולרי: ב־2022 נגנבו 16,488 רכבים, לעומת 12,036 בשנה הקודמת. במספר הגניבות מרכב נרשמה עלייה מ־7,658 מקרים ל־9,030, ובהתפרצויות לעסק מ־4,217 ל־4,886 בשנת 2022. ואם לחזור לאלימות הקשה, ב־2022 נפתחו 4,138 תיקים על אירועי ירי, בהשוואה ל־3,823 תיקים בשנת 2021.

נתוני הפשיעה במגזר הערבי הובילו באוגוסט 2021 להקמת האגף לסיכול פשיעה בחברה הערבית (סי"ף). בד בבד, מונה ניצב בדימוס יואב סגלוביץ', לשעבר ראש אגף החקירות והמודיעין במשטרה, לסגן שר במשרד לביטחון הפנים, שתפקידו לרכז את המאבק בפשיעה במגזר הערבי. התוכנית המרכזית שגובשה היא "מסלול בטוח". עיקרה: רתימה של כלל הגופים ומשרדי הממשלה למלחמה הזאת, מתוך הבנה שלא מדובר בעניין משטרתי בלבד, אלא באתגר לאומי - סיוע של משרד האוצר במאבק בפשיעה הכלכלית, של משרד הפנים במלחמה בהטיית מכרזים ברשויות, של משרד הרווחה בהוצאת צעירים ממעגל הפשיעה, ועוד.

גורם בכיר במשטרה אמר השבוע שאף שהנתונים של שנת 2022 קשים, המגמה הכללית היא דווקא של שיפור. "המפכ"ל הציב את הפשיעה במגזר הערבי בראש סדר העדיפויות, אבל לוקח זמן להקים אגף, לאתר ולהכשיר את האנשים המתאימים, ולהתחיל להביא תוצאות. אני מעריך שבשנה הקרובה, ובטח בטווח של כמה שנים, נראה שיפור משמעותי".

עמר בר־לב, השר היוצא לביטחון הפנים, מסכים, אבל אומר שהתנאי לכך הוא המשך שיתופי הפעולה בין משרדי הממשלה. "אני חושש ש'מסלול בטוח' לא יימשך בממשלה החדשה. זה מבצע שבמידה רבה יכול היה להתבצע בשל הידע, הניסיון והאופי של סגלוביץ'. אני מקווה שיבינו שקריטי להמשיך אותו".

כחלק ממבצע "מסלול בטוח" הגדירה המשטרה 1,400 יעדים לטיפול. בראש הרשימה כמובן צמרת ארגוני הפשע במגזר הערבי (ג'רושי, חרירי ואחרים), אבל לא רק הם. ההחלטה היתה ללכת גם על יעדים בדרגים בינוניים ונמוכים, כדי לפגוע בתפקוד של הארגונים שכבר מזמן לא עוסקים רק בפשיעה קלאסית, אלא גם בהלבנת הון, בהשתלטות על מכרזים, בפרוטקשן, ועוד. "כנגד 80% מהיעדים שהגדרנו נעשתה פעילות", אומר הבכיר. "מתוכם, כנגד 70% הוגשו כתבי אישום, ומתוכם 50% נמצאים במעצר עד תום ההליכים".

הבכיר מודה שנדרשת פעילות משמעותית יותר, לאורך זמן, כדי שתהיה ירידה דרמטית בנתונים שתורגש גם ברחוב. "זה תהליך שלא יכול לקרות בחודש-חודשיים, וגם לא בשנה. אבל כבר עכשיו אנחנו מתחילים לראות פירות ראשונים. יש יותר שיתוף פעולה של אזרחים, שמעזים להתלונן, וגם של ראשי רשויות".

התוכנית שגובשה כוללת שלל מרכיבים. חלקה הבולט הוא כמובן "יעדי התקיפה" - אותם גורמי פשיעה שהמשטרה עוצרת ומפלילה, והפרקליטות מעמידה לדין. גם כאן, הדרישה שנשמעת בעקביות במשטרה היא שבתי המשפט יחמירו בענישה. "לעיתים אנחנו משקיעים מאמץ אדיר באיסוף ראיות כדי להעמיד מישהו לדין, ואז השופט שולח אותו הביתה. המסר שזה מעביר הוא הפוך מהרתעה".

חלק אחר של התוכנית הוא מניעתי (במסגרת פרויקט שנקרא "עצירת הדימום"). במגזר הערבי יש כ־80 אלף צעירים בגילי 18-24 שמוגדרים "חסרי מעש": מובטלים, בחלקם חסרי השכלה. רבים מהם נשאבים לזרועותיהם של ארגוני הפשע, שמנצלים אותם לשלל משימות. המטרה היא לסייע להם לנתב את חייהם למסלול אחר - למשל, בהוצאת רישיון לנהיגה באוטובוס או בטרקטור.

בדרך לשם נתקלת המשטרה בארגוני פשיעה שצברו עוצמה חסרת תקדים. אם ב־2021 כ־70% מהאירועים במגזר הערבי נבעו מסכסוכים מקומיים ו־30% היו של ארגוני פשיעה, ב־2022 התהפכה המגמה ורוב האירועים היו באחריותם של ארגוני הפשיעה. יש בכך יתרון: זה מאבק ממוקד נגד יעדים מוגדרים ומוכרים, שגם זוכה לתמיכה נרחבת ברחוב הערבי. יש לזה גם חיסרון: ארגוני הפשיעה קשוחים ואלימים יותר, והרבה יותר קשה לחדור אליהם ולפרק אותם.

הארגונים האלה גם אחראים לרוב סחר האמל"ח. בניגוד לתחושה הרווחת, רוב הנשקים לא מגיעים למגזר הערבי מצה"ל, אלא דווקא מהברחות. לא שצה"ל יכול לנקות את ידיו מהקלות המטרידה שבה נפרצים נשקיות ובונקרים ונגבים מהם שלל אמצעי לחימה ותחמושת, אבל הדאגה העיקרית היא ממה שקורה לאורך הגבולות. בשנתיים האחרונות נרשם זינוק מדאיג בהברחות; מאחר שהגבול המצרי חסום ברובו, עיקר ההברחות מתבצעות דרך הגבול עם ירדן ועם לבנון. בצפון אחראי לכך חיזבאללה, שמנהל תוכנית סדורה כחלק ממאמציו לחבל במשילות הישראלית ולערער את תחושת ביטחון הפנים בארץ. לחלק הירדני אחראים שלל ארגוני טרור ופשיעה, שפועלים משילוב של מניעים אידיאולוגיים וכלכליים. בשנה החולפת היו למשטרה, לשב"כ ולצה"ל - שפועלים בסוגיה הזאת במשותף - כ־40 סיכולים שבהם נתפסו מאות כלי נשק, אולם זאת רק טיפה בים: ההערכה היא שכמות גדולה פי כמה הוברחה, והגדילה עוד יותר את המאגר העצום גם כך של כלי נשק בלתי חוקיים במגזר.

אמל"ח בכפרים - גם בייצור עצמי

בהקשר הזה צוטט בעבר בכיר במשטרה, שאמר כי אם ישימו מגנומטר מעל כל כפר ערבי, הכפר כולו יתרומם באוויר. נדמה שהאמירה הזאת לא רחוקה מהמציאות, ואם לא מספיקות ההברחות, אז הואץ גם תהליך הייצור העצמי של אמל"ח, בעיקר של רובי קרלו (דגם ביתי מאולתר של תת־המקלע השבדי קרל גוסטב). זאת תופעה שהחלה ביהודה ושומרון בעשור שעבר על רקע מצוקת האמל"ח בגדה, וכעת עברה גם לתחומי הקו הירוק.

ההערכה היא שביישובים ערביים קיימות עשרות מעבדות לייצור רובי קרלו, שהפכו ליעד מרכזי עבור המשטרה. המלחמה בהן הזניקה אוטומטית את מחירו של הקרלו מ־3,000-5,000 שקלים בממוצע ב־2021 לכ־15 אלף שקלים כיום. למרות זאת, הקרלו חוגג ברחובות: הפיגוע שבוצע בשבוע שעבר בכפר קאסם, שבו נדרסו שני שוטרים בידי מחבל תושב המקום, לא הסתיים בתוצאות קשות בהרבה רק משום שלמחבל היה מעצור בקרלו.

הזליגה הזאת של נשק מהפלילי לביטחוני מדאיגה מאוד את גורמי הביטחון. היא קיימת גם בשיתופי פעולה בין משפחות פשיעה במגזר הערבי לארגוני טרור פלשתיניים, אבל בעיקר בתוך המגזר. ביטוי מרכזי ניתן לה במבצע "שומר החומות" בשנה שעברה. בשב"כ מצביעים על כך שרובם של 6,000-7,000 המעורבים באירועים האלימים שהיו בעיקר בערים המעורבות היו חיילים של ארגוני פשיעה. הצד החיובי ברור: רוב הציבור הערבי נמצא מחוץ למעגל האלימות, מתנגד לו ומעדיף דו־קיום. גם הצד השלילי ברור: ארגוני הפשיעה הפכו אלימים יותר מבעבר, והם פצצה מתקתקת גם בהקשרים הביטחוניים.

הסוגיה הזאת סומנה כלקח משומר החומות. תחנות המשטרה בערים המעורבות חוזקו, פלוגות מג"ב נוספות גויסו, והמערכת כולה נדרכה לטיפול - מניעתי ברובו - ערב אירועים שסומנו כנפיצים ביטחונית. כך צלחה ישראל בשלום את חודש הרמדאן השנה, שהיה מאתגר במיוחד משום שחל בצמוד לחגי הפסח והפסחא, וגם את מבצע "עלות השחר" בעזה. אבל מי שרואה בכך ערובה לשקט גם בעתיד עושה זאת על אחריותו בלבד: כל גורמי הביטחון והמשטרה שותפים לדעה שבעימות נרחב - או כזה שיתנהל על רקע דתי, ובמיוחד סביב הר הבית - הרחוב הערבי עלול לבעור, ועלול להיעשות בו שימוש נרחב בנשק חם.

דרוש: שדרוג יסודי למשטרה

ניצב בדימוס זהר דביר, לשעבר מפקד המחוז הצפוני במשטרה וסגן המפכ"ל, אומר שהמשטרה קטנה על הטיפול בבעיה. "בתחילת שנות ה־90 היו בישראל 4.5 מיליון תושבים. כיום יש יותר מכפול - 9.5 מיליון. למרות זאת, המשטרה גדלה בתקופה הזאת רק ב־%20. כולנו מרגישים את זה. אמנם היו ניסיונות נקודתיים לחזק את המשטרה, אבל היא צריכה שדרוג יסודי, ולאורך זמן".

דביר מצביע על שלל הסיבות שגרמו לכך: "מערכת אכיפת החוק לא מתוגברת במשאבים ובכוח אדם, אפילו המשימות הנכונות לא תמיד הוגדרו לה". הוא גם מזכיר את העובדה שהמשטרה תפקדה שנתיים ללא מפכ"ל, כחלק ממגמה מכוונת להחליש אותה. "זה נתן את אותותיו בארגון. בלי מפכ"ל אי אפשר לתכנן אסטרטגית ולבנות את הארגון. אף אחד לא היה מאפשר מצב כזה בצה"ל, בשב"כ או במוסד. זה קרה במשטרה, ויש לכך תוצאות".

יש כמובן סיבות נוספות. הקורונה ערערה את המערכות. אנשים רבים חיו בנתק, מה שהגביר את תחושות הניכור שלהם. לא מעט מחקרים מצביעים על העלייה הדרמטית באלימות ברשתות כסימן מקדים לאלימות הפיזית ברחוב שמורגשת כעת.

גם ריבוי מערכות הבחירות והאלימות המילולית והקיטוב שנלוו אליהן תרמו לתוצאה הזאת. "כבר אין שיח רגוע. לא מדברים, צועקים. אין אמצע, אין סולידריות ואין יחד. מי שלא איתנו - הוא אוטומטית נגדנו", אומר דביר. "אלה תופעות שקיימות בכל העולם, שמתפוצצות בגדול גם בגלל הרשתות החברתיות המעצימות הכל".

במשטרה מסכימים, וטוענים שלעיתים הרשתות מוציאות דברים מפרופורציה. "הנתונים לא שונים דרמטית משנים קודמות, אבל התחושה היא שהכל כאן עוד רגע מתפרק, כי כל דבר מקבל תהודה מטורפת", אומר גורם בכיר. "כל סרטון רץ ימים ברשתות ומהודהד בלי סוף גם בטלוויזיה. לא שצריך להקל בזה ראש, אבל זה עומד בחוסר פרופורציה לנתוני האמת".

גם אם זה המצב מבחינת הנתונים, התחושות אומרות אחרת. כל מי שחי כאן יודע שלהעיר למישהו על משהו, בטח בכביש, הפך לעניין שמסכן חיים. במשטרה ערים לכך ומקדמים פרויקט של אגף התנועה לתפיסת כלי רכב של חשודים בעבירות אלימות. "נהג צריך לדעת שאם הוא ייצא עם אלה או אקדח, אנחנו נחרים לו את הרכב", אומר הבכיר. "מחקרים מראים שזה הרבה יותר אפקטיבי מאשר משפט שיימשך זמן, ושבסופו הוא ייצא בעונש מינימלי".

השר היוצא בר־לב מודה שהממשלה היוצאת נכשלה בהקניית תחושת ביטחון. "הנתונים טובים יותר מאשר בשנים קודמות, אבל אני לא יודע להתווכח עם התחושות. לאורך כל הדרך האמנתי שקודם צריך להגיע להישגים בהתמודדות עם הפשיעה, וכשזה יקרה גם יהיה שיפור בתחושת הביטחון. הבעיה היא שצריך בשביל זה זמן, ושנה וחצי הן בוודאי לא מספיק זמן. בן גביר ניצל את זה, למרות שהוא חלק מהבעיה".

כיצד?

"יש עליית מדרגה ברורה גם באלימות אצל יהודים, כולל של יהודים כלפי ערבים. רואים את זה באירועי תג מחיר בשטחים, אבל גם בבתי הספר, באוטובוסים, בכבישים, בבתי חולים. יותר ויותר ישראלים משתכנעים שאפשר לפתור בעיות בכוח. זה המסר של עוצמה יהודית, ולצערי זה מה שהם גם מנחילים לציבור".

איך אתה מסביר זאת?

"זה עניין תרבותי עמוק, שמתגבר עם ההקצנה והלאומנות. היו תופעות קשות גם בעבר, אבל לא בהיקפים כאלה, וזה לא מקרי. בן גביר לא אשם בכל, אבל יש כאן ביצה ותרנגולת. אי אפשר להניח את זה רק לפתחה של המשטרה. לא הכל אפשר לפתור בכוח".

בן גביר כמובן רואה את עצמו לא כחלק מהבעיה אלא כחלק מהפתרון. במשא ומתן הקואליציוני שניהל מול הליכוד הוא דרש שורת חוקים שיאפשרו למשטרה (ולו) להילחם ביתר יעילות בפשיעה, בעיקר במגזר הערבי. בין השאר, סוכם כי ייקבע תקציב של 45 מיליארד שקלים לביטחון הלאומי למשך שבע שנים; ייקבע בחוק עונש מינימום של שלוש שנות מאסר על גביית דמי חסות; ייקבע בחוק עונש מינימום של שלוש שנות מאסר על פשיעה חקלאית; ותוקם יחידה מיוחדת בשב"כ לטיפול בפשיעה בחברה הערבית.

הסעיף האחרון מורכב יותר לביצוע, משום שעל פי חוק השב"כ לא מטפל בפשיעה ולא מטפל באזרחים ישראלים (למעט במקרים של עבירות ביטחוניות מוגדרות, דוגמת ריגול וקשרים אסורים עם מדינות וארגוני אויב). נדרש כאן לא רק שינוי חקיקה, אלא גם הגדרה ברורה שרואה בפשיעה במגזר הערבי איום ממשי על ביטחון המדינה במובן הרחב שלו. יש כאן כמובן גם הכרה בכך שהמשימה הזאת גדולה על המשטרה, ושהשב"כ - ביכולות המשוכללות יותר שיש לו וגם בהרתעה המשמעותית בהרבה שנובעת מהיראה כלפיו - יצליח להביא לתוצאות טובות פי כמה במערכה הזאת.

סביר שהנושא עוד ייגרר בלא מעט דיונים והתייעצויות, לפני שיוכרעו ההיקף והאופי של מעורבות השב"כ במערכה נגד האלימות במגזר הערבי. אגב, כל מי שנחשף לשב"כ ולראשיו בשני העשורים האחרונים יודע שהארגון התריע בכל הזדמנות על הפצצה המתקתקת הזאת: על כך שהיעדר ההשקעה בחברה הערבית - בתשתיות, בתעסוקה, בחינוך, ברווחה - יוביל לתחושת ניכור, שתתבטא בין השאר באלימות. זה ניכר במיוחד אצל הבדואים בנגב; מחקרים מראים כי 70% מהצעירים הבדואים לא דוברים עברית ולא מרגישים שום זיקה למדינת ישראל, מה שמתבטא במישרין בתופעות שונות של אלימות שגורמות לבעיית משילות קשה בנגב.

ההשתוללות בכבישי הדרום

סממן בולט של חוסר המשילות הזה הוא האלימות בכבישים, בעיקר של צעירים מהמגזר הבדואי. במחצית הראשונה של 2022 ניתנו 124,369 דו"חות על עבירות תנועה לסוגיהן, בהשוואה ל־137 אלף דו"חות בכל שנת 2021. למרות האכיפה המוגברת הזאת, נרשמה במחצית הראשונה של השנה עלייה של 46% במספר ההרוגים בתאונות דרכים בכבישי הדרום - כלומר, הפעילות המשטרתית לבדה אינה יעילה.

בדיקת עומק העלתה שחלק מהבעיה הוא השיפוט האיטי והלא מרתיע: רק 21 מהתיקים הסתיימו בפסקי דין, ומתוכם 68% הסתיימו בקנסות של עד 1,000 שקלים, ורק במקרה אחד נשלח עבריין תנועה למאסר בפועל. "זה מעיד על היעדר מוחלט של הרתעה של עברייני התנועה", אומר בר־לב. גרוע מכך, "ייתכן שהאכיפה המוגברת אף פוגעת בהרתעה, משום שהיא ממחישה לעברייני התנועה שאין אפקטיביות רבה לדו"חות שהם מקבלים".

המסקנה המתבקשת, ולא רק לגבי האלימות בכבישים, היא יותר משפטים (שיתנהלו מהר יותר) וענישה חמורה יותר. אלא שכאן צצה בעיה נוספת: מחסור במקומות מעצר וכליאה. שירות בתי הסוהר נמצא ברף העליון של הספיקה שלו, עם כ־15 אלף כלואים ועצורים. מעבר לבעיות התשתית וכוח האדם שיש לו, עליו להתמודד גם עם פסיקת בג"ץ, שחייבה אותו להגדיל את שטח המחיה שיש לכל אסיר מ־3 מ"ר ל־4 מ"ר - כלומר, הגדלה של 25% לפני התוספות הנדרשות כדי להתמודד עם הגידול במספר הכלואים, שהוא פועל יוצא של הגידול באוכלוסייה, בהיקף האלימות, וכמובן במספר הפלשתינים שנעצרים ונכלאים בשל מעורבותם בפעילות טרור.

בר־לב סבור שחלק מהבעיה הזאת ניתן לפתרון: המשטרה גייסה בשנה שעברה כמעט 2,000 שוטרים חדשים, וקיבלה כ־1.5 מיליארד שקלים כתוספת לתקציב. ב־2023 תוכנן להוסיף לה עוד 1,700 תקנים, ועוד כ־3 מיליארד שקלים. "זה הרבה יותר ממה שהמפכ"ל רצה, וצריך לראות שהמשטרה מסוגלת לבלוע את זה", הוא אומר, ומודה שיש עדיין שינויים שנדרש לבצע - למשל, התאמות בשכר השוטרים הצעירים שמשרתים פחות מחמש שנים בארגון, כדי למנוע את עזיבתם.

השר היוצא אומר שגם חלק מהחקיקה המוצעת כיום היתה על השולחן כבר בממשלה היוצאת, אבל היא נעצרה בידי האופוזיציה הקודמת, בהנהגתם של בנימין נתניהו ובן גביר עצמו. "ניסינו להעביר כמה חוקים חשובים, למשל ששוטר יוכל לאסוף ראיות בזירת הפשע ללא צו שופט, או ההעברה המתבקשת של חברות השמירה ממשרד המשפטים למשרד לביטחון הפנים כחלק מהטיפול בתופעת הפרוטקשן. לצערי הם בלמו אותם מסיבות פוליטיות".

קיטוב פנימי והקצנה באלימות

"מדינת ישראל נמצאת במעבר חד ומהיר להיות מדינה אלימה", אומר מאיר אלרן. "אנחנו עדיין לא שם, בטח לא כמו בארה"ב, אבל תופעות של אלימות קשה, של בריונות, רווחות אצלנו יותר ויותר. זה לא היה בלקסיקון בעבר, בטח שלא בהיקפים כאלה, והיום זה כבר חלק מהסטנדרט".

אלרן מצביע על הקיטוב הפנימי כסיבה מרכזית להקצנה באלימות. "תמיד היינו מדינה הטרוגנית: שמאל וימין, דתיים וחילונים, ערבים ויהודים, אשכנזים וספרדים. חלק מהאוכלוסיות האלה מוקצנות מטבען, למשל החרדים, אבל בשנים האחרונות כולן הקצינו, וזה בא לידי ביטוי בכך שהאנטגוניזם הפך להיות פרקטיקה, והפרקטיקה הפכה להיות הרבה יותר אלימה - בכבישים, בבתי הספר, בכל מקום. בעבר זה בלט יותר בחברה הערבית, אבל זה גולש במהירות גם לחברה היהודית. האלימות הקשה חלחלה לשיח וממנו למרחב הפיזי. אנשים כבר לא יכולים לדבר בנחת על חילוקי דעות, כל דבר הופך למלחמה".

מדובר בתופעות חברתיות עמוקות, שלמשטרה אין שום יכולת וכלים להתמודד איתן. כך, העלייה החדה בהיקף המעורבות של בני נוער בתיקי אלימות. זאת יכולה להיות תוצאה של הקורונה, של השיח הציבורי או של סיבות אחרות, אבל במשטרה מצביעים, למשל, על כך שיותר ילדים מגיעים עם סכינים לבתי ספר. "לא נשים מגנומטר בכניסה לכל בית ספר", אומר הגורם הבכיר, "זה עניין שהוא קודם כל חינוכי, מהבית. אנחנו לא יודעים לפתור אותו".

גם הרשתות החברתיות האיצו את התהליך הזה, בייחוד אצל הצעירים. "זה הפך לעניין מעמדי, של כבוד. פעם עבריין היה נוסע ברכב מנצנץ בכיכר העיר, היום הוא מצלם את עצמו עם נשק בטיקטוק". זה גורם לצעירים רבים לרצות בחיים דומים: ארגון הטרור גוב האריות בשכם הוא דוגמה טובה לכך. מנגד, החשיפה הזאת ברשתות גם מסייעת למשטרה ולשב"כ להגיע לעבריינים האלה בקלות רבה יותר.

אבל הטיפול הנדרש בתופעות האלה רחב בהרבה מחלקם של גורמי אכיפת החוק. לחינוך יש תפקיד מרכזי, בבית ובבתי הספר, וגם לרווחה ולשלל מגזרים נוספים, תוך מעורבות נדרשת של הרשויות המקומיות. מעל כולם אחראי לכך הדרג הפוליטי הנבחר בממשלה, שאמור לסמן את הדרך: בדיבור ובמעשה. ההקצנה המילולית החדה בשיח בשנים האחרונות מותירה מעט מאוד מקום לאופטימיות, אם בכלל; החברה הישראלית כיום, באדיבות מנהיגיה, מחלקת את עצמה לאנחנו והם, וכתוצאה מכך לשלנו ולשלהם. כל צד רואה בצד האחר לא לגיטימי, וכתוצאה מכך מרגיש את עצמו משוחרר מלדאוג לו, או גרוע מכך - כמשוחרר לפגוע בו. זה נכון מילולית (בעיקר ברשתות החברתיות), וזה גולש גם למרחב הפיזי, בעיקר במגזר הערבי, שתחושת הניכור "משחררת" אותו לעשות כרצונו, ולאט־לאט גם למגזר היהודי.

"השיח הפוליטי בישראל רעיל והוא מרעיל אנשים, בטח על רקע ריבוי מערכות הבחירות בשנים האחרונות", אומר אלרן. "זה מדאיג מאוד, משום שהכיוון הברור הוא של החרפה. אם האווירה הזאת לא תירגע, המגמה הזאת רק תקצין. לעומת זאת, אם תהיה ממשלה יציבה, שתיתן תחושה שהיא עובדת בשביל כל האזרחים ומקבלת את כולם, והשיח יפסיק להיות כל כך עוצמתי ורדיקלי - העסק יירגע בהדרגה".

אלרן מסכים שטועה מי שחושב שהמשטרה לבדה יכולה לפתור את הבעיה. הוא גם מזהיר מפני מצב שבו המשטרה עלולה להפוך לחלק מהבעיה, במסגרת בולמוס החקיקה החדש. "עד היום היתה בישראל משטרה שמשרתת את הציבור, וזאת בשונה ממשטרות כוחניות, למשל בארה"ב. אם המשטרה כאן תהפוך להיות כוחנית, זה לאו בהכרח יפתור את הבעיה אלא עלול להחריף אותה. מי שחושב אחרת, שיסתכל במה שקורה באמריקה: המשטרה שם לא מצליחה לפתור את בעיית האלימות".

דביר סבור שהמעגל כולו צריך חיזוק, גם בהרגעת השיח וגם בכל שרשרת אכיפת החוק - מחיזוק המשטרה ועד העלאת רף הענישה כדי לייצר הרתעה. "כרגע זה לא המצב, אלא ההפך: שום דבר לא מרתיע את העבריינים. האלימות משתלמת".